עכשיו כשהבטן מפוצצת אפשר להתחיל לכתוב על החג הזה כמתבקש.
הכל התחיל שאמא שלי החליטה להכין גפילטע פיש. בתור אחת שלא אוכלת דגים אני לא מבינה מה הסרט סביב הקציצה החיוורת הזאת אבל שיהיה.
נודבתי ללכת לקנות את הדגים. הייתי בטוחה שאני באה לסופר וזה מחכה לי שם בדיוק כמו הבשר טחון במקררים, אבל לא! הייתי צריכה ללכת לקצב דגים הזה ולהגיד לו מה אני רוצה ואז בקלות הוא שולף לי דג מהאקווריום הדחוס הזה אני צריכה להחליט מי לחיים ומי לצלחת החג שלנו. ככה הוא מוציא לי דגים ושואל אם זה בסדר? ואני, אין לי מושג מה טוב ומה לא. ביקשתי ממנו שפשוט ייקח 2 וזהו. ואז עם מקל ענק כזה הוא דופק בהם ואני מתחלחלת כולי. בשלב מסויים התור התארך וכולם שם צחקו עלי. כל פעם שנשלף דג מהאקווריום אני מזיזה את הראש ומתחלחלת. איזה מרוקאית עם מבטא התחילה לצחוק על ה"אשכנזים האלה".
אחרי החוויה הנוראית הזאת נשבעתי שאני לא קונה יותר דגים. לפחות לא לבישול. היה נוראי.
את ארוחת החג אני אירחתי בביתי באמצע המדבר. היה מעולה. מלא אוכל, מלא אלכוהול, מלא שמחה. ואפילו אני מצאתי את האפיקומן, דבר שמתבקש אחרי שאני היא זו ששאלה את הקושיות. (מה לעשות כנראה שגם בגיל 25+ אם אני הכי צעירה אני צריכה לשאול אותן).
אחרי הארוחה אפילו המשכנו וקראנו את כל מה שיש שם. מי ידע שיש כל כך הרבה מילים בחצי ההוא של ההגדה. אבל בהחלט היה שמח.
עכשיו נשארתי פה לבד. לכתוב מלא עבודות שיש להגיש אחרי החג. מה אני אגיד לכם ממש חופשה נהדרת אירגנו לנו. אבל לא נורא היום זה כבר לא מבאס אותי. זה סמסטר אחרון וגם הוא כבר בחצי.
שיהיה לכולם חג שמח.
לפני 17 שנים. 3 באפריל 2007 בשעה 11:32
