לפני 3 שנים. 5 במאי 2020 בשעה 17:27
"סוף סוף, אני שוב כאן" אני חושב לעצמי כשאני עומד מול דלתך, עבר יותר מידי זמן מאז שנפגשנו לאחרונה, לפני שהעולם נסגר. היד מתרוממת לדפוק על הדלת כשאני שומע: "פתוח!". קולך מרגיש כל כך אמתי פתאום, דיברנו בזמן שעבר, אבל זה לא הרגיש ככה. הדלת נפתחת, ואני רואה אותך, ושאר העולם נעלם. אני בכניסה לביתך, צופה עליך בשתיקה, אי-אפשר לעשות עוד צעד או לומר מילה.
החיבוק שהגיע היה שווה את החודשים בנפרד, כל רגע ביחד מעלים ימים לבד. כמה זמן נשארנו ככה? מה אמרנו בדיוק? הדברים האלו לא חשובים, מה שחשוב זה נגמר, ואני שוב שלך.
