אותנטית איתך

אמרת לי שהשיחה על ׳היקב׳ היתה לך קשה (מבטיחה להתייחס אליה באופן ספצי בהמשך המשימה השבועית שלי), ואני לא יכולה עדיין להוציא מהראש את השיחה או בעצם הדברים הקשים שאמרת לי שבוע קודם, כשרק חזרתי לארץ. שטחת בפניי את כל כמה שאני לא… וההרגשה הזאת שאני לא מספיק טובה כבר ולא מספיק מספיקה לך כבר כמו שאני ולא מספיק מרצה ולא מספיק ראויה, ההרגשה הזאת לא עוזבת אותי. אחרי שקראתי את זה אז באותו יום, זה צרב לי בעיניים וצרב לי בלב וצרב לי בידיים וכתבתי לך שאני לא מסוגלת להרגיש ככה, ככ לא מספיק בשבילך ושדי. אני לא רוצה את זה יותר. לא רוצה להרגיש ככה. זו ההרגשה הכי נוראית שאתה יכול לתת לי. כמאהבת. כשיפחה. כחברה. אבל הידיים הצורבות שלי לא הצליחו ללחוץ על הסנד וההודעה הזאת נשארה שם ככה, תלויה באויר, בין מצב כתיבה למצב שליחה, עד שבסוף נמחקה בשטף ההודעות הבאות. אבל ההרגשה ההיא נחרטה ונשארה בי והיא עדיין מכה בי כמעט כל יום מאז. והשאלה הענקית שמסתובבת סביבי מאז ועוטפת אותי כמו שמיכה עבה וסמיכה- אז למה? למה אתה עדיין כאן???