סיימנו עם השליטה מזמן. אני כבר לא זוכרת אפילו מי סיים, מתי ולמה, אבל אני יודעת שאני כבר לא נשלטת שלך ואתה לא השולט שלי.
אני תוהה פתאום- האומנם…?
אתה עדיין מכתיב עבורי דברים, מסמן ומנתב את מסלול חיי, מחליט בשבילי, במודע או שלא, אני בוחרת מתוך הסתכלות במשקפיים שלך והקשבה לקול הפנימי שלך, אתה גורם לי לעשות או לא דברים (כן, לפעמים אני גם מורדת, אולי עוד מחכה למשוך את תשומת ליבך, לעורר אותך, אולי אני עוד מחכה לעונש…).
אתה עדיין מכאיב לי. בגוף ובנפש. הנגיעות הלא מוחשיות שלך צורבות לי את הנשמה. ההימנעות שלך ממני, מלמדת רותי מחדש את המושג כאב. ההזדקקות שלי אלייך מלמדת אותי עד כמה אני נהנית וזקוקה להכאיב לעצמי. והיום אפילו הגדלת לעשות ושלחת אותי לעשות משהו שגרם לי כאב פיסי אני כ״כ קשה, אני לא זוכרת מתי כאב לי הגוף ככה. הדמעות שצרבו לי בעיניים, זלגו לי על הלחיים ונשטפו לי מהשפתיים, היו בטעם שלך. ואתה אפילו לא היית שם…
אתה עדיין היחיד ששולט לי בגוף. מילה אחת שלך מבעירה אותו, משפט אחד ממך והוא קופא ומת. אתה ממלא לי את החלומות בלילה והפנטזיות ביום ושולט לי באורגזמות. בלעדייך הן לא קיימות.
אתה כל זה ועוד הרבה יותר, וכל זה בלי שאתה יודע, בלי שאתה מתכוון, בלי שאתה כנראה רוצה, ובלי המעמד והתואר הרישמי.
אז איך, אדוני הלא בתוקף, איך לעזאזל אתה עושה לי את זה?
איך אתה מצליח להיות לי שולט, גם כשאתה לא???
