איזה חג זה. החג שנותן דרור לכל היצרים שלנו לצאת החוצה. לא סתם הפך להיות החג של הרוצחים והזונות. מהו בתוך תוכנו תמיד רוצה להיות שם. בצד האפל.
נכנסת לבר כבר שיכורה לחלוטין, עוד בחור נחמד שמזמין למשקה ואני נענת בחיוך. מתיישבת לבד. מסתכלת סביבי - האם יש פה מישהו שצד את העין. מסיימת בנימוס את הכוס. ומניחה אתה לצידי. ממש ממולי. בתחפושת של גלדיאטור. עם שרירי חזה שרואים רק בתמונות.
ניגשת אליו ונעמדת מולו. 'סליחה, אפשר רק לבדוק משהו?' הוא מביט אליי ומחייך. יאני מעבירה את אצבעותי על החזה שלו. לבדוק שבאמת השרירים האלה אמיתיים.
חוזרת לשבת במקומי ומקווה שהוא יקום אליי ויעשה את הצעד הבא. אבל חוץ מלשלוח מבטים וחצאי חיוכים. היא לא עושה כלום.
מתקרבת אליו שוב. 'איך קוראים לך?' הוא שאל אותי. והחלטתי לא לענות. קירבתי את השפה לצווארו ונשקתי לו. ידייו עברו אל ישבני. ואחזו בו. הרגשתי איך אני נרטבת בקלות. מנשקת אותו. וסמוקה מהתרגשות. הוא פותח את רוכסן מכנסיי ומכניס את היד. קצת להרגיש אותי. מסביב, המוני אנשים שלא מכירים אותי. שלא מכירים אותו. באמצע ההמון. רק אני והוא. האצבעות שלו מרגישות את הרטיבות שלי. ואני מתענגת על כל מגע של אצבעותיו בתוכי.
חודר עמוק אליי.
מוציא את אצבעותיו. מכניס לתוך פי. אני מוצצת ומלקקת אותן. אני טעימה היום במיוחד. מחייכת. ונותנת נשיקה לפרידה. 'אבל לא אמרת לי איך קוראים לך...' התרחקתי. מעט במבוכה. והמשכתי ללכת.
