אני יוצא ממנו, מביט בסיפוק בחור הפעור והמטפטף, ונשכב ליד.
הוא מתכרבל אלי כמו גור בן יומו, בעדינות תמה — כאילו אין לו, ממש עכשיו, תחת אדום לוהט ומלא בזרע, או שיער פרוע ומסקרה מרוחה. מתכרבל, נאנח בהתפנקות ומעביר אצבע על עורי, משרטט פעם צורה כזו ופעם אחרת; ואני, כמו מתוך הרגל, עוקב אחרי עיניו ומנסה לפענח את צפונותיהן.
בנסיבות אחרות זה עובד לי לא רע, בעיקר עם רגשות שליליים: אימה במעמקי האישון הקרוע; או גיצי עלבון בלובן של עין נזעמת; או הדיה הלחים של בושה, מערבלים את קרני הקשתית. גם את אלה החיוביים אפשר לזהות: ניצוץ ההערכה השובב, מרצד בזוית העין; או הזיגוג החלבי, המטמטם, של עונג צרוף; או רעב התאווה, הדומה במידת מה לעלבון, בכך שגם הוא ניכר בטרשית — אלא שבמקום הלבן הכועס, המפעם לפרוץ החוצה, מדובר בלבן עמוק, מגנטי, המבקש לבלוע את מושא תשוקתו במצולותיו.
הדקויות האלו, גם אם קטנו מילים מלתאר אותן, הרי שהגוף יודע והנפש מבינה. אז בכל פעם שאני מתקשה לעשות זאת, כמו עכשיו, בעוד אצבעו מטיילת מנקודת חן אחת לאחרת, אני חושד שהדופי בי; שמבטו לאו דווקא כמוס, כפי שאינו מוכר לי. זו לא מילה זרה, שהרי נתקלתי בה מאודי, אלא מילה ארכאית כלשהי, נדירה, שלוקח רגע ארוך לאחזר את משמעותה — רגש כלשהו, מתעתע, שטרם הפנמתי.
"אתה יודע שהנקודות חן שלך פה הן בצורה של הדובה הקטנה?" הוא שואל ב… מה זה, המבט הזה, המילה הזו?
רוך, אולי; "הוא שואל ברוך" — אבל לא, רוך זו איכות, לא רגש. אהבה? עז מדי; וחיבה — אדיש מדי. אז מה?..
יש משהו חולמני בעיניו; האור מתערפל בהן, לפרקים מבליח במעין סקרנות, לפרקים נסוג ומתכנס בביישנות נמתקת. הערצה, אני מחליט, יהיר ככל שאשמע: "אתה יודע שהנקודות חן שלך פה הן בצורה של הדובה הקטנה?" הוא שואל בהערצה — כן, ממש ככה.
להגנתי, כמה אנשים כבר מביטים בנו בהערצה כנה, שנדע לזהותה בקלות ולקרוא לה בשם? ואם לומר את האמת, מטריד אותי המבט הזה. אני לא מרגיש ראוי להערצה — בודאי לא כזו חשופה וחושנית. אני נראה טוב, או כך אומרים לי; אבל מעולם לא הרגשתי נינוח בגוף שלי, לא באמת.
"מאיפה אתה מכיר קבוצות כוכבים?" אני שואל, מנסה להסיח את דעתי מקו המחשבה המעיק; והוא מגלגל את עיניו לאמור מה, רק לך מותר לדעת דברים, ואני מחייך, ושוב הכל בסדר. "מסבא," הוא עונה, ומספר איך סביו עבד במצפה רמון, והיה מראה לו אותם בטלסקופ כשהיה קטן, מצייר לו את סיפוריהם בשמי המדבר.
"אבל יש רק שתי נקודות בזנב," אני מעיר, "חסר לך כוכב הצפון." — והוא משרבב את שפתו בהתבכיינות חמודה, מלין שזה מתפקידי למצוא לו אחד.
אז אני מצמיד את האמה לחזה, כך שנקודת החן ליד פטמתי משלימה את התמונה, ושואל: "אולי ככה?" — והוא רוכן לנשק שם, מעביר לשון על הפטמה, אוסף אותה לפיו ויונק, ידו חופנת את אשכי. ואז מחליק הצידה, אל בית השחי, נושם ונאנח ומפשק שפתיים, הבל פיו חם ולשונו רטובה; והוא מתחיל לאונן לי באיטיות, בזוית הפוכה כזו, מושך כלפי חוץ, ואני מהרהר למה זה תמיד מרגיש כל כך מיוחד ושונה.
"גם שם יש אחת," אני נזכר לפתע, מסיט את הזין המתקשה ומנסה לכופף את ידי כך שזנב הדובה הקטנה שלי יתיישר לנקודת חן נוספת, קצת מימין וקצת מתחת שק האשכים. יוצא די מסורבל, ודי רחוק — אבל הוא מבין את הכוונה ויורד אליה. אני עוד מיוזע מהזיון קודם, ופניו מחליקות בין רגלי ברטיבות, מלטפות אותי בשפה מתוקה על קטיפה של מלח — ושוב הוא מאבד את הצפון, הילד הזה, הנפלא, ומעמיק מטה.
ואני תוהה: למה דווקא רימינג מרגיש כל כך… משחרר? במה זה שונה, איך שהוא מעסה אותי עכשיו בלשונו, נדחף ונמעך ומקמט, ולמה זה מרגיש טוב יותר — וזה בהחלט מרגיש טוב יותר — ממציצה רגילה או זיון פשוט?
כשהייתי קטן, סבא בא לבקר אותנו בארץ; אבל הוא לא סיפר לי דבר על שמי הלילה או על הכוכבים. הוא היה רופא מהולל, ימח שמו, ומיד הבחין שכף רגלי שטוחה מעט, ושעמוד השדרה מעט עקום. חיש מהר הובהלתי לסדרה של רופאים, לתת בי אותות וסימנים: פלאטפוס, סקוליאוזיס, לורדוזיס. אני מעיין לאחרונה בתמונות מאותה תקופה ולא רואה שום דבר חריג, בחיי — ילד כמו כל הילדים, תם ויפה ואולי עוד מגושם קצת בתנועותיו. אבל הוריי המבועתים שלחו אותי מיד לחוג שחיה טיפולית; וכשהסתבר שהכל כשורה, ואני לא לגמרי שייך בקבוצה של ילדים עם נכויות מהותיות, העבירו אותי לחוג שחיה רגיל. עוד הסתבר שאני שוחה די טוב — אז עברתי לחוג שחיה תחרותית, ושם כבר היו קבוצות קושי להתקדם בהן: דגי זהב, קראו לקבוצה הראשונה, עם אימון אחד בשבוע; ואז כסיף, עם שניים; ודגיגים עם שלושה, ושלדג עם ארבעה, ודולפין עם חמישה, וכריש עם שישה. אני הגעתי עד דולפין, לפני שהייתי בוגר דיה להיחלץ מהתופת הזו.
אתם יודעים מה זה אומר, חמישה אימונים בשבוע? זה לא אומר אימון כל יום; צריך לתת לשרירים זמן לנוח ולכאוב ולהתאושש. אז רק שלושה ימים בשבוע, אבל שניים מהם עם שני אימונים: אחד בשש וחצי בבוקר ואחד בשש בערב. כמה שנאתי את זה, אלוהים; ריח הכלור עדיין מעביר בי צמרמורת. התחרויות בעמק חפר, צחנת הסנפירים, לחיצת המשקפת והכובע, מרקם הספוג המנוכר של הפולי והקרש. אלוהים, כמה שנאתי את זה; כמה. פאקינג. שנאתי. שחיה.
רבתי על זה עם ההורים כמעט כל שבוע — צרחות ובכי ותחנונים ומשא ומתן, אבל שום דבר לא עזר. בסוף, הטענה תמיד הייתה זהה, והופנמה היטב: הגוף שלך לקוי ומעוות, והשחיה, בלתי נסבלת ככל שתהיה, מצילה את חייך. מצחיק איך היום הם לא זוכרים את זה; איך אבא מדי פעם מזכיר בגאווה ואגביות כמה יפה שחיתי פרפר, וכשאני עונה, בכל פעם, עד כמה שנאתי כל רגע — זוקר גבה מופתעת, כאילו הוא שומע על כך בפעם הראשונה, וממהר למשוך בכתפיו ולהוסיף: טוב, זה היה בשביל הבריאות שלך, לא הייתה ברירה. כן, אני יכול להוסיף היום בחיוך יבש, אין ספק שתחרויות ואימוני בוקר זו תגובה הולמת לפלאטפוס; אבל החורים הברורים מאליהם בלוגיקה המטומטמת הזו עוד לא היו נהירים לנער. כל מה שהוא הפנים מזה היה כאב, ושזו מנת חלקו ואשמתו על גוף חולני.
במידה מסוימת, זה עבד: צמחו הכתפיים הרחבות, השרירים הארוכים, מנח הגוף האתלטי. מאידך, אולי הם היו צומחים גם ככה, או מתעצבים באופן אחר ושקול באלף דרכים מצלקות פחות. מי יודע — בסוף הייתה לי רק ילדות אחת, ובה למדתי לנטור טינה לבשר שאיתרע מזלי להיכלא בו. כך יצא שכל פעם הייתי מופתע מחדש כשאנשים מצאו בו חן, בבשר הזה — לא כל שכן מושא להערצה.
זה מה שחיפשתי מאז, אני חושב, בזמן שהוא אוכל לי את התחת — מה שאני עדיין מחפש, במידת מה, ברימינג למשל. לחלוק קיצון כזה של גופי, זיקוק כזה של לקותו, בדיונית או לא — שמי שיקח בו חלק ובכל זאת יביע הערכה, הרי שהוא באמת ובתמים לא נרתע מן המעוות. זין, אחרי הכל, הוא איבר נאה לסגוד לו; אבל תראו לי תרבות אחת שבמקום אוביליסק בנתה פסל של חור תחת או שק אשכים. אמנם פגשתי נשים שזה שלהן (חור התחת, לא שק האשכים) היה קטן ומושלם, כוכב צפון לכל דבר ועניין — אבל אלה של רוב הגברים, ועוד עם שיער? געוואלד.
ובכל זאת, כנראה שלא: הנה הוא מוחה על כך, במעשים אם לא במילים, ולו רק כי פיו עסוק כרגע מכדי לדבר. ולמה לא, בעצם? הוריי טעו בכל כך הרבה דברים אחרים, אז למה לא בזה? לפניכם גוף שבור ומעוות, בן 25, שבאמת ובתמים סלדתי ממנו רוב חיי, והיום אני באמת ובתמים לא מבין איך:
אני גומר פעם נוספת, עם הלשון שלו בתוכי, נאנק ומתיז שני זרמים עייפים על שיערו. הוא מתרומם בחיוך מסטול, נכון להתכרבל עוד קצת, ואז מרגיש ומאושש ביד את הזרע על ראשו עם "אויש" קטן.
"בוא נלך לשטוף אותך," אני מציע; גם ככה אני צריך להשתין. הוא ממהר לאמבטיה בצהלה ויורד על ברכיו, ואני מדדה אחריו, נעמד, ומשחרר זרם חזק על חזהו. ביד עצלה, מכוון קודם מטה — והוא מאונן באמוק; זה סיפור ישן, עוד לפני הכלובון — ואז מעלה, הרי המטרה הייתה לשטוף את ראשו, והוא מנסה לתפוס גם בפיו כשהזרם עובר שם.
ושוב אני חושב: אוקיי, וזה למה? קינקים של קבלת הגוף כיסינו, סבבה; אבל מה כל שאר החטאים שלקחתי בהם חלק? מנין?
ובכלל, השתנתם פעם על מישהו? יודעים איך זה מרגיש? — כמו להשתין. אותה תחושה בדיוק, לפחות במימד הפיזי. ובמימד הנפשי… לא יודע; מניח שעבור אנשים מסוימים זה סיפוק ספציפי ומהותי, אבל אני מאז ומתמיד הייתי די זורם ודי אדיש. תבחרו אתם את עולם המערכה, ואני כבר אכתוב הרפתקה שתבדר את שנינו.
ואולי זה שקר; לא אדיש, כי אם קצת חרד. אתם יודעים כמה מים אני שותה לפני סשן בסיסי עם גולדן שאוור? או כמה אני מרוכז כשאני מוריד סטירה או ספאנק, שלא ינחת עקום? או כמה מחקר ומחשבה מושקע בכל סשן וסשן, כל הרפתקה והרפתקה, כי אני לא רוצה לגעת בנקודות כואבות בלי כפפות משי, ואחרת מה הטעם?
ניסיתי לשאול פה קצת, לברר, אבל לא נראה שזו ברירת המחדל של רוב הדומים; נשמע שהם בעיקר בקטע של לקחת, עם זנב ארוך בואכה פשרה מאוזנת. אז למה לי לשלוט, בעצם, אם מה שאני הרבה יותר אוהב זה לתת?
אני חושב על הנערה בפארק, בגיל 16; על היריקה בפיה, הכסופה והנכספת. היא הייתה הקראש הראשון שלי, עוד בגיל 13 — חמודה, ובכל זאת בקאסטת החנונים, אז אפילו בהישג יד. חיקיתי את כל ה-smooth moves שלמדתי מאבא, בחיי; הייתי קונה לה בדמי כיס ודמי חנוכה צמידים ועגילים ושרשראות, כולם בחנות התכשיטים היחידה שהכרתי באזור, של מיכל נגרין; קרינג' מפרק של סיטקום ישן, אמנם, אבל איכשהו היא בכל זאת נענתה. או, אני זוכר איך ניסיתי להניף אותה ככה ולנשק, בתנועה כמו בסרטים או בסוף של טנגו — אלא שזה לא משהו שעובד בספונטניות, אם הצד השני לא מחזיק נכון, והיא נפלה על הדשא בחבטה מגושמת. אלף קרינג'; לפחות הפעם מפרק של פליבג.
אלא שהיה עוד בחור בכיתה שלנו, אפל ומעונה עד כמה שילד בחטיבת ביניים יכול להיות. חכם, גם כן אחד מהחנונים, ונאה בדרכו, עם כריזמה מרושעת כזו; גר בפנימיה, הלך מכות, ידע עולם, והיא הייתה נעה ממני אליו וחזרה. הייתה תקופה שחלקנו שולחן — אבל אני זוכר בעיקר את התקופות שהייתה איתו, את ההיקים וסימני הנשיכה שהיה משאיר עליה, את הוידאו שהראה לי שלהם מצטרפתים עם ידו חופנת את שיערה, את הסיפור על המציצה. זה היה משולש מוזר, איתה באמצע, בין אור וחושך ילדותיים להחריד; אבל בסוף הוא ניצח, ואני זוכר איך הם ישבו יחד בטקס הסיום, מתמזמזים מדי פעם לנגד עיניהם המזועזעות של הוריה. מהבחור הזה הכרתי את המונח בדס"מ: אני זוכר איך הסביר בהתרגשות על ראשי התיבות הכפולים והמכופלים. אז חלומות ירוקים או לא, כך קרה שלמדתי על איזה כפתור באתרי הפורנו צריך ללחוץ, ומשם אלוהים גדול.
אז בעצם, כבר מההתחלה, זה היה עליה: על לתת לה את מה שרצתה, כי מה שאני ידעתי לתת לא הספיק. אלא שאגב כך, קרה משהו מוזר: מצאתי in, אם תרצו, לתוך כל העולם הזה של סקס, מנקודת המוצא הלא אידאלית של ילד רוסי (טוב, אוקראיני; היום יש הבדל, מסתבר) עם ממוצע עגול. דמיון הרי היה לי בשפע, מאחורי החצ'קונים, ונשאר גם אחרי שאלה עברו. ויש אנשים, כך למדתי, שנמסו תחת ידיי מהדמיון הזה, ולא רק כששיחקנו במבוכים ודרקונים.
זה מוזר, אם בשלב הזה של הבלוג המסקנה המתבקשת היא שבעצם, אני לא באמת אוהב בדס"מ? שהעור והלטקס (או בעברית: צֶמֶג), השחור והאדום והסורגים של הכלוב, השוטים והחבורות וצעצועי הסיליקון — כל אלה לא באמת עושים לי את זה? שכל מה שרציתי, מאז ומתמיד, היה לראות את האור המתערפל, המבליח והנסוג, של הערצה בעיני האחר?
סורי; לא יודע כמה זה סקסי (והנה היא, הגישה הזו, שוב). מאידך, זו האמת, ולהתעמת איתה זה צעד בדרך שנראה לי חשוב לצלוח, לדומים ולסאבים ולמתחלפים ולאחרים ולכולם. יש בי משהו שחושש לאבד את החלק הזה בזהות שלי; משהו שגאה בחוויות ובכיבושים, ביצירתיות ובאינטימיות שנוצרה — ומשהו אחר שלוחש שזה לא יאבד בהכרח, אלא רק יצמח ויגדל ושורשיו יגלידו. הכוכבים כולם שם, הרי, בשמי המדבר — ואמנם זה מהם שמנחה צפונה נחסך ממני, אבל הנה; אני חושב שזה הוא, זה ששם, הנוצץ הזה.
