לפני 7 חודשים. 30 במרץ 2024 בשעה 13:10
טוב, זה אחד קצת מביך.
אבל יש משהו משחרר בהחלטה לחשוף ולשתף (ואולי גם להשוויץ, במידת מה).
לפניכם סיפור בדס"מ על פיה, מתוארך ל-2008, גיל 16. היה לי חבר שזוגתו הייתה בקטע של בדס"מ, והוא לא כל כך, וזה היה נראה לי חבל. בדיעבד, אין לי מושג מה חשבתי לעצמי להתערב להם ככה בחיי המין — אבל בזמנו זה נראה לי הגיוני, ואפילו התקבל די יפה. בכל מקרה, כתבתי לו ליום ההולדת סיפור בדס"מ (הראשון שלי, בפועל) — ובגלל שהיא אהבה גם פיות, וזו הייתה בדיחה רצה בינינו, הסיפור נכתב על פיה. האמצע אמנם מקרינג', אבל כל השאר, להפתעתי, לא גרוע; אז תודה לאמא ולאבא, לפורנו ולכלובי. כי למען הסר ספק (אם זה שמדובר בפיה לא היה רמז מספיק עבה), כל העסק הוא פרי דמיונו הקודח של נער, ובזמנו היה לי אפס מהנסיון המתואר.
אבל יש משהו מעניין במקורות — אפילו תכלת שחורה (אמנם עדיין לא מפוענחת) עושה cameo קצר בהתחלה ובסוף; זה אולי מה שתפס אותי הכי לא מוכן, כשקראתי את הסיפור שוב, לראשונה מזה 16 שנים (וואו, זה היה באמצע החיים שלי), כמה ימים אחרי שפרסמתי סיפור עם אותה כותרת. ובכלל, יש כמה וכמה מוטיבים שנשנו בסיפורים מאוחרים יותר שלי כאן: בין אם שילוב החושך והאדום והיין של "יום הולדת", או המבנה הסכמטי של "יסודות" — מוזר, איך שרשמים מסוימים נשנים בדמיוננו לאורך חיים שלמים. גם שימוש מתירני במקף ונקפ"ס כבר יש; אם כי הדמויות שטוחות להחריד והדיאלוגים בסגנון של אסימוב וטולקין (שלא להזכיר את ההתעקשות המביכה על צורת ציווי), אז אולי השתפרתי קצת מאז. מעניין גם עד כמה הסיפור עוסק בשליטה פיזית (על אהבה וכאב, בכל זאת); כי כשהתחלתי להתנסות בכך בחיים האמיתיים, גיליתי מהר מאד עד כמה זה חורה לי, להכאיב לאחרים, ועד כמה איים אול אבאוט שליטה מנטלית. סטירות וספאנקים, בטח, באהבה — אבל זה לא באמת כואב, זה סתם מעליב, וזה דווקא יושב לי יופי. אבל מאה הצלפות, או עלי קיסוס? מי חשב על הטירוף זה? (ובעצם, אני יודע: סרטונים של QueenSnake ב-Motherless) — בקיצור, רמת תחכום של חמישים גוונים.
אז התנצלותי הכנה, תנק יו פור אינדולג'ינג מי, ובהצלחה:
הקדמה
היא תהתה איך סוף העולם נראה.
היא רחפה בדממה הלילית, ותהתה איך סוף העולם נראה. מעליה שמיים חפים מכוכב, מתחתיה מים חפים מאדווה, והיא נעה-לא-נעה על פני התכלת השחורה, ותוהה. האם בסוף העולם המים נופלים לתהום אפלה, או נשברים כנגד חומת-צל? ומה תמצא מעבר לקצה, והאם יהיה בהיר, או כהה, או יזהר בצבע חסר-שם?
גוונים החלו להתעמעם, וקולות החלו לשכוך. היא נותרה ניצוץ של זהב כסוף בעולם אפור, אחיד ואינסופי - ואז היא ראתה את שומר-הסף. היא ראתה אותו, אך לא יכולה הייתה לתפוש אותו - תוי פניו השתנו ללא הרף, התעגלו, התחדדו, התכווצו, נמתחו ושינו מבט, ארשת וגיל במהירות רציפה ומבלבלת. גם קולו, כשדיבר, היה נמוך וגבוה, וצרוד ומצלצל, ושקט ורועם בעת ובעונה אחת.
"עמך עזב את העולם הזה מכבר," אמר לה.
"כן," ענתה.
"את אחת האחרונות," אמר לה.
"כן," ענתה.
"מדוע התמהמת?" שאל.
"אני... לא יודעת," ענתה בעצבות שקטה. ניצוץ סגול ריצד על כנפה ונעלם.
"כי את אוהבת את העולם הזה; את עדיין אוהבת אותו, ואת עדיין מוצאת בו יופי, בין הברזל והעשן והרעש. לו ידעת כמה הוא כואב וכמה הוא רע, היית מוכנה לעזוב. ואת תדעי, אֵאוֹלִין; את תדעי זאת מהאוויר, מהאש, מהאדמה ומהמים; ואת תדעי זאת מהאדם."
נדמה היה לה שקמטי הצחוק על פניו התחלפו בקמטי עצב, אבל היא לא הבינה: היא לא הבינה על איזו אש ועל אילו מים הוא דיבר, והעולם סביבה הטשטש, החשיך והתבהר חזרה. היא מצאה את עצמה באמצע טיימ'ס-סקוור.
פתיחה
בכנפיים חבויות, ג'ינס כחול צמוד וגופייה לבנה וצמודה לא פחות, היא פנתה אל אחד הפאבים שהכירה. היא הזמינה שוט של משהו חזק, וקולו המשונה של שומר-הסף הדהד בראשה.
"בחרי לך אדם או אישה, ונשקי להם, וגלי להם את אהבתך. ואז, עשי כל מה שיאמרו לך, והרגישי איך הם גומלים לך, ודעי כמה העולם שלהם רדוד ומלוכלך. ואחרי שתביני אמיתות אלו, תהי מוכנה לעזוב את העולם הזה."
אבל היא לא הבינה, והיא כעסה. היא רצתה לעזוב את העולם הזה, היא הייתה מוכנה לעזוב את העולם הזה, והם היו חייבים לכפות עליה את החוקים המטומטמים שלהם והמבחנים התאטרליים שלהם. הייתה תקופה שלבשה כורי-ענן ורחצה בקסם, אבל הזמנים השתנו, והיא השתנתה; ואולי היא הסתגלה טוב יותר מהרוב, אבל גם היא רצתה לעזוב. היא בסך-הכל רצתה לעזוב. היא בסך-הכל -
"היי."
הוא היה גבוה, חטוב וחיוור, עם שיער שחור מאד ועיניים כחולות מאד. כן, היא עוד מצאה יופי בעולם הזה - אבל זה רק כי יופי עוד היה קיים בעולם הזה. היא רצתה לעזוב מסיבות אחרות, והם פשוט לא יכולים היו לאפשר לה בלי מבחנים מזוי -
"כן? לא?" הוא זקף גבה, והיא קלטה שעדיין לא ענתה לו.
"אמם, כן. אה, היי. ריחפתי," היא חייכה.
"מה את חוגגת?" שאל.
"אני... לא בטוחה, למען האמת." היא הרגישה מטומטמת, אבל הוא חייך.
"איך קוראים לך?" המשיך.
"לין."
הדלת נפתחה בחבטה, והם נפלו פנימה בחפזון של תשוקה.
הוא הצמיד אותה לקיר ונשק לה, והיא נצמדה אליו וגנחה בשקט.
"מה את רוצה לעשות?" הוא לחש.
קולו של שומר-הסף הדהד בראשה.
"כל... כל מה שתרצה." לחשה חזרה.
הוא עצר ובחן אותה. היה לה עור בהיר ומושלם, עיניים כהות וגדולות, ושיער ערמון שופע ובוהק. ידו טיילה מלחייה, על צווארה, על שדיה ואל מותניה, ונחה שם. "את אוהבת את זה ככה?" שאל.
היא לא הבינה. "אמם... כן."
הוא הוביל אותה אל חדר השינה והעמיד אותה באמצע החדר. הוא הביט בה ארוכות, כמו מנסה להחליט מה לעשות לה, או איפה להתחיל, ואז הורה: "התפשטי ועמדי על הברכיים."
היא צייתה; אם אלו היו המבחנים שלה, זה הולך להיות קל. סקס היה, אחרי הכל, אחד הדברים היפים יותר שהיו בעולם. עירומה עמדה מולו, וצנחה על ברכיה - והוא חייך.
"עכשיו תבקשי למצוץ לי," הורה.
זה חדש. "אני... אפשר למצוץ לך?" הוא סטר לה.
היא נותרה כורעת והמומה, עם לחי אדומה וחמה; ואז הלם התחלף בזעם, וזעם בהבנה אירונית. אם אלו היו המבחנים שלהם, היא תעבור אותם. היא רצתה לעזוב את העולם הזה. "נסי שוב."
"אפשר למצוץ לך, בבקשה?"
הוא סטר לה שוב. "נסי עוד פעם."
"בבקשה - בבקשה תן לי למצוץ לך. בבקשה - אני, אה... אדוני." היא לא ידעה מאיפה זה בא, אבל זה נראה לה כמו רעיון טוב. הוא חייך, ולטף לראשה, וחמימות מוזרה שלא מצאה-חן בעיניה פשטה בה. "לא. את צריכה להרוויח את זה."
הוא פשט את בגדיו והסביר. "את מתחילה מלמטה; אם את עושה עבודה טובה, את מקבלת העלאה, כמו בחיים. ואם את עושה עבודה טובה באמת, תוכלי למצוץ לי. אבל, שוב - את מתחילה מלמטה."
היא היססה, ונשקה לרגלו. הוא היה נקי, והיה לו ריח נעים, אבל המעמד המשפיל צרב לה, והחמימות שחשה כשלטף לראשה רק החריפה את התחושה. הוא לא עשה שום מאמץ נראה לעין להקל עליה, והיא התאמצה להשחיל את לשון בין הרצפה לאצבעות - ניסתה למצוץ אותן אחת-אחת - כיסתה את רגליו בנשיקות. הוא רק חייך.
"עבודה טובה. עלי קצת."
היא נשקה אותו במעלה השוקיים, וחככה את אפה בעדינות בשקעים של ברכיו. הוא אמר לה שהיא טובה, והורה לה לעלות עוד קצת; היא נשקה אותו גם במעלה הירכיים, וחשה התרגשות מסוימת כשהגיעה סוף-סוף אל איברו. היא לא הייתה אמורה לחוש התרגשות, והיא כעסה על עצמה שהמעמד מצא-חן בעיניה. בהיסח-דעת נשקה לכיפה - וקבילה סטירה מצלצלת.
"לא הרשתי לך למצוץ לי."
"סליחה." לחשה.
"סליחה מה?"
"סליחה, אדוני." בהכנעה, היא פנתה אל אשכיו. היא העבירה לשון רועדת על העור הרך, והוא הרים את איברו, שגדל בינתיים, כדי לאפשר לה גישה נוחה יותר. היא חשה הכרת-תודה, שגם הפעם התחלפה בכעס עצמי - היא משפילה את עצמה כדי לספק אותו; היא לא אמורה לחוש הכרת-תודה.
היא ליקקה את הביצים שלו ביסודיות, ואחר-כך מצצה כל אחת בנפרד. התחילו להגמר לה הרעיונות, ועלה בה פחד שאם יגרום לה להמשיך תאלץ לחזור על אותן הפעולות, ושהוא ישים-לב; אבל בין אם הבין זאת ובין אם לא, הוא הפסיק אותה ואמר: "עבודה טובה. את יכולה."
בהתלהבות שבלבלה אותה, התנפלה על איברו. היא נשקה לו, ליקקה אותו ומצצה אותו, והוא היה גדול, וכבד ופועם, והיא אהבה כל רגע. היא החזיקה את הבסיס בזמן שראשה עלה וירד לאורכו, ואחר-כך שפשפה אותו בזמן שלשונה עשתה פלאים לכיפה, כשאמר לפתע: "קחי הכל."
היא קפאה, והפחד מפני הפעולה, שלא היה לה סיכוי לעשות, ביחד עם הפחד להתמהמה ולהכעיס אותו, הפך לכדי אימה מסמאת. אלא שהפעם הוא גילה סבלנות; הוא לטף לפניה והרים את סנטרה, עד שהישירה אליו מבט.
"פתחי את הפה," אמר, והיא פתחה את הפה. הוא העביר אצבע לאורך שפתיה, הכניס אותה אל פיה, והיא מצצה אותה בצייתנות. הוא חייך, הוציא את האצבע, הרים את איברו והכניס אותו, לאט לאט. היא ניסתה כמה שיכלה, אבל בחצי הדרך השתנקה, ונשאה אליו עיניים מלאות תחינה.
"חייכי," הוא אמר. היא לא הבינה. "חייכי," חזר על דבריו, "זה מדכא את הרצון להקיא." שפתיה נמתחו מעלה, והיא התקדמה כמה סנטימטרים נוספים. "עכשיו קחי נשימה קטנה דרך האף ועשי תנועה של בליעה." שוב, כמה סנטימטרים נוספים. "עוד פעם," ושוב, כמה סנטימטרים נוספים. הוא הדריך אותה עד הסוף, עד שמצאה את אפה מתחכך בערוותו, ותחושה פראית של הצלחה הציפה אותה. היא כמעט צחקה, וזה גרם לה להשתנק ולזרוק את ראשה אחורה עד שהזין יצא מפיה, מחובר בכמה חוטים של רוק.
"את מאכזבת," העיר לה במבט קריר. הוא תפס בשיערה, כאילו החליט לעשות הכל בעצמו, ודחף את הזין שלו אל תוך פיה, עד הסוף. היא נרעדה, נאבקת בכאב העמום בגרונה, וכשהייתה בטוחה שהיא עומדת להקיא ולהחנק, הוא שלף הכל. באנחת רווחה, היא בקושי הספיקה לנשום לפני שדחף הכל פנימה שוב, והמשיך לזיין את פיה עד כי איבדה את תחושת הזמן, והתרכזה בניסיונותיה לא להקיא ולנשום.
לבסוף, שיקע את איברו עד הסוף, ובגניחה שחיממה אותה מגאווה, גמר בתוכה. היא נאבקה לבלוע הכל, וגם הצליחה, מלבד זרזיף קטן ולבן שיצא מזווית פיה. הוא שלף את הזין וחייך אליה, והיא חייכה בחזרה, בלי להבין מדוע. הוא מחה את זרזיף הזרע עם אגודלו, החזיר אותו לפיה, ושאל - "מה אומרים?"
היא תהתה, והוא זקף גבה, ואז - "תודה, אדוני."
"לא רע." הוא הושיט לה יד, והיא אחזה בה ונעמדה. ברכיה כאבו, וגרונה כאב אפילו יותר, והוא הוביל אותה באיטיות זהירה אל מיטתו. "אבל זה לא הכל."
הוא כופף אותה על המיטה, כך שפלג גופה העליון נח על המצעים הרכים, וישבנה היה באוויר. "מילת הבטחון שלך היא 'אדום'," אמר, "ואם תגידי אותה, אני אפסיק - אבל אני בספק שנתראה שוב אחרי שתגידי אותה. אחרת, אני אמשיך."
"תמשיך במה?" העזה לשאול.
"בהלקאה," ענה, והוציא שוט שחור מאחת המגרות. "חמישים, לדעתי. את תספרי אותן, ובסוף כל אחת תגידי, 'תודה, אדוני', ותבקשי עוד אחת. הבנת?"
היא מלמלה משהו. מעולם לא הלקו אותה, והיא לא ידעה עד כמה זה יכאב, אבל היא התחילה לרעוד. דממה מילאה את האוויר, אבל היא לא העזה לסובב את ראשה ולראות מתי יבוא הכאב. הציפייה הייתה נוראית; אבל היה בה גם משהו מלהיב, כמו אדרנלין, משהו -
השוט נחת על ישבנה, והיא צעקה; היא הרגישה פס של כאב חם, ועקצוצים מחשמלים סביב. הוא נתן לה כמה שניות להתאושש, עד שהצליחה למלמל, "אחת. תודה, אדוני, אפשר עוד אחת?"
ושוב הייתה הציפייה, ושוב השוט נחת, ושוב היא צעקה, וספרה, והודתה לו, וביקשה עוד אחת. היא הגיעה עד שלושים ומשהו - היא לא הייתה בטוחה - לפני שהקצב התגבר עד כי לא הספיקה להתאושש ולספור כל הצלפה בזמן. אורות אדומים הבזיקו לנגד עיניה, עיגולים וריבועים וחיצים בגוונים שונים של ארגמן ושני וחכליל, והיא חשבה כמה קל יהיה לצעוק 'אדום' ולהפסיק את זה... אבל היא לא עשתה זאת. היא ויתרה על הספירה, והמשיכה לבכות בשקט, ובשלוש ההצפלות האחרונות לבכות בקול רם, ואז -
הוא הניח את השוט. פסים אדומים עמוקים נמתחו על עור ישבנה האדום, והיא המשיכה לשכב במיטה, לרעוד ולייבב. היא שמעה אותו מוציא עוד משהו מאחת המגרות, והתכוננה למות, כשהרגישה את ידו מורחת משהו רטוב וקר על עורה המגורה. הוא היסה אותה, וליטף אותו, ומרח את פצעיה במשחה המרגיעה, עד שהשתתקה. היא זכרה שקרא לה ילדה טובה, וזכרה כמה זה נעם לה, ואז היא הפסיקה לזכור, והתמסרה לשינה עמוקה וחסרת-חלומות.
הוא החזיר את השוט והמשחה למגרה, כיסה אותה בשמיכה וכיבה את האור.
אוויר
"על ארבע, ראש למטה, תחת למעלה. פתחי את עצמך."
היא הייתה על השטיח, פניה טמונות בתוכו, ישבנה מונף מעלה וידיה מתוחות אחורה, אל ישבנה, פוערות אותו בפניו. קולר שחור ועבה היה נעול על צווארה, ושרשרת פלדה חוברה אל הקולר.
הוא חדר אל הרטיבות החמימה שלה מאחור, חזק ומהר, והיא גנחה את תודתה אל תוך השטיח. הוא זיין אותה, מדי פעם מנחית יד כבדה על ישבנה, והיא התקרבה אל אורגזמה משל עצמה - תופעה שהלכה ותכפה לאחרונה, כשהייתה איתו - ואז הוא יצא מתוכה וקם, והיא יבבה בחוסר הסכמה.
"מה קרה?" שאל בנימה משועשעת.
"שום-דבר, אדוני. סליחה, אדוני."
כמו תמיד, הוא פתח את אחת המגרות, וכמו תמיד היא לא העזה להביט; הציפייה, הסקרנות ואי- הידיעה הרתיחו את דמה והרטיבו אותה, וכאשר שמעה אותו מתקרב כמעט רעדה מרוב התרגשות. אבל הוא טפטף דבר-מה על ישבנה, והתרגשותה התחלפה באימה צרופה.
"לא, אדוני, בבקשה לא, בבקשה."
"את יודעת את מילת הבטחון שלך," ענה לה, והמשיך למרוח את חומר הסיכה.
"אבל... בבקשה, לא. אדוני..."
"שקט, אהובה. יהיה בסדר."
היא קפאה. המילים שלו נספגו בתודעתה, והיא ניסתה לעכל אותן, לנתח אותן, לפרש אותן. השם בו קרא לה פשט בראשה כמו אורגזמה מנטלית, שטף אותה כמו נחשול לבן והתרכז חזרה כמו חומה של אור, שחסמה את הפחדים והחששות. היא השתתקה, ולקחה נשימה ארוכה,
והוא התחיל. הכאב בא בשלבים: הלחץ הנבנה, וכשהוא נכנס, הצריבה הלוהטת. אבל היא קיבלה את הכאב, והוא נספג באור הלבן שמילא אותה, והיא גנחה במקום לצעוק, כי היא ידעה שהוא יאהב את זה יותר. הוא ליטף את גבה והתחיל באיטיות, והיא אהבה אותו על כך יותר משיכולה הייתה לבטא במילים. היא הרגישה מלאה, נכונה; הוא זיין אותה חזק יותר ומהר יותר; היא התקרבה לארוגזמה פעם נוספת - כשלפתע הוא משך בשרשרת הקולר שלה ונשימתה נעתקה.
היא המשיכה להחזיק את ידיה על ישבנה כפי שהורה לה, כך שפלג גופה העליון נשען על הרצפה בלי תמיכה נוספת. ככל שזיין אותה בעוצמה רבה יותר, כך משך בשרשרת בעוצמה רבה יותר, והיא נאבקה לנשום כאשר הקולר הכבד נלחץ לצווארה.
פנימה והחוצה וכאב ועונג וחנק, והיא הרגישה איך הוא הקולר נמשך ומתהדק ומרים אותה מהרצפה. הוא זיין יותר ויותר, ומשך יותר ויותר; והיא עלתה, וגבה התקמר, והיא הפסיקה לנשום, והתחילה לראות עיגולים שחורים. ואז הוא עזב אותה ויצא מתוכה.
היא קרסה, והתרכזה בנשימה, בזמן שהוא חיבר את שרשרת הקולר לוו מקובע בקיר וחזר אליה. הוא כרע על השטיח לידה וליטף אותה עד שנרגעה, ואז הוא הוא קם, התרחק בכמה צעדים והורה: "מצצי לי."
היא כבר התרגלה לכך והתאהבה בכך, ולכן לקחה עוד כמה נשימות עמוקות, הזדקפה בחיוך שובב, פתחה את פיה, נהרה לכיוונו - ונתקעה, סנטימטרים ספורים מהכיפה שכל-כך רצתה לטעום. השרשרת נמתחה, והקולר התחפר בצווארה וריתק אותה.
"אמרתי לך למצוץ לי," הוא חזר, והיא נשענה לכיוונו בכל כובד משקלה, מתקרבת-לא-מתקרבת. היא חזרה אחורה, לקחה נשימה עמוקה, ודחפה את עצמה קדימה פעם נוספת, מרגישה את קנה הנשימה שלה נסתם מהלחץ ואת שפתיה קרבות אל הטיפה הקטנה, הלבנה, שנקוותה מולה.
"את מאכזבת," הוא העיר, והיא נהמה מתסכול ונזרקה לכיוונו בכוחות מחודשים, שלא שינו דבר. ביאושה, פתחה את פיה ומתחה את לשונה לכיוונו, ולרגע קצר אחד נגעה בו מעט, וחשה מעט מהמליחות אותה רצתה עד כאב לטעום מתפשטת בקצה לשונה. אבל אז נגמר לה האוויר, והיא הייתה חייבת להשען אחורה ולנשום, מפחדת לפגוש את מבטו הקריר.
"את מאכזבת," הוא חזר, לבש את מכנסיו ויצא מהחדר. והיא, היא נשארה לשבת שם, חרמנית ומתוסכלת ומאוכזבת מעצמה, במשך הלילה כולו.
אש
כיסוי העיניים אפף את עולמה בחשכה והפך את קיומה למשחק ניחושים.
היא הייתה קשורה אל מיטתו, כל גף קשור לפינה אחרת, והחדר טבל באפלה קטיפתית, שעשרות נרות הכתימו בדמדומים כתומים, וניחוח מתוק-חמצמץ של יין אדום נישא בחשכה. עם כיסוי העיניים, השלהבות המרקדות צבעו את קצוות שדה ראייתה בגווני נחושת, אך מלבד זאת היא לא ראתה דבר.
הוא נגע בה; הוא ליטף אותה וגירה אותה, והעביר את ידיו בעדינות לאורך רגלייה הלבנות, מעביר בה צמרמורת מפנקת. הוא כמעט הגיע לאן שרצתה, ואז ידו השתהתה והחלה לעקוף את האזור. היא התפתלה בתסכול וניסתה להטות את גופה ולקמר את גבה, אבל הקשרים הגבילו את תנועותיה.
הוא ליטף במעלה בטנה, והעביר את אצבעותיו בעדינות על שדיה ופטמותיה. בעיגולים ובלולאות ובשמיניות הוא טייל עליה, מעלה ומטה, עוקף את ערוותה ומטריף אותה מתסכול וחרמנות. לבסוף הוא הגיע גם לשם, ובתנועות מכירות, מיומנות, הביא אותה לפורקן המתוק.
היא גנחה, ונמסה, והרגישה אותו נעלם. הוא התרחק, הרים משהו, התקרב והתיישב על המיטה. תחילה הייתה חשכה, ודממה, ושום-דבר; ואז היא חשה עקיצה צורבת, מהירה, בפטמתה; שוב שום-דבר, ואז עוד עקיצה צורבת, מעט מתחת לפטמה; שוב שום-דבר, ואז עוד שלוש עקיצות, אחת אחרי השנייה, באותו אזור. הוא טפטף עליה שעווה.
לעיתים טפטף עליה מקרוב, והטיפות היו לוהטות וצורבות; לעיתים טפטף עליה מרחוק, והטיפות היו חמימות ומגרות. הוא טפטף על שדיה ועל בטנה, מכסה אותה בציורי פולוק של כאב ואש, והיא ספק גנחה ספק התפתלה תחת נשיקות הנר.
כעבור זמן-מה הפסיק, והניח את הנר עליה. זה היה נר גלילי רחב, שעמד ביציבות, והיא הרגישה אותו קם, מתהלך בחדר וחוזר. הוא הניח עליה מה ש, הסיקה לפי התחושה, היו עוד נרות דומים, ונעלם שוב. שעה ארוכה שכבה בחשכה הדמומה, ולבסוף לחשה אל האוויר הריק, "מה קרה?"
"שום-דבר, נסיכה," ענה לה מאי-שם. "אני מחכה שתצטבר די שעווה בנרות."
היא לא הבינה את התשובה, אך המשיכה לחכות. כעבור כמה דקות, או כמה שעות, הרגישה את משקלו על המיטה, ובצעקה של הפתעה ועונג הרגישה את לשונו נכנסת לתוכה. הוא התחיל מהנרתיק, נשק לשפתיה התחתונות וליקק סביבן, ולאט לאט עלה אל הדגדגן.
היא תמיד גמרה מהר כשירד לה, ואחרי המשחק המקדים הייתה כל-כך מחוממת שהרגישה את השיא במהרה. היא גנחה, נאנחה ונרעדה - והרעד הניע את הנרות, בהן הצטברה השעווה החמה שניתזה עתה על גופה. הצריבה הבלתי-צפויה גרמה לה להתפתל, ותנועתה רק הניעה את הנרות עוד יותר, וגרמה לעוד יותר שעווה לזלוג החוצה. היא ניסתה להתאפס, להרגע - אבל לשונו גרמה לה לגל חדש של עונג מרעיד, שגרם לעוד סדרת גלים של כאב מפתל.
כך זה נמשך: כל פעם שקרבה לשיא הייתה נצרבת, וכל פעם שהייתה נצרבת הייתה נצרבת עוד יותר, וקרבה לשיא שוב. ואז הוא אמר לה, "גמרי", והיא הזיעה ולהטה והתחילה לגמור, ודומה היה שכל טיפת שעווה נוספת רק העצימה את תחושתה וגרמה לה לרעוד יותר, מה שגרם לטיפות שעווה נוספות ליפול. הוא התבונן בה בחיוך ותהה, מה היה קורה לו השעווה לא הייתה נגמרת; האם הייתה משתגעת או מתה מרוב הנאה. אך לבסוף כבה אחרון הנרות, והאורגזמה שלה שכחה, והם נותרו לבד, ביחד, באפלה הקטיפתית עם ריח היין האדום.
אתנחתא: על אהבה וכאב
(אזהרה: קרינג' עמוק — לא לקחת עצות של ילד בן 16 על BDSM ברצינות.)
"את אחרת," הוא אמר לה, פעם אחת.
"בדרך-כלל מערכות-יחסים כמו שלנו מזויפות ושטחיות; רוב האנשים מפספסים את המהות של העניין, אם העוצמה הנהדרת והנוראית שיש בו. רוב האנשים רואים בו סקס אלים, משפיל ומצועצע; מבינה?"
"השפחה באה בידיעה שהיא תהנה ותגמור; היא באה בידעה שיכאב לה במידה שהיא אוהבת, שהיא תמצוץ ותבלע כמו שהיא אוהבת, שהיא תקבל חזק ומהר כמו שהיא אוהבת - ובקיצור, תקיים יחסי-מין כמו שהיא אוהבת; ובמקרה, יחסי-מין כאלו נחשבים אלימים מהרגיל, או משפילים מהרגיל, אז חושבים עליהם כעל BDSM."
"האדון בא בידיעה שהשפחה תפנק אותו; הוא מצליף בה עד שהיא מבקשת שיפסיק, מורה לה למצוץ לו עד שהיא בולעת, ומזיין אותה חזק ומהר עד שהיא גומרת - אבל השליטה שלו עליה היא בסך-הכל אשליה, ויחסי-המין שלהם הם בסך-הכל משחק תפקידים."
"זאת לא המהות, נסיכה. BDSM זו חוויה נפשית, לא חוויה גופנית, והיא מתבטאת ביחסי-אנוש יוצאי- דופן, לא ביחסי-מין מצועצעים."
"האדון לא אמור להיות בטלן מפונק, שמביא לחברה שלו מכות וגומר מהעובדה שהיא קיבלה אותן בשקט - הוא אמור להתאמץ ולהיות יצירתי; הוא אמור להכיר את הגבולות של החברה שלו, ולמצוא את הדרכים הנכונות למתוח אותם. לפעמים הוא אמור להיות אכזרי וחסר-רחמים, לפעמים עדין ואוהב, כאשר המטרה שלו, בסופו של דבר, היא לא להורות לה לעשות מה שהיא רוצה ואוהבת, אלא להורות לה לעשות מה שהיא לא רוצה ולא אוהבת, וללמד אותה לרצות זאת ולאהוב זאת. זה תהליך מאד קשה ומאד מורכב, שדורש הרבה מחשבה והרבה אהבה."
"השפחה לא אמורה לציית כי היא מכירה את טווח ההוראות שתקבל ומשלימה עמן, או כי היא אוהבת קצת כאב, קצת חניקות וקצת השפלה - היא אמורה להיות צייתנית וכנועה לשם הצייתנות והכניעה; היא אמורה לסמוך על האדון שלה, לסבול בשבילו ולהתאפק למענו, כאשר המטרה שלה, בסופו של דבר, היא להתגבר על הפחדים שלה, להרחיב את הגבולות שלה ולהביס את המגבלות שלה. וזה, גם- כן, תהליך ארוך ומסובך, שדורש הרבה נכונות והרבה אהבה."
"במילים אחרות, תפקיד האדון הוא להציב לשפחה אתגר, ותפקיד השפחה לקיים אותו. האדון שואב סיפוק מכך, שהשפחה מסורה עד כי היא מקיימת את האתגר גם אם אינה נהנית - מה החוכמה שהיא מסכימה לכמה הצלפות אם היא אוהבת את זה? השפחה, מצידה, שואבת סיפוק מכך שהיא מתגברת על האתגר - מה החוכמה שהיא מצייתת אם הוא מורה לה לעשות מה שהיא אוהבת? מדובר בתהליך נפשי עמוק, בעזרה ובהקרבה, מבינה?"
"אני אתן לך דוגמה. אדון יכול להצליף בשפחה, ולהורות לה לבקש עוד, והשפחה אמורה לציית לו גם אחרי שעברה בהרבה את סף הכאב לו היא רגילה. האדון נהנה - הנאה הרבה יותר עמוקה מתחושה גופנית - מעצם העובדה שהיא נכונה לסבול כאב שכזה עבורו; והשפחה נהנית - גם-כן, הנאה הרבה יותר עמוקה - כאשר לבסוף הוא מפסיק, מלטף אותה ומרגיע אותה, והיא מבינה שהיא עברה את זה, ומתחה את סף הכאב שלה מעבר למה שחשבה שתוכל."
"דוגמה אחרת היא אם אדון מביא שפחה רגע לפני גמירה ומפסיק, וכך במשך לילה שלם, שבסופו לא נתן לה לגמור. גם כאן, האדון נהנה מעצם העובדה שהיא מוכנה לעשות למענו את מה שמדכא אותה ומתסכל אותה, והשפחה נהנית מעצם העובדה שהיא מתאפקת ומתנזרת למענו."
"כל אלו הן חוויות עמוקות הרבה מיחסי-מין רגילים. מדובר בכניעה מוחלטת, עיוורת, אמיתית; מדובר בנכונות לסבול באמת, בכל דרך, למען האחר. זה לאו דווקא על מין; BDSM הוא משהו מעבר למין, שפשוט מתבטא בצורה הטובה ביותר במין, כיוון שזהו הנושא העדין ביותר והאישי ביותר בחברה שלנו. אם, מסיבות היסטוריות ותרבותיות, היה ריקוד עם מישהו הפעולה האינטימית ביותר שאדם מסוגל לעשות עם אדם אחר, אזי BDSM היה אומר להורות למישהו לרקוד בפרהסיה, או ברגליים קשורות, או על גחלים. העוצמה העצומה הזו שבשליטה מנותבת, אם-כן, באופן החזק ביותר דרך התחום הרגיש ביותר. לא מדובר באזיקים, בשוטים, או בבגדי-עור; מדובר בהתגברות על אתגרים, בניצחון על כאב ופחד, ובמסע הדדי לאורך הגבולות האפלים והמטושטשים של השפיות והסיבולת. והגבולות האלו, נסיכה, נמצאים בדרך-כלל באדמות של אהבה, תשוקה ויסורים, כיוון שכזו היא נפש האדם."
"את אחרת," הוא אמר לה, פעם אחת, והיא יחסה את החמימות שפשטה בה ליין, והתעצבה שתאלץ לעזוב את העולם הזה בלעדיו.
אדמה
"התפשטי," הורה.
הם היו בסנטרל פארק, בשעות הקטנות של הלילה, או המוקדמות של הבוקר. ערפל תכול, מוכתם בפז, כיסה את העולם, וטיפות טל התעבו על גבעולי הדשא, שנעו ברוח נעלמת. הם ישבו על ספסל, בקרחת ריקה ומוקפת בחומת עצים - אבל הסנטרל פארק היה מקום הומה, ובכל רגע יכול היה מישהו להכנס.
"אבל..." ניסתה, והוא ענה לה:
"עשר הצלפות. עשרים הצלפות. שלושים הצלפות..."
היא זינקה מהספסל והחלה להתפשט בפניקה. "חמישים הצלפות, שישים הצלפות..."
הוא הגיע למאה שבעים עד שכרעה בעירום על הדשא, רועדת מקור ומאימה; הם הגיעו למאה הצלפות, פעם אחת, וזו הייתה אחת החוויות המפחידות ביותר בחייה. הוא רק הביט בה במבט משועשע, ואז אמר: "יש לי רעיון אחר."
ואפילו שלא היו מגרות, הוא קם ונעלם, והיא נותרה, כורעת עירומה בדשא, ולא העזה לזוז או להרים מבט. נדמה היה לה שמטייל עבר מאחוריה, אך אם כן, הוא לא הבחין בה או לא הגיב. לבסוף, הוא חזר.
הוא הוריד את החגורה שלו, וקשר את ידיה מאחורי הגב - והדבר היחיד שהבחינה היה שלבש כפפות. אחר-כך השכיב אותה על גבה, שלף דבר מה, ושאל: "את יודעת מה זה?"
מובן שהיא ידעה מה זה; היא העבירה מאות שנים בחיק הטבע, וזכרה את שמות כל הצמחים בעולם. היא הנהנה בשקט, ולחשה: "קיסוס."
"כן," הוא אמר לה. "ואת לא תוציאי הגה, כי את לא רוצה שאנשים ישמעו נערה צועקת ויבואו הנה."
הוא תלש עלה קיסוס, מולל אותו מעט, ואז הניח אותו על צווארה, והחל להחליק אותו מעלה ומטה. במהרה, החל הקיסוס לצרוב, והיא החלה לייבב; אבל אלה היו השתנקויות שקטות, חנוקות, והיא מלאה את הוראותיו. הוא תלש עלה נוסף, והפעם הצמיד אותו לשדה, והחליק אותו במעגלים הולכים וצרים עד פטמתה, שהזדקרה והאדימה ושרפה כאילו טבלוה בחומצה.
הוא משח את הקיסוס לאורך ידיה, ובין אצבעותיה, ועל בטנה, והיא בלעה את צעקותיה ובכתה בלי קול. ואז הוא אמר לה, "פתחי רגליים."
אם לא הייתה מכירה אותו, הייתה קופאת מאימה, או לפחות מתמהמהת, ואז אלוהים לבדו יודע מה היה ממציא עבורה. אבל היא הכינה את עצמה לכך מהרגע שעלה הקיסוס הראשון נגע בצווארה, ובאומץ נרעד פתחה את רגליה לרווחה. הוא הנהן בהערכה ששלחה בה זרם חשמלי, והחליק את העלה במורד בטנה, אל תוך ערוותה, ופנימה. היא נשכה את שפתה מרוב מאמץ לא לצעוק, וזרזיף של דם ניגר ממנה.
הוא הביא לה ביד באצבעות מכוסות קיסוס, וליטף באכזריות את הנרתיק, השפתיים והדגדגן. לבסוף שלף את העלה, זרק אותו והוציא קונדום; הוא איזן את רגליה על כתפיו ונכנס לתוכה בתנועה אחת, ושאריות הצריבה נמהלו בהנאה הממכרת, והיא צעקה מכאב ומעונג ובכתה וצחקה, והוא דחף כמה אצבעות לפיה, להשתיק אותה.
הזיון היה חזק ומהיר, ואחרי עשר דקות הוא גמר ויצא מתוכה. הם התלבשו, אם כי הג'ינס כאב על עורה המגורה, והוא שילב את ידו בידה והוביל אותה בין העצים, אל הזריחה היפה ביותר שראתה מעודה.
מים
הוא הניח דלי ברזל ליד המיטה, והיא הציצה בו.
מה שראתה בלבל אותה; הדלי היה מלא במים, עם משהו סגול בקרקעית. היא התרגלה לשוטים, לצבתות; אלוהים, אפילו שעווה וקיסוס וחשמל. היא התרגלה שמתח את גבולות התחושה שלה והנשמה שלה, שהסב לה שילובים כל-כך בלתי-אפשריים של כאב והנאה שעולמה ותפיסתה נקרעו לאלף חתיכות, ואחר-כך נאספו ואוחו חזרה, בצבעים מרהיבים מאי-פעם. אבל מה יעשה עם מים?
"עצמי עיניים," אמר לה, והיא צייתה.
היא שמעה אותו שולף משהו, כנראה מהדלי, שכן היא שמעה כמה טיפות ניתזות - ופתאום משהו רטוב וקר נחת על בטנה. זה היה גוף קטן, אולי רבוע ואולי מעוגל, אך בהחלט קר. זה היה קרח.
בהתחלה, הקור היה מגרה, מעקצץ, ואז הוא התחיל לכאוב - באמת, באמת לכאוב. זו לא הייתה צריבה; זה היה כאב עמוק, מובלע, עמום וכחול. אם הייתה למוות תחושה, היא הייתה בטוחה שזו הייתה תחושתו; הייתה בה אי-נעימות בלתי-מתפשרת שרק הלכה, ופשטה והחמירה -
ואז הוא הזיז את קוביית הקרח מעט מעלה. התחושה השתהתה, ואז החלה לדעוך, ורעד של הקלה הציף אותה... אלא שאותה תחושה החלה להיבנות שוב, מעט מעלה. היה משהו יוצא-דופן בעינוי הזה - כי בעוד שבעינויים אחרים היו שלבים מוגדרים של מאמץ ושל הפוגה, כאן בכל הקלה היה כאב חדש, וכל פעם שהזיז את קוביית הקרח היא נקרעה בין רווחה לאימה מחודשת.
הוא הוסיף עוד שתי קוביות קרח, אחת בכל אחד משקעי כתפייה החיוורות, כאשר הקוביה הראשונה נמסה לאיטה בין שדיה. הוא העביר את קוביות קרח על פטמותיה, ואחר-כך במעלה צווארה ועל שפתייה. ואז הוא החל לרדת, והיא יבבה בפחד. קוביות הקרח התקדמו במורד גופה, כמו ישויות קטנות ומרושעות של כפור, מטפסות עליה כדי לכרסם אותה, לאכול אותה, לכלות אותה.
קוביית קרח עברה על הדגדגן שלה והחליקה בין השפתיים התחתונות שלה. בתנועה מהירה הוא דחף את הקוביה פנימה, וכמעט מיד היא דחפה אותה חזרה החוצה, והביטה בו בדאגה; אבל הוא לא כעס. הוא אהב אותה, והוא ידע כמה המבחן קשה.
הוא המשיך לשחק עם קוביות הקרח בסביבה, גולש מדי פעם אל ירכיה ואל בטנה, ואז חזר אל פתח הנרתיק ואמר: "שלוש שניות."
הוא הכניס את הקוביה פנימה, והיא זעקה את נשמותיה: אחת ושתיים ושלוש והיא דחפה את הקוביה החוצה - והמשחק נמשך. הם עלו לחמש שניות, ואחר-כך לשבע שניות; וכשהיא כבר החלה לאבד תחושה, וחשבה שהוא יעלה לעשר ושהיא תמות, הוא זרק את הקוביה הצידה ונשכב עליה.
גופו החם היה הדבר הנפלא ביותר שקרה לה, וכשהוא נכנס אליה כל התחושה חזרה בבת-אחת, והיא חשבה שדעתה נטרפת. היא ראתה אורות, ושמעה רעמים, ואיברו הפועם מילא אותה וחימם אותה. הוא סובב אותה על ארבע, וזיין אותה, וזיין אותה עוד, ועוד ועוד.
ואז הוא יצא מתוכה, שלף את החפץ הסגול מקרקעית דלי הקרח, ודחף לתוכה את הצעצוע הקפוא. הניגוד שבין החום והקור בלבל אותה, הרעיד אותה, שבר אותה, והיא תהתה אם מערכת העצבים הייתה בנויה לקלוט תחושות כאלו, או האם היה כאן קסם.
הוא שלף את הצעצוע, וחזר לזיין אותה; ואז דחף את הצעצוע ושוב, ואז זיין אותה שוב. חום וקור, וקור וחום וקור, וחום - והיא גומרת ומתמוטטת, והוא גומר בתוכה, והיא מרגישה את הזרע שלו ממלא אותה בחום שלם ומוחלט; והיא יודעת שאין כפור בעולם שיצנן אותו, והיא נרדמת.
אחרית-דבר
הוא גמר בה, והשאיר אותה קשורה ונוטפת. "אני אחזור עוד שעה."
היא שנאה כשהוא השאיר אותה קשורה, והיא אמרה לו את זה. הוא ענה שילמד אותה לאהוב את זה; אחרי הכל, הוא לימד אותה לאהוב כל-כך הרבה תחושות שחשבה שהיא שונאת. האזיקים היו קרים וכבדים על ידיה, ורגלה נקשרה בצורה לא נוחה, כשלפתע הברזל התבקע והחבל נקרע.
שומר-הסף יצא מתוך הצל, גלימתו אפורה ופניו מתחלפים ללא הרף.
"אתה?" שאלה כלא מאמינה, למרות שתמיד שנאה את השאלות הדרמטיות האלו בסרטי הקולנוע. הוא הביט בה, ואף על פי שארשת פניו השתנתה כל הזמן, היה נדמה שנשארה בה חומרה כלשהי.
"מה אתה עושה כאן?" המשיכה.
הוא נהם. "חשפי את כנפייך כשאת מדברת עם זקני עמך," אמר.
היא השתהתה, ואז פרשה את כנפיה בשלהבת של זהב וכסף וניצוץ סגול.
"מה אתה עושה כאן?" חזרה.
"באתי לאסוף אותך," ענה לה.
"לאסוף אותי לאן?" היא שאלה, למרות שידעה את התשובה.
"את מוכנה לעזוב," אמר לה, והלבטים שעלו בה מכבר, איתם נהגה לשחק בחשכה, בלילה, עטופה בזרועות אהובה, עלו שוב. אלא שהפעם היא לא יכלה לדחות אותם ליום המחרת, ופשוט להתחפר עמוק יותר בחמימות שלו; הוא לא היה כאן, והיה עליה להחליט.
"העולם הזה יחרב, אֵאוֹלִין," אמר שומר-הסף. "לא תוכלי לחיות בזוהמה האנושית לנצח."
היא הישירה אליו מבט.
ואז, באיטיות, שלבה את כנפיה חזרה, ובנקישת קסם איחתה את האזיקים וחיברה את קרעי החבל. שומר-הסף השיב לה מבט לא מוגדר, ואחר-כך חזר אל הצל ונעלם. אי-שם, בקצה העולם, בין אם נפסק מפל-מים אינסופי או שכחו גלים המכים בחומת-הצל, נסגר שער, ורוח עצובה לחשה משהו לתכלת השחורה.
