ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Tenebrae

לפני שנתיים. רביעי, 18 באוקטובר 2017, בשעה 16:01

< ממי אני חייבת את הזין שלך

קראתי את ההודעה ונאנחתי. לא משנה מה עשיתי, היא לא הפסיקה לקרוא לי ככה.

> אני בעבודה.

< אני יבוא למצוץ לך כמה דק וזהו

נאנחתי שוב.

> טוב. ואז את עפה מפה.

בתגובה קיבלתי אימוג׳יז של נשיקה, חציל וטיפות.

 
כשהיא הגיעה, קמתי לקראתה, והובלתי אותה לחדר דיונים קטן בלי מילה. עד שסגרתי את הדלת היא כבר הייתה על הברכיים; עד שהפשלתי את המכנסיים, היא כבר הכניסה את הזין שלי לפה. היא ינקה את כולו, והוא תפח והתקשה ומילא אותה, עד שהיא נחנקה ונסוגה; אבל היא חזרה והסתערה, משפדת את עצמה עליו עד הסוף, לשה אותו בתנועות בליעה מיומנות, ואפילו פושטת את לשונה מתחתיו, לדגדג לי את הביצים.

״ככה טוב,״ אמרתי לה, וידי שקעו בשיערה. ״מאמי.״

ואז זיינתי לה את הפנים, בכל הכוח, יוצא ונכנס ויוצא ונכנס ויוצא ונכנס בתנועות ארוכות, חזקות, אלימות. היא הפסיקה עם הטכניקות המתוחכמות והתרכזה בלא להקיא - בלהיות חור, חם ולח ותו לא. בחדר הסמוך, אנשים חכמים פתרו את בעיות העולם, אז היא השתדלה להשתנק בשקט: קול קטן, גרוני ומתוק, עם צלילי רקע של חיכוך רירי, כאשר האשכים שלי, רטובים מהרוק שלה, חבטו בפניה. ואני, כדי לא לגמור מוקדם, חשבתי על אותיות אית״ן.

 
***

 
הכרנו דרך זוג חברים; אני הכרתי אותו, והיא אותה. וכשדיברנו, הגענו לדבר גם עליהם - על איך ההורים שלו לא ממש אוהבים אותה, כי הוא רוסי והיא מרוקאית.

״לא יודע אם זו גזענות,״ אמרתי לה. ״נראה לי יותר כמו תרבות... נות? יש מילה כזאת? כלומר, לא מפריע להם גוון העור שלה, אלא זה שאין לה תואר.״

״גם ההורים שלה לא אוהבים אותו,״ היא אמרה במשיכת כתף.

זה הפתיע אותי; ״באמת? למה?״

״כי הוא קר כזה. אתם באופן כללי קרים כאלה. אז יש לכם תארים, וזה נראה לכם חשוב כאילו, אבל יש גם אנשים שזה פחות חשוב להם. להם יותר חשוב דברים כמו חום, כאילו, ושיאהב אותה ויעשה אותה שמחה.״

ואני חשבתי שבעצם, זו סיבה הרבה יותר טובה.

 
אחר כך, כשהתכרבלנו במיטה, שאלתי אותה: ״ומה חשוב לך?״

״לא יודעת,״ היא נשכה את שפתה, ואז חייכה. ״לא התואר שלך, זה בטוח.״

״שיט. זה היה הקלף הכי חזק שלי.״

החיוך שלה התעקם, ספק בערמומיות ספק בחושניות. ״לא נראה לי.״

״את לא מצפה ממני להאמין שאת עד כדי כך שיטחית ש*זה* מה שחושב לך.״

״היי, סקס זה מה חשוב!״ היא התרעמה. ״אבל לא יודעת. הכי חשוב לי... להרגיש. לסעור.״

 
היה לה עור יפהפה, בצבע נחושת. אהבתי את זה שהוא לא האדים בקלות: הייתי צריך לסטור לה הרבה, וחזק, וגם אז נשארו בו גווני הזהב והזית. אל תבינו לא נכון, בסופו של דבר הוא השתנה - לא הייתי מפסיק אחרת - אבל לא לורוד המגורה הרגיל, אלא למן... ארד כזה.

״כמו אלכימיה,״ אמרתי לה. ״כמו טרמנסמוטציה של מתכות.״

״אתה כזה חנאג׳ אשכנזי, אני מתה,״ היא צחקה בתשובה. היה לה צחוק חם, אמיתי, מדבק; לא יכולתי שלא לחייך, והמשכתי להמיר עוד מהנחושת לארד.

 
***


עברו שבועיים מהפעם האחרונה שהיא גמרה.

אחרי המציצה במשרד - גמרתי לה בפה, והיא בלעה הכל, קמה, הביא לי נשיקה קטנה בלחי והלכה - שאלתי אותה מה היא חשבה על זה שרק אני נהניתי, והיא אמרה שזה היה מדליק.

״אף פעם לא הזדיינתי עם מישהו ככה שהוא היה העיקר. אני לא פראיירית, וזה מחרמן אותי בטירוף, להיות פראיירית בשבילך.״

אז החלטנו לשחק משחק: אסור לה לגעת בכוס, אלא אם אני מחליט אחרת; ועדיין, המשכנו להיפגש מדי כמה ימים. גמרתי לה בעיקר בפה; לפעמים הייתי מאונן בזמן שהיא ליקקה לי את התחת. פעם אחת גמרתי כשהיא הביאה לי ביד וצירפתה לי את האוזן, ופעם אחרת כשצפיתי בסרט פורנו, משהו ונילי לגמרי עם זיון רגיל, והיא ישבה לידי ונשכה את שפתה וטפטפה את העלבון שלה בשקט. בכל הפעמים האלה, הכוס שלה זכה להתעלמות מוחלטת, והתחתונים שלה היו כל כך ספוגים שהיא התחילה להביא זוגות להחלפה.

זה לא שהתרכזנו רק בי; המשכתי להתעלל בה ולהשפיל אותה, והיא המשיכה לגנוח ולהירטב - פשוט לא היה פורקן. וזה עשה פלאים: התחלתי לקבל תמונות עירום על בסיס יומי, כל אחת עם תחינה נואשת יותר, עם הבטחה נועזת יותר.

באחת הפעמים היא שאלה, ״אולי ננסה בתחת?״

״את צרה מדי. כל פעם שאנחנו מנסים זה כואב לך.״

היא כמעט בכתה. ״אז אולי... אצבע? בבקשה, מאמ- בבקשה. בבקשה.״

גלגלתי עיניים והושטתי לה אצבע, והיא התנפלה עליה ברעתבנות, מוצצת ומריירת ומוודאת שתהיה רטובה עד כמה שאפשר, עם מופע מהנה עד כמה שאפשר. ואז היא הסתובבה, זקרה את הטוסיק היפה שלה, ונאנקה כשדחפתי את האצבע שלי לתוכו.

אוננתי לה בתחת באיטיות, מתענג על התחושה - והיא נשארה בשקט, בפנים מוסתרות. אבל לאט לאט, כשהוספתי עוד אצבע, התחלתי לחלץ ממנה גניחות; וכשהתחלתי לסובב אותן בפנים, ללחוץ על הדפנות, לנסות לגעת בנקודת הג׳י שלה מבעד - הגניחות הלכו וגברו, עד שהיא התחילה להטיל את עצמה אחורה בכל פעם שנכנסתי אליה, ונהמה כמו חיה מיוחמת.

כשהיא הבינה את הטעות שלה, היא תפסה את השמיכה כדי להפסיק לזוז, ונשכה אותה כדי להפסיק להרעיש; אבל זה היה מאוחר מדי.

״נראה שאת נהנית,״ אמרתי. ״אז מספיק.״

 
***

 
לקראת סוף החודש, התחלנו לעשות אדג׳ינג: הרשתי לה להביא ביד, אבל לא לגמור. היא הייתה חייבת לבקש, לספר לי איפה היא ומה היא עושה - ואם הייתי ניאות, לקבל כמה דקות לגעת, ולדווח לי עד כמה קרוב לקצה - או ברוב המקרים, לכמה קצוות - היא הגיעה. אבל לא לחצות, לעולם לא לחצות.

היא ביקשה בערך עשר פעמים ביום; הרשיתי לה אולי פעמיים. די מהר, היא הבינה שסביר יותר שארשה לה אם היא הייתה בנסיבות לא נוחות - לא לבד בחדר, עם הצעצועים שלה, אלא עם חברות בקניון, או בתור אצל הרופא. פעם היא ביקשה את זה בדרך לארוחת שישי, באוטו עם ההורים - אבל כשהרשיתי היא התקפלה, ולא היה לי לב לדחוק בה.


כשהיינו נפגשים, היא הייתה נמסה תחת ידי. ״ראית ת׳סרט עם הצרפתי הזה שלא יכול לזוז? הייתה לו אורגזמה מזה שנגעו לו באוזן. מאמי, אולי תיגע לי באוזן?״

או מתלוננת: ״אתה מטמטם אותי. זה כמו היי שלא נגמר, אני כל הזמן מסטולה מחרמנות.״

״נכון,״ הבאתי לה נשיקה באף. ״לפעמים אני חושב שאת הרבה יותר חכמה ממני, וזה מאיים על הגבריות שלי, אז אני מנסה להמציא שיטות לטמטם אותך.״

״מזל שיש לך תואר,״ היא הקניטה. ״הרי ככה מודדים אנשים חכמים.״

״מזל,״ הסכמתי איתה, וחיבקתי חזק.


***


< אעאעא 30 יום!!! מגיע לי פרס??

< תלוי איזה מצב רוח יהיה לי בערב.

לאורך היום קיבלתי 11 תמונות עירום, והיה לי מצב רוח טוב למדי.


בערב, כשנגעתי לה בכוס, היא צחקה, כמעט בהיסטריה. אצבע אחר אצבע אחר אצבע ואפילו לשון, בתנועות סיבוביות, עמוקות, כמו שהיא אוהבת; וכמו שהיא לא התביישה לצחוק, היא לא התביישה לגנוח, ואני רק חשבתי איזה מזל שזה סבלט, ולשתי את הדגדגן שלה בין שפתי.

מדי פעם היא הייתה עוצרת אותי, ואחרי כמה רגעים נותנת לי להמשיך. בפעם השלישית כבר שאלתי: ״את... עושה אדג׳ינג, כאילו?״

והיא ענתה, ״בערך. אני אגמור אחר כך, מהזין שלך.״

״את לוקחת סיכון. אמרתי שתהינה לך הזדמנויות לגמור, לא אמרתי כמה. מי יודע מה יהיה אחר כך.״

אבל היא רק משכה בכתפיה בהתפנקות, והנחתה את הראש שלי חזרה אל בין רגליה. ״אתה חייב להפסיק להגיד ׳תהינה׳. אף אחד לא מדבר ככה.״


ואז נהיה אחר כך, והוצאתי את היד שלי מתוכה - ממש את כולה, עד כדי כך היא נפתחה. אלא שבמקום לזיין אותה כמו שהבטחתי, התחלתי להתעסק במשהו ליד המיטה.

״מה זה?״ היא הרימה את ראשה.

״משהו קטן לפני,״ עניתי, בעודי מורח חומר סיכה על הצעצוע. ואז, בתנועה איטית וזהירה, הכנסתי אותו לתוכה. היא גנחה בהנאה ושאלה שוב, מבלי להביט, ״מה זה?״

״זה נקרא פלאשלייט. פנס, כאילו. מן צינור בצורת כוס, שאפשר לאונן לתוכו.״

ובמילים אלה, הכנסתי את הזין שלי לתוכו - לתוכה. זו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי, והתחושה הייתה מוזרה: הרבה פחות מספקת ממנה האמיתית. אבל לראות את ההבנה ניגרת עליה, איטית ומתוקה כמו דבש, היה שווה כל רגע. תהיתי אם היא תצעק, או תבכה, או תדרוש; אבל היא פשוט הסתכלה על הזין שלי, הנכנס לתוך הפנס המקובע בתוכה מבלי שתרגיש דבר, ולא אמרה דבר.

הגברתי את הקצב, ואחרי דקה כבר הרגשתי שאני מתקרב לקצה - דונט ג׳דג׳ מי, כל הסיטואציה הייתה יותר מדי. היא, מצידה, פשוט המשיכה, ספק לשכב ספק לשבת, נשענת על המרפקים, מביטה על המתרחש במבט מהפונט: אליס מבעד לסאבספייס.

כשגמרתי, רכנתי לנשק לה, ולשונה ענתה לי כמו מתוך חלום. ״הרגשת משהו?״ שאלתי, והיא ענתה:

״לא.

אבל... כן. וסערתי.״

לפני שנתיים. שבת, 14 באוקטובר 2017, בשעה 18:49

הזין שלי החליק לתוך הגרון שלו.

מילת המפתח במשפט הקודם היא ״החליק״: עם לשון פשוטה וקעורה מעל שיניו התחתונות, שפה משוכה מעל אלו העליונות, ולוע רטוב ורפוי, החלקתי פנימה והחוצה מתוך פניו ב... ובכן, חלקות; חלקות מושלמת. הוא ישב בשקט, מרוכז בשליטה העצמית הדרושה לקיים את המצב העדין הזה: חור לח וחם בכל מאודו. מדי פעם, כשהוא הידק או הירפה את הלסת יותר מהרצוי, הייתי סוטר לו; ומדי פעם, כשהוא היה משתנק, הייתי נותן לו רגע לנוח, ובינתיים מורח את הרוק והליחה על פניו ויורק לפיו, לחדש את המלאי. אבל שאר הזמן, כאמור, פשוט החלקתי; הלוך וחזור, פנימה והחוצה, מוסיקה של בשר וריר.


חרדות של דום #26: אמפתיה.

אפילו במימד הגופני: אני אקטיבי, הוא פסיבי, והעונג שלו, השונה, של להיחדר - לא זר לי, אבל לא מושך אותי. איך אני יודע - איך אני בטוח - שהוא רוצה שאזיין אותו בפנים, שאסטור לו? ואיך אני יודע אם הוא אוהב את זה כמו שאני אוהב לזיין אותו בפנים ולסטור לו, או יותר, או פחות?

הרי לך סקר שביעות רצון: עד כמה אתה אוהב את הזין שלי בפה שלך, מ-1 עד 5, כאשר 1 הוא ״כלל לא״ ו-5 הוא ״במידה רבה מאד״? אנא סמן את הסטיות הרלוונטיות עבורך תוך כדי: סטירות, יריקות, חניקות, משיכות בשיער. אנא השתמש בעט שחור או כחול.

אבל בעצם, גם אם היה מקובל לחלק שאלון כזה בתחילת סשן, כמה זה כבר היה עוזר? איך מנרמלים את הציונים כדי להשוות אותם; איך מנטרלים את הלחץ החברתי (ע״ע שאלון אנונימי)? צריך לאפיין מודל סטטיסטי, דאבל בליינדים, ביג דאטה, בלאגנים.

וזה רק מחמיר, לאור האסימטריה האינהרנטית בבדס״מ: כדי להיות דום טוב, דום משכנע, אני צריך להיכנס לתפקיד שונה בתכלית מהתפקיד שלו; ואיך תיתכן אמפתיה מהצד השני של הסקאלה? מתי בפעם האחרונה פעיל להב״ה ופעיל בצלם ניהלו דיון פורה? לא כל שכן עשו סשן, שבו האחד אחראי על האחר, ועליו לשמרו, להנחותו, ולשם כך - להבין אותו ולהזדהות איתו?


גמרתי לו בפה, והוא בלע הכל ואמר תודה.

הוא היה ערום, מלבד אודם בהיר וחוטיני ורוד. וכשהתסכלתי עליו... חשבתם פעם על הביטוי ״ליבי גאה בקרבי״? כמו גל של יין חם, שעולה מהבטן ומציף את הלב אל הגרון; זו לא בדיוק התעלות, זו יותר התרגשות ילדותית. איך הוא, כל כך יפה וכל כך סוטה - עם האודם, החוטיני והכלובון שתחתיו, הזקפה התמידית שאף פעם לא מתגשמת והנכונות הצייתנית שאף פעם לא מהססת - איך הוא, באמת ובתמים, אוהב את זה גם?

״כלבה טובה,״ אמרתי. ״חמש נקודות לגריפינדור. או... משהו.״


חרדות של דום #53: אוקוורדנס.

... מי אומר משהו כזה באמצע סשן.

(מזל שעם מספיק ביטחון עצמי אפשר פשוט להמשיך ו-to pull most anything off. אז המשכתי:)


״את יכולה להביא ביד.״

״אני... לא יכול. יכולה. אני נעול... ה.״ הוא לא היה בטוח מה אני רוצה לשמוע. ״הזין שלי קטן וחסר תועלת. העונג שלי לא חשוב. אני בסך הכל החור שלך. הזונה שלך.״ הוא ממש ניסה הכל.

״אוקיי - ואיך זונות מביאות ביד?״

הוא הביט בי בשאלה.

״הן דוחפות אצבעות לחור שלהן, לא ככה?״


חרדות של דום #114: קונצנזוס.

אין באמת דבר כזה, ״שליטה״ - רק אשליה של שליטה. הדבר היחיד שכפוף לרצוני הוא המעשים שלי - וגם הם, במידה חלקית משהייתי רוצה. כל השאר נסמך על הנכונות של שאר העולם לשתף פעולה, לשחק לפי אותם חוקים. כמובן שזה לטובת הכלל, אבל זה לא הופך את זה לפחות שברירי.

תחשבו על זה: כסף, מעמד, אפילו שפה - כל הדברים שמאפשרים לנו לתפקד, שמקנים לנו מידה מסוימת של שליטה במציאות - אינם אמת מוחלטת, אלא בסך הכל הסכמה שבעל פה. גם אם אנחנו עשירים, מקורבים ונאורים, העולם יכול לקחת הכל, פשוט ככה - למשל, בדמות של המון משולהב, כמו בגרמניה של שנות השלושים.

ובזעיר ענפין: הוא יכול לבטל את הסמכות שיש לי עליו, מתוך הסכמה הדדית, בן רגע. ״לא רוצה,״ הוא יגיד, ולא יעשה; ואז, איזו מן שליטה זו? ואני יודע את זה, והוא יודע את זה; ואם הוא יודע שאני יודע את זה, איך הוא יכול לכבד, לחשוש, להתמסר - ואיך אני יכול לקחת את עצמי ברצינות? להמשיך לדבר בנימה סמכותית ובעיניים יוקדות, כשבירכתי המחשבה יש קול קטן שצווח מצחוק, ברהיטות האקדמית האופיינית לי, ״חחח אחי יא חי בסרטטט״ - שממשיל אותי לילדים שמשחקים אר-די-אנ-די, ואפילו לא לאלו הספורטיביים שהולכים מכות עם חרבות ספוג, אלא לזה שמעמיד פני מכשף ומשגר עליהם כדורי אש דמיוניים, שהם מתעלמים מהם.


ובכל זאת, הוא שלח את ידו אחורה, דחף אצבע לתחת, ושאל בעיניים קרועות: ״ככה, אדוני?״ איך זה עובד; איך?

״לא,״ בקול חזק ונוקב. ״הן לא מאוננות על ארבע, מאחורה; הן מפסקות רגליים ודוחפות אצבעות מקדימה, כדי שכולם יוכלו לראות את הכוס הפעור והרעב שלהן.״

הוא מיהר להתיישב, מפסק רגליים ומסיט את החוטיני - ואגב כך, את הזין שלו, בכלובון הורוד - בחפזון, שהביע כזו אגביות, כזו השלמה עם המצב, כאילו אין העמדת פנים ואין במה להטיל ספק (איך?). ואז הוא דחף אצבע, ואז שתיים - ואז לקח אותן בפיו, מצץ אותן, הרטיב אותן - ודחף אותן חזרה, ואני הנהנתי בסיפוק. התנועה גרמה לו להרים אלי מבט, ומיד למהר להשפיל אותו, וכעבור רגע להרים אותו שוב בזהירות.

״אדוני, אני יכולה להסתכל עלייך תוך כדי? לאונן עלייך? אתה כל כך יפה.״


חרדות של דום #27: באדי אימג׳.

לא אני לא; מה? כלומר, כן: אני חתיך למות. אבל לא יפהפה כמוך: לא כזה נערי וחינני וחטוב, ומודע עד כאב ל-imperfections שלי, לפצעון פה ולנקודת חן שם, להיעדר הריבועים בבטן. זה טייק אחר על #26, על אמפתיה: הפליאה מכך שזה הדדי, והקושי שבלהכיל תודעה כל כך אחרת, נפרדת ושונה משלי.


״כן. את יכולה.״

התיישבתי מולו, פיסקתי את רגליי כמוהו, ונשענתי אחורה. הרגשתי עירום, גלוי - ויחסית שליו. הזין שלי גלש בכבדות מעל האשכים, שניתלו בעצלות רפויה, גדולים מהחום ומבריקים, ספק מזיעה וספק מהמציצה שלו. כשהוא הביט בהם, הוא ממש בלע רוק, נשך את השפה התחתונה, ודחף אצבע שלישית.

הרמתי את הרגל, והנחתי את הבוהן שלי על פיו. הוא עצם את עיניו וינק אותה בצייתנות, עד שהורדתי אותה לכיוון החור שלו, והוא מיהר לשלוף את אצבעותיו, לאזן את עצמו ולהתיישב עליה.

״תודה שאתה עוזר לי, אדוני. זה הרבה יותר טוב ככה,״ הוא אמר, ואני המשכתי להניע את הבוהן שלי בתוכו, לאונן לו בתחת עם הרגל שלי. אחר כך דחפתי אותה חזרה לפיו, והוא ינק אותה ודחף לעצמו עוד אצבעות.


חרדות של דום #28: גזזתי ציפורניים ברגליים?

כן. אוקיי. הכל טוב.

לפני שנתיים. שלישי, 10 באוקטובר 2017, בשעה 16:58

1.

את שוכבת עם הרגליים מפוסקות באוויר, פתוחה מולי בכל מימד אפשרי; ואני מחזיק אותך בשוקיים מעל כתפיי, ומזיין.

אני מביט בעינייך, וכמו תמיד בזמן סקס - את לא מצליחה להחזיק קשר עין לאורך זמן. אבל בשלב הזה של הכרותנו כבר מצאת דרכים להפר אותו מבלי להודות בתבוסה: למשל הפעם, בתנועה הבאה, כשהזין שלי חודר לתוכך, נשימתך נעתקת ועינייך מתגלגלות מעלה, עם גניחה יפה וקימור גב הולם; וכשאני נסוג, גבך יורד קצת, פיך נסגר קמעה, והן נעצמות ברגיעה רגעית - ונשארות כך, בחושך המתמשך, ונשמתך שוב מוגנת מפני מאחורי עפעפייך.

אז מבטי נודד, אל שקע הצוואר ובין תלולית שדייך, מטה אל הטבור ועוד מטה, אל הכוס שלך, ורוד ובוהק ובודד. ואז הוא מטפס במעלה רגלך: רגל ארוכה, חלקה, כמו יצוקה משנהב סמוק. ופתאום אני נפעם מכמה שהיא חמה ורכה, אבל חזקה - כמו גומי מותך.

לשם השוואה, אני מכניס את האגודל שלי לכוס שלך, סקרן מההבדלים בחום וברכות: כאן הכל נימוח, משיי, מתחנן. מן הסתם, ברגע שאני נוגע בך שם, עינייך נפקחות בהפתעה, בחרדה, בכמיהה - ואני יכול לחזור להביט בהן; מהלך תגובה קלאסי למהלך עצימת העיניים שלך. אבל הרגל שלך מרתקת אותי עד סופה, עד הקשת העדינה והאצבעות הקטנות.

ובלי לחשוב על זה - כמעט מתוך צורך כפייתי - אני פושט את הלשון שלי ומעביר אותה לאורך הסולייה שלך, מוצץ את בהונותייך ומשחיל את לשוני ביניהן והפה שלי מלא בך והתחת שלך מלא בי ואני גומר וקורס וחושך.

ותוהה: בתור דום, האם זה מותר? כלומר, ברור שמותר - אבל האם זה נכון? הרי אני בכל זאת צריך לשמר מידה מסוימת של הדרת כבוד, של סמכות. ללקק רגליים - זה את עושה לי; אז מה זה אומר, מבחינת הדינמיקה, כשאני עושה את זה לך?

יש הרי את המונח המטופש הזה, ״שולטת מלמטה״, כאילו שבדס״מ זה לא הדדי. אז אולי יש גם ״נשלט מלמעלה״, וזה מה שזה? לעשות עבורך את האסור, להתמסר? לא ממש. אולי אני פשוט מתרכך, ורוצה לפנק אותך? אבל אז מספיק להעביר לך אצבע על הכוס; למה דווקא לשון על כף הרגל? גם לא.

והתהיה נשארת איתי; לא בקטע דרמטי, לא כמו סרט לא לעוס עד הסוף, אלא עוד דבר בירכתי המחשבה, עם תוית TODO.


2.

הפעם, את שוכבת עם ידייך קשורות למיטה, מעל ראשך. אני גוהר מעלייך, נוהם באוזנך, ואת גונחת וכורכת את רגלייך סביבי, מושכת אותי לתוכך.

טיפות זיעה קטנות נוטפות מהשיער שלי על פנייך, ומתערבבות באלו שלך: ועיני עוקבות אחרי הברק שלהן, הלבן בתוך השחור, כמו קומיקס של פרנק מילר, או תחריט של אפרים ליליין; פתאום הם נראים לי מאד דומים.

קוי המתאר של האוזן שלך מובילים אותי במורד צוארך, ושוב - הדחף הכפייתי למראה העור הזהוב והקטיפתי שלך עולה בי, ואני רוכן ומעביר לשון רטובה מהפטמה שלך הצידה, אל בית השחי. העולם מלוח מזיעה, ומתוק מהדבש שהוא את, ואני מלקק את העור החם והרך הזה - סוג חדש של חום ורוך, כמו חלמון של ביצת עין - ויונק אותך ומנשק אותך ו...

טורף אותך. זו המילה. לא מלשון טירוף, אלא מלשון לטרוף; ובעצם, זה מאותו שורש. ואני מבין שזו לא שליטה ולא הישלטות - זה משהו שחורג מהמשחק, עמוק וקמאי בהרבה. לא עוד לרקוד ביחד בדמיונות של הקורטקס, אלא לאבוד ביחד, להיבלע, במצולות האמיגדולה. ידעת שחוש הריח הוא החוש הקדום ביותר שלנו, והיחיד שלא קורה בת׳למוס? ישר למוח הלטאה: וזו גם הסיבה שריחות יכולים לעורר רגשות כל כך ישנים וכל כך חזקים. ואת: הריח הזה...

אני גומר עם הלשון בבית השחי שלך, ומתמוטט עלייך. ״זו אשמתך,״ אני לוחש, ומתחיל להרדם.

...

״רגע, אני עוד קשורה.״


3.

את כורעת על ארבע, והטוסיק שלך אדום בוהק, כמעט זוהר. כל כך הרבה מילים בעברית לאדום: שני, ארגמן, חכלילי - ואף אחד מהם לא זה. זה אדום-כואבת-לי-היד. זה HHFFFF#.

והאדום הזה ממלא את שדה הראיה שלי. באיליאדה היה את הקטע של lussa - הזעם הזאבי, אמוק הקרב, שכילה את הקטור ואכילס וכל החבר׳ה ברגעי השיא. ככה אני מדמיין אותו: אדום, מעבר לכל גבול ודמיון, זאבי להטריף.

ואני פוער את התחת שלך עם שתי ידי, ודוחף את הלשון שלי הכי עמוק והכי חזק לתוכו שאני יכול. את צווחת, ואני מכניס את ידי בין רגלייך, תופס את מותנייך, ומרים אותך אלי, נדחף יותר ויותר, נאבק בצרות, בשרירים המתכווצים, בכאב העמום שמתחיל להיבנות בלשון שלי. אבל זה לא משנה, הכאב: אני לא באמת יכול להפסיק, לא עד שארווה את הצמא. נגמר לי האוויר, ואני מתנתק ממך לרגע בשאגה וצולל חזרה, עוטף את החור הקטן שלך בשפתיים רעבות ומשפד אותך, תוקע אותך, דופק, מזיין - כמו תמיד, אבל בפעם הראשונה עם לשון.

כמו תמיד. זה הביטוי שחסר לי. מתנצל אם זה סיום אנטיקליימטי, אבל לפעמים צריך לעשות סיבוב כדי לחזור לאותה נקודה עם ראש צלול. אין פה הישלטות מלמטה, וגם לא התעלות מעל שליטה, אלא פשוט שליטה - טהורה, פראית, משולחת רסן. אני הזאב, ואני טורף אותך - כי אני רוצה, ויכול, ואת שלי - ואת מפרכסת ומשמיעה קולות קטנים של חיה נטרפת. שה האלוהים, הנושא חטאת עולם, והלשון שלי בתוכו, בתוכך. אני מהדק את אחיזתי, כמעט מניף אותך באויר, וסביבנו דם, אש, תמרות עשן וכל שאר האסוציאציות האפוקליפטיות, מטביעות אותנו. חלק בי מודאג לפתע מהאנוכיות שבזאב (מה אם תגידי את מילת הביטחון שלך עכשיו? האם אפסיק?), אבל הוא טובע בשטף האדום, נשרף בלהט החרמנות האובדנית, התמות-נפשי-עם-פלישתים-ית. רק הטורף נשאר, אוכל אותך, בולע אותך, נושם אותך, הווה אותך.

ברקע, טרנטולה של פנדולום מגיע לשיא, והחיים שלי מושלמים. או כמעט מושלמים: או פורטונה של קרל אורף היה מושלם, אבל מי שם את זה בפלייליסט של״ז.

לפני שנתיים. ראשון, 8 באוקטובר 2017, בשעה 08:58

כשהייתי קטן, אהבתי מיתולוגיה יוונית. זה היה מגניב: האלים, הגיבורים, המפלצות וכל הקסם סביבם. ואז גיליתי עוד מיתולוגיות, כמו המצרית והנורדית, והן היו כל כך הרבה יותר מרתקות. במיתולוגיה היוונית הכל היה ״הגיוני״, לפחות לפי אמות המידה ותחושות הבטן המערביות שלי; היו ארבעת היסודות של אריסטו: אדמה, מים, אויר ואש; היו אלים טובים ורעים: אל הים ואלת הארץ, אל השמש ואלת הירח, אל המלחמה ואלת האהבה. המיתולוגיות האחרות, הזרות, שברו את הסימטריה הזו, את ההגיון הזה: אל האשליות? אלת הקבורה? ואז הגיעו המיתולוגיות הקלטיות, הקאריביות, היפניות...


פעם, עם הלשון שלו בירכתי הזין שלי, בין הגזע לאשכים, עם הזין עצמו שעון על פניו ועיניו עצמות, הוא גנח בשקט.

״מה יש?״ שאלתי. הוא לא ענה מיד; הלשון שלו המשיכה להתפתל, והשפתיים שלו נסגרו מדי פעם בנשיקה רטובה. ואז הוא לחש: ״אני אוהב לסגוד לך. אתה האל שלי.״

ועם התחושה הזו, הרטובה והקרירה, כמו נחש של גורגונה או מחוש של אקורוקאמוי על הביצים שלי, חשבתי אילו יסודות - כמה שיותר אזוטריים וצורמים - הייתי בורא לו, אם היינו כותבים את המיתולוגיה שלנו.


***


״הייתי צריך להיות פסל,״ אמרתי לו, בעודי מסיים לקלף את הג׳ינג׳ר. בחרתי שורש גדול ועבה, וגילפתי אותו כמו פלאג גלי, עם ראש קטן, היצרות קלה, התעבות גדולה יותר, ושוב היצרות אחריה, לפני ה״ידית״ שנשארה לא מקולפת.

״זה יותר מחרמן מדוד של מיכאלנג׳לו,״ הוא לחש לי באוזן, מחבק אותי מאחורה, ונשך את התנוך שלי עם שפתיו. אחר כך הוא צעד אחורה וירד על ארבע, עם הראש למטה והתחת גבוה באויר, בתנוחה הכי צייתנית בעולם. הוא פיסק את עצמו עם ידיו, ואני שלפתי את הפלאג שלו ודחפתי את הג׳ינג׳ר. הראש הקטן נכנס בקלות, ואחרי מעט התנגדות - גם היתר, והוא שחרר נשיפה, כנראה מהכאב של החיכוך; אבל חומר סיכה היה נוטל את העוקץ.

כמה דקות אחר כך הוא התחיל להתנשם. זה היה סשן די פסיבי מבחינתי, אבל מבחינתו זו הייתה חוויה די ייחודית, אני מניח. זה מתחיל לשרוף ברגע שהשמנים נספגים, ואז זה... ממשיך לשרוף, ומתגבר. רבע שעה לתוך זה הוא שכב על רגליי, עיניו עצומות, מתרכז בכאב החדש, המוזר.

״בסדר?״ אני שואל, והוא עונה: ״כן. לגמרי נסבל.״

אז אני מוריד לו ספאנק מצלצל, והישבן שלו מתכווץ על השורש. ״אוקיי,״ הוא אומר. ״אוקיי. אאו - אאו. אאו.״

ואני מוריד לו עוד אחד, כי הוא שכח להגיד תודה.


***


אני בדרך כלל לא מעשן סיגריות, אבל הוא ממש התחנן; אפילו קנה חפיסה ומצית והגיש לי סיגריה והבעיר לי אש. לקחתי נשימה עמוקה, משאיר את זה רגע בחלל הפה מחמת הרגל, ורק אז שואף פנימה, ונשפתי לו עננת עשן בפנים. הוא חייך, וירד על ברכיו בין רגלי.

זה דווקא היה נחמד; לעשן תוך כדי שהוא מוצץ לי. הקיק של הסיגריה, אמנם ארעי וחלש, נמלל את כפות רגליי, בעוד הראש שלו נע מעלה ומטה, והלשון שלו לשה לי את הזין בלחות ובחלקות.

״פה גדול,״ אמרתי, והוא הרים את ראשו והוציא את לשונו. כשאיפרתי בפיו, הזין שלו - לכוד בתוך כלובון פלסטיק ורוד - ממש קפצץ מרוב זקפה כלואה. הוא עצם את עיניו וסגר את פיו ברכות, נותן לאפר להתמוסס כנגד החך שלו, בלע - לא לגמרי הצליח שלא לעוות את פניו - אבל אז התאפס ושוב פתח, מציג לראווה לשון ורדרדה עם כתם אפור.

נשענתי אחורה, והוא חזר למצוץ לי; וכל פעם שהייתי צריך לאפר, פתח פה גדול ושימש לי מאפרה. כשהגעתי לסוף, ירקתי לפיו בזהירות, וכיביתי את הסיגריה בשלולית הקטנה על הלשון שלו.

הוא רצה לבלוע גם את הבדל, אבל האינטרנט אמר שמצטבר שם יותר ניקוטין משכדאי לאכול בפעם הראשונה, אז לא נתתי לו. תחת זאת, משכתי את הראש שלו חזרה לזין שלי, והוא שקע עליו בצייתנות. אבל כמה head bobs אחר כך הידיים שלו כבר מצאו את החפיסה וחילצו ממנה סיגריה נוספת. לקחתי אותה באנחה, ודחפתי את הראש שלו למטה עד הסוף, מתענג על הגרון שלו ומחפש את המצית. עישון זה ממכר.


***


הזין שלי נכנס ויצא ונכנס ויצא בתנועות מהירות, והכל היה חושך ואש וזיעה ואנחות. ״תזיין אותי,״ הוא גנח, ״אני הזונה שלך, השרמוטה שלך, הכלבה שלך, השפחה שלך, אני... אה, חור וזהו, חור לזרע, אני... כל כך אוהב את הזין שלך בתחת שלי. תזיין אותי, תזיין אותי, תזיין או-״

הבנתם. לא הכי מתוחכם, אבל די מלוכלך. ״אתה מקלל הרבה,״ אמרתי לו כשנרגענו.

״כן,״ הוא חייך. ״למה, מה תעשה?״

ועד השאלה הזו, לא הייתי עושה. אבל עכשיו קמתי, והובלתי אותו איתי, בשיער.

״מכיר את העונשים הישנים האלה, שהיו עושים לילדים מטומטמים כשהם אמרו דברים מטומטמים? היה את הקהילות הדתיות הקיצוניות, שממש תפרו לאנשים את השפתיים. אבל זה נראה לי כמו מלא עבודה.״

הגענו לאמבטיה. הוא היה סטודנט עני, אז היה לו סבון מוצק. ״והיה את האנשים הנחמדים, כמוני, שרק גרמו לך לשטוף את הפה.״

לקחתי את הקוביה הלבנה ודחפתי אותה לפיו. ״מבין? כי הפה שלך מטונף. עונש שנון לילד שנון. תמצוץ.״

והוא מצץ. טעמתם פעם סבון? זה די נורא. ברגע שזה מקציף, יש לזה מרקם שומני וטעם אמוני מעקצץ, ומהר מאד מתחשק להקיא. אבל זה היה כיף, לראות אותו מרייר עם כל הקצף הזה בפה, נאבק בדחף ומשתדל להמשיך למצוץ, כדי לא לעצבן אותי אפילו יותר. נדמה לי שהיה לו סיידליפ כשהוא היה אימו קטן, אבל כנראה שרעיון תפירת הפה לא מצא חן בעיניו למרות הכל.

אחרי כמה דקות של שטיפה יסודית (ממש נשארו סימני שיניים על הסבון, ואני חושב שהוא זרק אותו אחר כך, כדי שהשותפים לא ישאלו שאלות מביכות), הזין שלי התקשה שוב. הוצאתי את שארית הקוביה, זרקתי אותה לכיור, ובמחווה פשוטה הוריתי לו לרדת על ברכיו וזיינתי לו את הפה.

מעדות מאוחרת יותר עלה, שזו כנראה הייתה הפעם היחידה בחייו שהוא לא נהנה מזיון פנים.


***


ישבנו בפארק, ועיסיתי את הזין הכלוא שלו מבעד לג׳ינס. היה די מאוחר, ואני לא בטוח איך הגענו לשם - נדמה לי שהוא רצה לעשן, וזה לא התאים לי בבית אז הצעתי שנטייל. היה קריר, והעלווה הירוקה-שחורה לחששה בשפה שאף-אחד בתל-אביב כבר לא דיבר. באויר עמד ריח של של אבק רטוב (Petrichor; ידעתם שיש לזה שם?), ולצוואר שלו היה ריח של וניל.

״תמצוץ לי,״ אמרתי, והוא פתח לי את הרוכסן ואסף את הזין שלי אל פיו. היד שלי החליקה על גבו ולתוך מכנסיו, אל החור החלק שנותר משומן עוד מקודם, ושקעה פנימה.

ברק חצה את השמיים, וכמה שניות אחריו הגיע הרעם, מתגלגל עלינו במן כובד חסר משקל. אחר כך התחיל גשם, אפור ועדין, והוא הביט אלי בשאלה; אבל כשלא הגבתי חזר למצוץ, והאצבע שלי חזרה לשחק איתו מבפנים.

זו הייתה תחושה מוזרה; מיסטית, כמעט. הגוף שלי היה רטוב וקר, מלבד הזין והאצבע, שהיו רטובים וחמים - אבל רטובים וחמים אחרת. והריח הזה, של האבק והוניל.

כשגמרתי, הוא בלע הכל, והמשיך למצוץ את הזין המתרכך באיטיות. כשהוצאתי את האצבע, הוא אסף אותה אל פיו, לוודא שתהיה נקייה ורעננה. וכשתפסתי ומשכתי אותו אלי לנשיקה - והפעם הכל היה רטוב וקר חוץ ממחול הלשונות שלנו, כמו איזו גחלת אחרונה בלב הסערה (ה-maelstrom; מה ״מערבולת״, איזה דכאון) - זה היה אפילו יותר טוב.


***


״במיתולוגיה שלנו,״ אמרתי לו, עם הלשון שלו בירכתי הזין שלי, והזין עצמו שעון על פניו, ״ארבעת היסודות יהיו ג׳ינג׳ר, אפר, סבון וגשם.״

״הא?״

לפני שנתיים. שבת, 7 באוקטובר 2017, בשעה 11:14

״זה לא הגודל, זה איך שמשתמשים בו.״

יש לי קטע כזה: להיתפס למשהו שאמרת, לנתח אותו יותר מדי, לבנות סביבו סשן מוגזם. ולמה לא: זו השראה טובה ככל ההשראות, ובעיקר עכשיו, כשאת מהדהדת קלישאות חלולות, בא לי לפרק את הקלישאה - ואת האגן שלך - לרכיבי יסוד, לערבב אותם, ולהרכיב מחדש כרצוני.

״ספרי לי עוד,״ אני אומר, ובתנועה אחת מכופף אותך מעל השולחן. זה כל כך כיף - מחמיא, אפילו - כמה מהר אני יכול לחרמן אותך, ועד כמה בקלות. מספיק שאסטור לך, שאתפוס לך בשיער, שאכופף אותך - ואת מיד מאבדת את קור הרוח שלך, ומתחילה להתנשם כמו כלבה מיוחמת, נשימות שטחיות ומהירות; נראה לי שההיפרונטילציה הזו מטמטמת אותך אפילו יותר.

״אני... זה לא משנה כמה הז... כמה הזין שלך גדול,״ את מנסה, כל כך מבולבלת מהחרמנות (ומהמיידיות שלה, אני חושב; יש פה מעגל היזון, אחרת זה לא היה כל כך אקספוננציאלי). את ממשיכה, בקוהרנטיות של ילדה בגן שמנסה להסביר מה קורה בציור שלה, בזמן שאני מפסק את הרגליים שלך, מרים את החצאית ומסיט את הפס של התחתונים. עד שאני נוגע לך בכוס - עברו אולי עשר שניות - את כל כך חמה ורטובה שזה קומי.

״כמה זמן לא זיינתי אותך בכוס?״ אני שואל, מחליק את האצבע בנונשלנטיות לאורך החריץ הלח.

״כמה... כמה שבועות?״ את עונה בקול קטן, ומיד מוסיפה ״אני חושבת,״ למקרה שזה לא היה ברור.

״ואת רוצה?״

היסוס - מה שנשאר מהאינטלקלט שלך מנסה לאסוף את עצמו, להבין מה הקאץ׳. ואז: ״כן...״

אני מוריד את החגורה, פותח את הג׳ינס ומתיישב. עד שאני מסיים להגיד ״תמצצי״ את כבר מספיקה להסתובב, לצנוח על ברכייך ולהכניס חצי מהזין שלי לפה. יחסית לכך שחדות המחשבה שלך כשאני מתעלל בך צונחת לאפס - הזריזות והמיומנות של תנועותייך (ה-deftness שלך; אין מילה טובה בעברית, אה?) נשארת מושלמת: אולי למצוץ לי זה כבר זיכרון שרירי אצלך, או אינסטינקט.

כנראה אינסטינקט, כי את טורפת אותי בחייתיות קמאית: דוחפת את הזין שלי למעמקי הגרון שלך ומשתנקת, סוחטת ויונקת ומריירת וגונחת על הבשר החם שחונק אותך.

״לא ככה,״ אני אומר, ואת מוציאה אותי מפיך ומסתכלת עלי בשאלה. קורים דקים של רוק נתלים בין השפתיים שלך לזין שלי, נוצצים.

״הגודל הרי לא משנה. תמצצי רק את החצי העליון.״

ואת מוצצת: אוספת את הכיפה אל פיך, מהדקת אותו ויורדת בזהירות, מנסה לאמוד את המרחק עד חצי הגזע, ואז עוצרת וחושבת מה לעשות. נעלם החנק החם והרטוב, וגם לקפץ מעלה ומטה את לא יכולה מבלי להתרכז בהערכת האורך. את עושה כמיטב יכולתך, יונקת ומסובבת את הלשון, אבל אחרי כמה דקות אני מתחיל לאבד עניין, ונראה שהתסכול מתחושת הזין המתרכך בפיך כמעט גורם לך לבכות; ולא הסוג הטוב של הדמעות, מכשאני מזיין לך את הפה, אלא סוג הרבה יותר אנטיקליימטי, הרבה יותר חסר טעם - הן בטח אפילו לא מלוחות.

״עזבי,״ אני אומר באכזבה מעושה. ״תלקקי לי את הביצים או משהו.״

ואת נטרפת. אולי כי אין מגבלה יותר, ואולי מתוך חשש שאמציא אחת, ונסיון להספיק כמה שיותר עד אז; אבל את נמרחת על האשכים שלי, מצרפתת אותם כמו שהיינו מתנשקים בחטיבה: גונחת, נושפת ומתפרקת עליהם - ויורדת, מלקקת את המפשעה שלי בתנועות חזקות, אמיצות, נחושות לרצות - ויורדת, משחילה את הלשון שלך לחור התחת שלי, הכי עמוק שאת יכולה. אני מרפה את פי הטבעת, ואת מוצצת אותו ושוב דוחפת את לשונך פנימה, ומסובבת - לא רק את הלשון, אלא את כל הפנים שלך, עלי ובתוכי.

בשלב הזה כולך רטובה מרוק, ואני רק חושב שחבל שלא היית מאופרת. הזין שלי מספיק קשה כדי לחתוך יהלומים, ואני אומר לך לשבת עליו.

את קמה, כמעט תולשת את התחתונים כשאת מסיטה אותם, ומתיישבת - אולי ביטוי מתאים יותר הוא ״משפדת את עצמך״ - עלי באנחה. אני נותן לך את הרגע שלך, כמה תנועות וענטוזי ישבן מפנקים - ואומר, ״מספיק.״

״לא נו,״ נפלט לך לפני שאת עוצרת את עצמך, ורגע אחר כך את מתכווצת באימה; אני אשכרה מרגיש את העוית בכוס שלך. ואז את קמה בצייתנות.

״עוד תנועה אחת,״ אני אומר, ואת מיישרת את הזין שלי בזהירות ומתיישבת שוב, באיטיות, מנסה לחוות אותו במלואו, נלחצת עלי בנסיון נואש להמשיך את התנועה, מתפתלת בתקווה עקרה למצוא זווית מתאימה יותר.

אבל הגופים שלנו מונעים ממך להיחדר לנצח, והתנועה האחת שלך נגמרת. את משתהה רגע, בפחד ובאומץ, ואז קמה, סוחטת אותי בשרירייך בדרכך מעלה.

״עוד שתי תנועות,״ אני אומר, ואת עושה את כל זאת שוב. הבעת הריכוז שלך על חווית הזין שלי מרתקת, ואפילו שהזיון איטי וקטוע, אני צריך להתאמץ כדי לא לגמור.

״עוד חצי תנועה,״ אני אומר, ואת מסתכלת עלי בהפתעה. את מתחילה לרדת, אבל שוב נתקלת בקושי שבהערכת האורך. את מנסה לראות מה קורה, מתרוממת קצת - כנראה כדי לראות איפה מתחילה הכיפה - ואני מרים אותך מעלי כליל. ״חבל שככה בזבזת את חצי התנועה שלך,״ אני אומר, ואת מייבבת, פשוטו כמשמעו.

״טוב, עוד חצי תנועה.״

הפעם את מסתכלת מההתחלה, וזה עדיין לא קל: את חוטאת לצד הבטוח, ועוצרת איפה שנראה לך קצת לפני החצי. זה כנראה קרוב יותר לשליש, והמחשבה על - כמה זה, השישית המבוזבזת של הזין שלי שהיית יכולה לחוות? - מקוממת כמעט עד כאב.

עוד חצי תנועה, ועוד חצי תנועה, ואז רבע תנועה - את מכניסה כמעט אך ורק את הכיפה.

״יש לך עוד קצת, את יודעת,״ אני אומר, ואת עונה כמו ילדה טובה: ״אני לא מעזה. זה... זה ייצא יותר ואתה תכעס. או תתאכזב.״

״אבל הכנסת רק חמישית. זה משאיר לך עוד אחד חלקי עשרים מהזין שלי. את לא רוצה אותו?״

״אני כן. אלוהים, כל כך.״

״באמת? זה פחות מסנטימטר. משהו כמו 9 מילימטר. מה היית עושה בשביל עוד 9 מילימטר זין?״

״הכל. בבקשה. אני לא מעזה.״

״חשבתי שהגודל לא משנה,״ אני אומר, ואת רק נושכת את השפה שלך ומרחפת מעלי, עם קצה הזין שלי בכוס שלך. בתנועה עצלה, אני מרים את ידי, מניח אותך על העורף שלך ומושך אותך למטה, עלי, אלי. הזין שלי שוקע בך כולו, עד הסוף, ונשימתך נעתקת ואני גומר.

לפני שנתיים. שישי, 6 באוקטובר 2017, בשעה 06:36

״אדוני?״

״כן.״

״מה אתה אוהב? מה הפטישים שלך?״

אסור היה לו לשאול שאלות בזמן סקס. ואמנם הוא היה עירום על ברכיו, אבל זה היה כדי לעסות לי את הרגליים, ולא הייתי בטוח אם זה נחשב. שיהיה.

״זה מורכב,״ עניתי.

״אתה טוב עם מילים.״ הוא התרה במבט ממזרי וחיוך חצוף, אבל בקטע חמוד. הוא אפילו לש לי את הסוליה במשנה כוח, במעין התנצלות על עזות המצח שלו.

״זה דינאמי. הפטישים שלי הם הגבולות שלך.״

הוא חשב על זה קצת. ״אבל אז… אנחנו אף פעם לא באמת מגשימים את הפטישים שלך, כי ברגע שאנחנו מגיעים אליהם הם מתרחקים.״

״נכון. אבל אני אוהב את התהליך. לקחת משהו שאתה שונא, וללמד אותך לאהוב אותו. מטא-פטיש, אם תרצה.״ הוא לחץ עם האגודלים שלו עמוק, חזק, טוב. ״אני- מממ… אני נהנה לעשות את מה שאתה עושה עכשיו לרגל שלי, אבל לנשמה שלך.״

ואחרי רגע של שתיקה הוספתי:

״חוץ מזה, גם ההפך נכון: לפעמים יש לי פטיש שאנחנו כבר עושים, ואני אוהב לקחת משהו שאתה מכיר, ולהשניא אותו עלייך. לא רק להפוך גבולות ללא-גבולות, אלא גם להפוך לא-גבולות לגבולות, כדי שאפשר יהיה למתוח ולשבור אותם שוב.״

״כמו עם הפטמות?״

״כמו עם הפטמות.״

״אבל יש דברים שלא תצליח להשניא עלי,״ הוא אומר. עוד פעם המבט והחיוך האלה. ״כמו להרגיש את הזין שלך בתוכי. או, זרע.״

״זרע?״

״זרע.״

אני מוריד את הרגל ופותח את הרוכסן. עד שאני שולף הכל הוא כבר יושב בין הרגליים שלי עם התחת בולט, הגב קעור והלשון בחוץ. אני מוריד את הראש שלו אל עבר האשכים שלי, והשפתיים שלו עוטפות אותן בשקיקה רכה.

הוא מלקק ומוצץ ומעסה אותן עם הפה, להוט ועדין. וכשהזין שלי קשה מספיק, אני תופס אותו בשיער ומעביר אותו אליו. למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, ואז - למטה עד הסוף, נעצר, משתנק, ומכניס הכל. חמש שניות, עשר שניות, חמש עשרה שניות: הגרון שלו לש אותי בתנועות בליעה חמות ונעימות, והלשון שלו מבצבצת, מנסה להימתח מתחת לגזע וללקק את הביצים. ואז נגמר לו האוויר והוא עולה בשאיפה חדה, מתאפס, ושוב חוזר וצונח.

תוך כדי שהוא מוצץ לי, האגן שלו נע באי נוחות מדי פעם, כנראה מחמת כאב או תסכול: הוא לובש כלוב פלסטיק קטן וורוד, ובתוכו הזין שלו כלוא ורופס - או בעצם, לא רופס, אלא בתהליך תמידי של היתקשות וכישלון, נלחץ אל הדפנות ומנסה להתרומם ולא מצליח. אבל זה מחדד את חושיו: תמיד חרמן, תמיד נואש, תמיד נכון להכל.

״אני הולך לגמור,״ אני אומר. ״לא לבלוע.״

בדרך כלל אני גומר לו בגרון, אבל אין כל כך איך לא לבלוע את זה - אז לקראת הסוף אני יוצא ומביא ביד, והוא פותח את הפה, מוציא את הלשון ומחכה. כמה שניות, ומטח זרע מכסה את בית הבליעה שלו בשכבה לבנה, דביקה וסמיכה. מטח שני, חלש יותר, נוחת לו על הלשון, ומטח שלישי - כמה טיפות שמטפטפות לו על הסנטר, והוא ממהר לעטוף את הזין שלי בפיו, יונק ומנקה ולא בולע.

זה משחק שכבר שיחקנו בעבר: כשהוא מסיים הוא מעביר אצבע על פניו, לאסוף את אגילי הזרע הסוררים אל פיו; מלקק את שפתיו, לוודא שלא נשאר עליהן דבר; ואז פותח את הפה ומראה לי את תכולתו. קשה לחייך ככה, עם הפה פתוח, אבל אין ספק שהוא מחייך כשהוא עושה את זה. אני מהנהן בקצרה, והוא בולע, ואומר יפה תודה.

אלא שהפעם אני לא מהנהן: רק מביט בו, ובתכולה שבפיו, על גווניה הלבנים. ואז אומר: ״תישאר ככה,״ והולך.

אני משתין, שותה כוס מים וחוזר לחדר; עברה דקה, אולי דקה וחצי, והוא יושב איפה שהשארתי אותו. ידיו על ברכיו, כפות הידיים מופנות כלפי מעלה, ופיו אמנם סגור אבל לחייו תפוחות, לאמור שלא בלע דבר.

והמבט שלו: אני טוב עם מילים - לפחות ככה הוא אומר - אבל בחיי שאין לי די מהן לתאר את המבט הזה. מערבולת של בלבול מהחידוש, מאי-הוודאות; מצוקה, אפילו, אבל לא היסטרית, אלא מתונה, עמומה; צילה של הבנה, או חשד, בנוגע למתרחש, והחלטה - ספק נועזת וחצופה, ספק מתמסרת ולהוטה לרצות - לעמוד בכך. וכיוון שזה משחק ארוך ואיטי, המערבולת אינה טרופה, אינה סוערת, אלא יותר מדיטטיבית, כמו התנועה הבלתי מורגשת של העננים או הכוכבים. מבט שהייתי רוצה להסריט ולהפוך לאפקט שיופיע לי ב-media player כשהוא מנגן לי את Explosions in the Sky.

אני תוהה אם לעיין בפלאפון, אבל מחליט שזה משדר יותר מדי תקווה: אני לא בנאדם שיעיין בפלאפון יותר מכמה דקות. תחת זאת, אני מרים את הספר מהשידה שליד המיטה ונשכב לקרוא, משתדל לא ליצור איתו קשר עין, להישאר צ׳יל, להיראות אדיש... למרות שאיך בא לי על המבט הזה, יאו.

״אלמוות״ של קונדרה. רוב הפרקים הם שלושה-ארבעה עמודים, כך שגם אם אני שוקע בקריאה, יש חיתוך מצב כל כמה דקות. לא כדי להסתכל עליו, שמא ארמוז לו כמה זמן נשאר, או אפילו רק אאשר לו שהזמן עובר; אלא כדי להחליט, ביני לבין עצמי, אם להמשיך לקרוא עוד פרק, ועוד פרק, ועוד פרק אחריו.

עשר דקות, והוא יושב עם הזרע שלי בפה שלו ומחכה. חמש-עשרה. עשרים. לבסוף, אני מחזיר את הסימניה ומניח את הספר. יש משהו מעניין בשקט הזה, מעין קסם שאני לא רוצה להפר, אז אני לא מדבר, ורק מחווה לו בידי: קום, שכב על המיטה, תרים את הרגליים.

לא צריך הרבה יותר מזה: התחת המוצק שלו, החור הנערי והחלק, הזין הלכוד בכלובון הורוד - והמתח המוכר מתחיל להיבנות בי, מטפס מעלה מהאשכים. אני פותח את פי במעין מחוות הוראה, והוא מבין ופותח את פיו, שמלא ברוק לבנבן, חלקו מימי יותר וחלקו שומני יותר וכולו דוחה למדי. מיותר לציין שכעבור שנייה הזין שלי קשה כמו בטון.

אני מורח חומר סיכה ונכנס אליו בתנועה ארוכה ואיטית. למעשה, כל התנועות שלי ארוכות ואיטיות, כדי לא לנער אותו חזק מדי, לא לגרום לו לשפוך בטעות את תכולת פיו, שהופכת יקרה מרגע לרגע. כמו יין, אני חושב, ועיניו נוצצות.

החור שלו שואב אותי פנימה, ובמהרה אני מגיע לקצה. התוכנית היא כמובן להוסיף עוד זרע, ואני משתעשע ברעיון לגמור בתוכו ולאסוף את הזרע משם - אבל מחליט להיות פרגמטי: זו גם ככה גמירה שניה, ואם חצי ממנה יעלם במעלה המעיים שלו, כל מה שאחלץ מהם יהיה סמלי בלבד.

וכך אני יוצא, מטפס, כורע על חזהו וגומר בפיו בפעם השנייה. ״לא לבלוע,״ אני אומר, ומוסיף מטח וחצי למרק הרירי: עוד קצת צבע, עוד קצת טעם, עוד קצת מרקם.

כשאני יורד מהמיטה הוא נאנק - מן הסתם מהמחשבה שיצטרך לחכות עכשיו לפעם השלישית. אבל האמת היא שאני רק הולך להביא את המפתח.

כשאני חוזר הוא עוד מתפתל, אבל כשאני מכניס את המפתח ויש קליק הוא קופא, והתנועה היחידה שנשארת היא בית החזה שלו, שעולה ויורד בנשימות מהירות, ורטט קל בחלק הפנימי של ירכיו.

אני מפריד את הכלובון, מוריד את הבסיס, ושופך כמות נדיבה של חומר סיכה על הזין שלו, שהולך ומתקשה במהירות. אחר-כך אני הופך אותו על ארבע, ומייצב מתחתיו כוס ריקה שעמדה על השידה. ביד אחת אני מביא לו ביד, מושך את העור כל הדרך עד מעל הכיפה, סוחט ומסובב; וביד השנייה אני מכניס לו שתיים, ואחר-כך שלוש אצבעות, מוציא ומכניס ומסובב גם אותן, מעסה את פי הטבעת שלו מבפנים.

״בעצם,״ אני אומר, ״אנחנו רק צריכים את הזרע שלך. אין סיבה שתהנה.״ ותוך כדי מחליף סגנון: באחת מאונן לו עם שתי אצבעות, בתנועות קצרות מתחת לכיפה, ובשנייה פשוט לוחץ לו על הערמונית מבלי להרפות.

כמובן שעם המנטליות שלו, כמה שניות אחר כך הוא גומר: ואני מפסיק לשפשף, ורק מחזיק כדי לכוון אותו לכוס. ruined orgasm או לא, יוצאים לו לפחות חמישה זרמים, ונהמות חמודות, חנוקות, מבעד לפה מלא.

כשהוא נרגע, אני לוקח את הכוס, והוא מסתובב ופותח את הפה בעצמו. אני שופך אותה פנימה בזהירות, והוא סוגר את הפה ומתבונן בי בתחינה.

לפני שנתיים. חמישי, 5 באוקטובר 2017, בשעה 07:54

אני זוכר תמונה מאד... דלמטית: המיטה שלך, הלבנה והרחבה, והבגדים שלי השחורים פזורים עליה כמו כתמים. החדר היה דהוי ומתון: קירות גבוהים, בהירים וחפים, וחשכה קרירה. כתם הצבע היחיד היה מנורת לבה, בועות ירוקות בתוך ורוד בוהק; ו-Toxic של בריטני ספירס התנגן ברקע, ודווקא הלם את הצבעים האלה במעין קטע סינסטתי.


(אל תשפטו אותי: ספוטיפיי דחפו לי מן פלייליסט נוסטלגיה, ובתור יליד שנות התשעים זה היה גרין דיי, מארון פייב ובריטני ספירס.)


זיינתי אותך בתנועות ארוכות ואיטיות, עם מעין עלילה מקוטעת בין תנועה לתנועה. יצאתי ממך - חפנתי את השיער שלך, מושך את ראשך אחורה - ונכנסתי שוב. יצאתי - העברתי לשון לאורך עצם הבריח שלך, בואכה שקע הצוואר, ומעלה עד האוזן - ונכנסתי. יצאתי - הידקתי את אחיזתי, נהמתי לך באוזן - ונכנסתי. יצאתי - ״את אוהבת את זה?״ - ונכנסתי. נמסת, ספק גונחת וספק לוחשת ״כן״. יצאתי - ״אז תגידי את זה: תגידי שאת אוהבת את הזין שלי בתוכך״ - ונכנסתי. ״אני...״ עינייך היו עצומות, ועורך ברווז, ״אוהבת...״. יצאתי - ״מה את אוהבת? את אוהבת להיות הזונה שלי?״ - ונכנסתי. ״כן...״ קימרת את גבך לקראתי, מנסה להעמיק את המגע. יצאתי - ״את אוהבת להיות הכלבה-״

זה ניער אותך קצת.

"אני... אל תקרא לי כלבה,״ אמרת. ״בבקשה.״

״אז איך?״

״אמם...״ היססת לרגע, ואז חייכת. ״חומד?״

צחקנו - ונכנסתי, מועך אותך עם כובד משקלי והופך את הצחוק שלך לאנחה. עינייך התגלגלו ונעצמו והמשכנו, אבל ברקע נולד הרעיון - התגובה לקריאת התיגר, אם תרצי. אולי לא בדיוק ״תיגר״, כי לא היית מתגרה, אבל הייתה בבקשתך... קוהרנטיות, ששיקפה מציאות מסוימת - וגרמה לי לדמיין, לרצות, את המציאות האלטרנטיבית, בה את רוצה שאקרא לך כלבה.


***


אהבת להרגיש כמו צעצוע מין, כמו חפץ שאני משתמש בו כדי לפרוק עול, ללא כל התחשבות. באופן טבעי, זה אמר שהתעסקנו בכוס שלך פחות ופחות: מין אוראלי הרבה יותר חד-צדדי ועצל, ומין אנאלי הרבה יותר אנוכי ומחפיץ, אז הם התאימו לנו היטב.


אבל מדי פעם, כשבכל זאת התחשק לי, הקפדתי על אותה תבנית: ״דוגי,״ הייתי אומר לך, ואת היית כמעט קופצת, מתהפכת, מזדקרת, כל כך להוטה ונרגשת וצמאה למגע. ואז הייתי שם את Toxic ומזיין אותך בכוס בכל מני צורות ועוצמות ומקצבים, ידי בשיערך או בפיך או בתחת שלך, על צווארך או על שדייך או על העורף שלך - אבל תמיד מאחורה, בדוגי, עם בריטני ברקע.


***


אחר-כך קניתי לך קולר. לא בקטע הרציני, הטקסי - סתם בתור אביזר. אהבתי אותך ככה, עם הרצועה השחורה והמסקרה המרוחה; וזה היה עוד דבר למשוך בו כשזיינתי אותך מאחור.


גם את היית גאה בו: כשהייתי בא אלייך, היית פוגשת אותי עירומה לגמרי מלבדו, המסקרה, ובכמה מקרים נעלי עקב - היו לך רגליים יפות. אפילו חשבנו כמה פעמים, בקול רם, לצאת איתו למקומות פומביים, אבל תמיד השתפנת ברגע האחרון: זה לא היה צ׳וקר, או תכשיט באופן כללי, אלא משהו מאד אמיתי ופונקציונלי; לא בדיוק קולר לבני אדם.


***


זה קרה לאורך זמן, אבל כשאני מספר את זה ככה בתמצות, את רואה לאן זה הלך: למלתחה שלך נוסף באטפלאג עם זנב, שהיית מנערת בתנועה חמודה כל פעם שתפסת אותי מסתכל על התחת שלך; ופעם הלכנו לחנות חיות וקנינו לך קערה קטנה, שיהיה לך ממה לשתות כשאנחנו רואים טלויזיה, אני על הספה ואת על השטיח ליד.


בוקר אחד, החלפתי את הצלצול של איש הקשר שלי בטלפון שלך ל-Toxic של בריטני. מאוחר יותר באותו יום, כשהתקשרתי, ענית לי בפרץ צחוק.


״בן זונה. לא הבנתי שזה הצלצול שלי בכלל, ועד שעניתי לך כולי רטובה. ממש עשית לי התנ-״

הצחוק שלך גווע. ״בן זונה,״ אמרת שוב, לא בלי הערכה.


״גם אני רוצה להרגיש מיוחד כשאת מתקשרת אלי. נראה לי שאחליף את השם שלך בטלפון שלי למשהו כיפי יותר. מה את אומרת, איך לקרוא לך?״


היה שקט.

(זה מגניב, איך יש סוגים שונים של שקט: הוא יכול להיות מביך, והוא יכול להיות מתוח, והוא יכול להיות... כזה. רטוב; רטיבות כועסת ונפעמת, של מאבק פנימי בין כבוד עצמי לחרמנות גואה.)


״איך לקרוא לך?״ שאלתי שוב, ואת ענית.

לפני שנתיים. רביעי, 4 באוקטובר 2017, בשעה 16:13

לאור הישנות הודעות פרטיות, חשבתי לרכז פה כמה מהשאלות ומהתשובות. זה מרגיש לי יומרני (יעני, שופוני יא נאס, מנסח תשובות קולקטיביות לקהל), אז רציתי לחדד שזה בעיקר פונקציונלי, עם after thought של אולי-לכתוב-פה-משהו-קטן-ידרבן-אותי-לכתוב-פה-גם-משהו-גדול-במעין-תרחיש-דרדור. מה שמביא אותי לשאלה הראשונה:

 

למה אתה לא כותב יותר?

אני כותב יותר, פשוט הרבה, הרבה יותר לאט: יש גם את החיים ברקע, ולמצוא זמן לשבת בשקט ולנסח מחשבות זה תהליך ארוך ומורכב, לפחות עבורי. אז לא נגמרו הסיפורים, ולא חזרתי בתשובה; פשוט לפני כמה חודשים, כשהשתחררתי מהצבא, היה לי זמן לשבת ולכתוב, ומאז חזרתי לעשות דברים - ושוב אין לי.

 

הסיפורים אמיתיים?

כן ולא. אפשר להגיד שזה ״מבוסס על סיפור אמיתי״, אבל להגיד שזה אמיתי לגמרי קצת קשה, כי זה הרבה יותר... מהוקצע מהחיים האמיתיים. במציאות אנשים לא תמיד רהוטים, ולפעמים כשמביאים סטירה היא נוחתת עקום, ולפעמים כשמזיינים חזק ומוציאים את הזין יש צליל של פלוץ. והכי טוב? לפעמים פשוט מתחילים לצחוק באמצע, for whatever reason, וזה פחות מתאים באמצע סיפור. כך שאמנם דברים בעלי אופי דומה קרו, אבל בסיפורים הם מיופים (ואפילו מיופים בשנייה, כי אני מייפה אותם תוך כדי כתיבה, אבל בטח ייפיתי אותם גם בזיכרון שלי מלכתחילה).

 

זה אותן הדמויות בכל הסיפורים?

זה עמום בכוונה; ובכלל, מה זה משנה? דיסקרטיות היא מעלה, בעיקר בעולמות תוכן שנויים במחלוקת כמו בדס״מ, ואני משתדל להימנע מפרטים מסגירים או חד-משמעיים מדי לגבי הדמויות (והקוהרנטיות הבין-סיפורית שלהן) בדיוק מהסיבה הזו.

 

וזהו. רק רציתי להגיד שאני אוהב את הפידבק שלכם/ן, את השיחה שלפעמים מתפתחת בעקבותיו, ואת מה שלפעמים מתפתח בעקבותיה. ובנימה אופטימית זו: סיפור או שניים בקרוב!

לפני שנתיים. שבת, 13 במאי 2017, בשעה 14:23

אני לוחץ send, והפלאפון שלך רוטט.

את באמצע שיעור, עם מחברת פתוחה: את כותבת בעט ירוק, ויש לך כתב של בת, מעוגל ומסודר. בכותרות את מנקדת חולם וחיריק, בעיגולים גדולים וחמודים, ובין לבין את שמה את קצה העט בין השפתיים, והגבות שלך מתכווצות בריכוז.

במשך כמה שניות, את מתלבטת אם לבדוק מי זה או להישאר מרוכזת בשיעור; ואז את נזכרת שאולי זה אני, וממהרת לבדוק.

״בואי למצוץ לי, עכשיו״

הלב שלך צונח לתחתונים, שכבר רטובים. את סוגרת את העט ואת המחברת ויוצאת מהכיתה בחיפזון. הנעליים שלך גבוהות מדי, מזג האויר חם מדי, ובכל זאת את כמעט רצה: אמור להיות אוטובוס ממש עוד מעט. אבל את לא מספיקה, והוא יוצא מהתחנה בדיוק כשאת מגיעה אליה, ועכשיו זו עוד רבע שעה של המתנה.

את מסתכלת שוב על הטלפון, ופתאום מבינה שעברו שבע דקות מאז שהיה וי כחול, ועדיין לא ענית לי. ״כן אדוני״ את שולחת מיד, ותוהה אם היית צריכה קודם לענות ואחר כך לצאת. אבל זו חוכמת בדיעבד: הרי ניסית להזדרז כדי להספיק לאוטובוס, ואני בטוח אבין את זה. נכון?

אני מבין, אבל לא עונה. רק וי כחול: ראיתי שאת באה, וראיתי שלקח לך שבע דקות לענות. את תוהה אם אני כועס, אבל מפחדת לשאול. העיקר שלא אהיה מאוכזב. לא, את מחליטה, אני אמצוץ לו ככה שהוא לא יהיה מאוכזב. התחתונים שלך ספוגים לחלוטין.

את מחכה בתחנה כמעט עשרים דקות עד האוטובוס הבא. אין בו מיזוג, ואין בו מקום: זאת בדיוק השעה שאנשים מתחילים לחזור מהעבודה, ואת עומדת בין אישה זקנה לנער שמן ומחוצ׳קן. לאישה יש גבות מצוירות, פודרה שנסדקת סביב קמטיה, ובושם מחניק; לנער יש שרשרת עם פנטגרם, חולצה שחורה צמודה מדי, וריח של זיעה. זו נסיעה של עשרים דקות, אבל היא לוקחת קרוב יותר לשלושים וחמש, בגלל הפקקים; ולנהג יש קטע מעצבן עם עצירות פתאומיות, שגורמות לכולם להתנדנד ולהתחכך זה בזה. הזקנה מבליגה על כך בהדרת כבוד, אבל הנער דווקא נראה מרוצה; יש לו שפתיים בשרניות שמתעקלות בחיוך דוחה בכל פעם שזה קורה, וצל של שפם בלונדיני.

את יורדת ליד הבית שלי; עברה קצת יותר משעה, ואת ממהרת במעלה הרחוב, מועדת על המרצפות הלא אחידות ומתפללת למשב רוח קריר, כדי שלא תגיעי מיוזעת. התחתונים שלך כבר התייבשו, אבל ככל שאת מתקרבת הם מתחילים להירטב שוב, וכשאת מניחה את ידך על ידית הדלת, הם שוב ספוגים לחלוטין.

אני יושב בסלון עם הלפטופ. אני לא אומר לך שלום, ואפילו לא מרים אלייך את מבט. רק בודק את השעה בפלאפון, ומניח אותו חזרה. את קופאת, והמועקה שמציפה אותך כל כך מוחשית שכואבת לך הבטן.

אבל אני לא מגיב, רק ממשיך לעבוד, ואחרי רגע את מתאפסת. את פושטת את החולצה בתנועה מהירה, ובתנועה נוספת פותחת ומושכת מעלייך את החזיה. את בועטת ממך את הנעליים, ומורידה את הג׳ינס והתחתונים בבת-אחת. זה סקיני, והוא מתהפך ונתפס לך בקרסוליים, אז את מתנערת גם ממנו בכמה בעיטות, מודעת להחריד למגושמות שלך, ונקרעת בין הרצון למהר, הרצון להיות חיננית, ואי הודאות אם שמתי לב בכלל. את משאירה את הגדים בערימה ליד הדלת, וזוחלת אלי על ארבע, עירומה.

תוך כדי הזחילה את מענטזת, מבליטה את החזה, נושכת את השפה, כל מה שאני אוהב. אני לא מסתכל אפילו, ועד שאת מגיעה אלי קצת בא לך לבכות. את מתיישבת בין הרגליים שלי... וכשאני מפשק אותן קצת, את נשטפת הקלה כה רבה שזה מגוחך. ביוזמה מחודשת, את פותחת לי את הרוכסן, ומוציאה את הזין והאשכים שלי החוצה. הם עדיין רכים, אז את מתחילה מהביצים: לשה אותן עם הלשון, יונקת אותן בעדינות, ולאט לאט עולה במעלה הגזע המקשיח, עד הכיפה. את מכניסה אותה לפיך, ואז את שאר הזין, מרגישה אותו תופח וגדל בתוכך, ומוצצת. למעלה ולמטה, משטחת את הלשון ומקמרת אותה, מכניסה את כולו ומעסה אותו בתנועות בליעה.

ופתאום אני תופס אותך בשיער, דוחף אותו עד הסוף, וגומר לך בגרון. זה לקח בקושי ארבע דקות; וגמרתי כל כך עמוק שאפילו לא הרגשת את הטעם. אני יוצא ממך, משתמש בשיער שלך לנגב את הזין שלי, ואחר כך מכניס הכל חזרה, סוגר את הרוכסן ואומר: ״לכי״.

בשקט, את זוחלת בחזרה לבגדים שלך, מתלבשת ויוצאת. את צמאה, אבל אפילו לא ביקשת כוס מים. את לא רטובה. את לא בסאבספייס. את לא בטוחה אם נעלבת; לא, בפירוש נעלבת: את לא בטוחה איך את מרגישה לגבי העלבון. נתת לי את כל החורים שלך; נתת לי את הכבוד העצמי שלך; ומה נותר לך לתת לי, חוץ מאשר את הזמן שלך? ובעצם, מה היה לך לתת לי מלכתחילה, שיקר יותר מהזמן שלך? הרי המהות של מערכת היחסים שלנו היא שתתני לי את היקר לך מכל.

בלי לשים לב, עלית חזרה לאוטובוס. הפעם יש מיזוג ויש מקום לשבת, אבל הנסיעה עדיין די ארוכה. בזבזת יותר משעה וחצי על הלוך וחזור, באמצע יום לימודים, כדי למצוץ לי ארבע דקות וללכת. אמרתי לך מילה אחת. את בוהה בתל אביב חולפת על פניך מבעד לחלון, וקצת כואב לך הראש. אחרי רגע, את מוציאה את הטלפון ושולחת לי הודעה.

״תודה אדוני״

לפני שנתיים. שישי, 12 במאי 2017, בשעה 14:11

כיפת הזין שלי, סגולה ופועמת, נלחצה לחור שלו, הורדרד והרך. הלחץ נבנה, ואז נבקע, והיא שקעה פנימה - ואחריה, בתנועה ארוכה, חלקה ואיטית, שאר הזין שלי נעלם בתוכו.

מכירים את זה שהזין של הפסיבי עומד בדיוק בזווית הנכונה, כך שזה נראה כמו המשך הזין של האקטיבי? זה לא היה ככה. הזין שלו היה נעול בתוך מתקן קטן וקשיח מפלסטיק ורוד. הייתה לו תפיחה מתחת לאשכים, מה שקורה מזרימת דם מוגברת, והגזע - לא של הזין שלו, אלא של כל המכלול - היה קשה כאבן. אבל זקפה לא הייתה לו: לא יכולה הייתה להיות לו, למרות שהזין שלו נלחץ אל דפנות הכלוב וניסה וניסה וניסה. היה לו רק כאב מתון, עמום, חסר אונים - ומבט מצועף, מערבולת נפלאה של תסכול וחרמנות משוועת.

ניסיתי להחליט לאן אני לוקח את זה מכאן.

האם אני רוכן לנשק אותו, והופך את זה לזיון איטי, מתוק והדדי לכאורה... אבל עם הסאבטקסט שרק אני נהנה, שהסקס הזה אסימטרי ביסודו?

ואולי אני תופס את הצוואר שלו ונשען? נשען, לא לוחץ עם היד: היד חלשה מכדי לחסום את כל האוויר, וסתם מכאיבה בעור; לעומת הכובד הנבנה, המוחלט, שמתחיל בגב ומגיע, דרך הכתף והאמה והזרוע, כמו נחשול חנק שלא נגמר. וכשהוא בכל זאת נגמר, לסטור לו, כך שלרגע הגוונים הפוכים: במקום אדום על עורו הבהיר, לחייו אדומות מחנק והסימן עליהן לבן. וברקע, תנועות חזקות שמפלחות אותו ומרטיטות אותו מבפנים, הן מהתחושה והן מהידיעה מכמה שהוא פסיבי, כמה שהוא חור, כמה שאינו גבר, בלי הפונקציונליות הבסיסית ביותר של זין מתפקד.

אבל לפני שהחלטתי, שטף אותי פרץ פתאומי של חיבה כלפי הילד הזה, היפה: כלפי שפתו התחתונה, הרכה והמעוגלת - ״שפתיים של מוצצת,״ היה אומר על עצמו לפעמים, בחיוך - שהיה נושך בחושניות זולה כשרצה להיראות מפתה; כלפי העור החלק כל כך, המתוח על הקו הישר של עצם הבריח; כלפי הפטמה הקטנה, הזקורה, ושני שיני המתכת המבריקים של העגיל מצידיה.

הזין שלי היה שקוע בתוכו עד הסוף, ובינתיים פשוט נשארתי ככה. ליטפתי את קו הלסת שלו, במורד הצוואר, עד הגומה הקטנה שמעל מפתח הלב… ולמטה. פשטתי את ידי והרגשתי את הקשיחות הרכה של בטנו… ולמטה. אספתי את אשכיו, והפין הקטן והלכוד שלו, ביד אחד, ומיששתי. הוא פלט קולות קטנים, אבודים.

״אתה רוצה לגמור? תגיד כן, ואשחרר אותך.״ אמרתי לו. התכוונתי למה שאמרתי, אבל מן הסתם הוא לא ידע את זה - מבחינתו זה היה עוד מבחן. הוא היה נעול כבר שבוע, וכנראה חרמן יותר משאי פעם אדמיין. האגודל שלי צייר עיגולים בין הביצים שלו, והאצבע המורה ליטפה אותו במעלה ובמורד המפשעה. ״רק תגיד ואתן לך לגמור.״

המבט שלו התחלף ממצועף למזוגג וחזרה. חשבתם פעם על ההבדל בין השניים? מצועף, כאשר הוא שוקע במצולות של רגשות לא מוכרים, או נוסק בין ערפילים של חרמנות, חסר מיקוד וחסר משקל, ישות מופשטת בסאבספייס. ומזוגג, כאשר התודעה פשוט נכבית, והכל עומד מלכת: לא מרחף, כי אם לכוד בענבר, או בזכוכית חלבית, מקובע בתוך דממה וארעיות.

לחצתי על הביצים שלו קצת יותר חזק, והעיניים שלו חזרו לפוקוס. ״אתה רוצה לגמור?״

״אני…״ הוא בלע את רוקו. ״כן, אבל… לא, רק כשתגיד. אני, אמם, תודה. אני רוצה… אבל…״

לחצתי שוב. ״כן או לא?״

הוא כמעט בכה. ״אני… אה…״ ואז נאנח, ואמר בקול רועד: ״לא.״

יופי. פרץ החיבה הפתאומי כבר עבר, ויצרים הרבה יותר אפלים ליבו את התשוקה שלי בשלב זה. ״אוקיי,״ אמרתי, חוזר לצייר עיגולים וללטף מעלה ומטה. ״אז כמה זמן נשאיר אותך נעול? עוד כמה ימים?״

״כ… כן?״ הוא יבב, במן נימה שלא היה ברור אם היא שאלה או הסכמה או תחינה או הכרת תודה. זה היה כל כך מגרה, להתעלל בו ככה, בלי להניע שריר: רק עיגולים, רק מעלה ומטה.

״אפשר גם יותר,״ אמרתי, והוא נאנק. ״מה אתה אומר על חודש?״

הוא נשף; האשכים שלו עלו קצת. כל הקטע חרמן אותו יותר משהוא ידע להכיל, והיתרגם לדמעות של בלבול שהחלו להיקוות בזוויות עיניו. נראה היה שהמחשבה להישאר במצב הזה, ה… נזיל, הנואש, חודש ימים מהיום - לא הייתה משהו שהוא מסוגל לתפוש, לא עד הסוף. ושוב, לחצתי חזק יותר והוא התעשת וענה בקול חלוש: ״כן אדוני.״

״לא, לא. אני לא רוצה שתסכים, אני רוצה שתבקש. אני רוצה שתבקש יותר. ואם לא תבקש יותר, אני אציע יותר, ותאלץ לבקש אפילו יותר; ואם תבקש ולא אשתכנע, תאלץ לבקש אפילו יותר. אנחנו בחודש.״

״אני... חודשיים?״ הוא שאל באימה.

״לא השתכנעתי,״ אמרתי, ולחצתי את הביצים שלו קצת יותר חזק. ״תפתיע אות-״

״חצי שנה!״ הוא זעק, משתנק. ״בבקשה, אדוני, תנעל אותי ואל תיתן לי לגמור חצי שנה!״

זה היה קצת overplayed - לא בקטע מתחצף, אלא בקטע היסטרי. אבל הוא הפתיע אותי עם הקפיצה הזאת לחצי שנה: ציפיתי שיעלה לשלושה חודשים, או לכל היותר יכפיל לארבעה. אז בסך הכל, אפשר להגיד שהתרצתי - ועזבתי את האשכים שלו מתחת לכלוב הקטן, הורוד.

״חצי שנה,״ אמרתי, והתחלתי לזיין אותו. הוא פשוט שכב שם, מותש ומובס, ונתתי לו כמה סטירות, להחיות אותו קצת. היה לי ברור שהוא לא ישאר נעול חצי שנה - הוא ישתגע, פשוטו כמשמעו. אבל חשבתי על לפחות עוד שבוע: ממש רציתי להגיע לגירוי מספיק שאוכל לגרום לו לגמור בעודו נעול, עם הזין רופס. אבל נדמה היה לי שהוא סבל מספיק להיום; ובכל מקרה הייתי קרוב, אז יצאתי ממנו ואמרתי, ״תנקה.״

הוא התיישב ובלע את הזין שלי בתנועה אחת, בלי ידיים, מוצץ ממני את מיצי התחת שלו, מנקה את הכיפה ומתחת לה, את הגזע ואפילו את האשכים, למקרה שמשהו טפטף עד שם. ואז מכניס חזרה את כולו ולש אותו בתנועות בליעה מיומנות. למצוץ לי אחרי שזיינתי אותו בתחת תמיד חירמן אותו בטירוף, אבל הפעם ההתמסרות שלו הייתה אחרת, יותר רצינית ומכוונת מטרה: אולי כי לא הייתה לו זקפה, ובהיעדרה הוא חיפש לשקע את עצמו בעשיה שתסיח את דעתו.

ואולי להיפך - אולי הוא היה חרמן מאי פעם. הכלוב הקטן והורוד גרם לחרמנות שלו להצטבר, בלי ירידת המתח שאחרי הפורקן. היא כנראה לא תצטבר לנצח: תהיה ירידה מתישהו, ואני אצטרך למדוד אותה ולפתור אותה כדי למצוא את הגבול הבריא. אבל עד אז, אני יכול לעשות בו כרצוני, בלי נקיפות מצפון, פשוט כי הוא יהנה מזה - מבלי להינות מזה - אפילו יותר ממני.

גמרתי לו בפה, ונתתי לו לבלוע ולנקות אותו עוד קצת. אחר כך, שלפתי את הזין ופניתי ממנו. ״בוא,״ אמרתי, ״אני צריך להשתין.״