Tenebrae

אני יוצא ממנו, מביט בסיפוק בחור הפעור והמטפטף, ונשכב ליד.

הוא מתכרבל אלי כמו גור בן יומו, בעדינות תמה — כאילו אין לו, ממש עכשיו, תחת אדום לוהט ומלא בזרע, או שיער פרוע ומסקרה מרוחה. מתכרבל, נאנח בהתפנקות ומעביר אצבע על עורי, משרטט פעם צורה כזו ופעם אחרת; ואני, כמו מתוך הרגל, עוקב אחרי עיניו ומנסה לפענח את צפונותיהן.

בנסיבות אחרות זה עובד לי לא רע, בעיקר עם רגשות שליליים: אימה במעמקי האישון הקרוע; או גיצי עלבון בלובן של עין נזעמת; או הדיה הלחים של בושה, מערבלים את קרני הקשתית. גם את אלה החיוביים אפשר לזהות: ניצוץ ההערכה השובב, מרצד בזוית העין; או הזיגוג החלבי, המטמטם, של עונג צרוף; או רעב התאווה, הדומה במידת מה לעלבון, בכך שגם הוא ניכר בטרשית — אלא שבמקום הלבן הכועס, המפעם לפרוץ החוצה, מדובר בלבן עמוק, מגנטי, המבקש לבלוע את מושא תשוקתו במצולותיו.

הדקויות האלו, גם אם קטנו מילים מלתאר אותן, הרי שהגוף יודע והנפש מבינה. אז בכל פעם שאני מתקשה לעשות זאת, כמו עכשיו, בעוד אצבעו מטיילת מנקודת חן אחת לאחרת, אני חושד שהדופי בי; שמבטו לאו דווקא כמוס, כפי שאינו מוכר לי. זו לא מילה זרה, שהרי נתקלתי בה מאודי, אלא מילה ארכאית כלשהי, נדירה, שלוקח רגע ארוך לאחזר את משמעותה — רגש כלשהו, מתעתע, שטרם הפנמתי.

"אתה יודע שהנקודות חן שלך פה הן בצורה של הדובה הקטנה?" הוא שואל ב… מה זה, המבט הזה, המילה הזו?

רוך, אולי; "הוא שואל ברוך" — אבל לא, רוך זו איכות, לא רגש. אהבה? עז מדי; וחיבה — אדיש מדי. אז מה?..

יש משהו חולמני בעיניו; האור מתערפל בהן, לפרקים מבליח במעין סקרנות, לפרקים נסוג ומתכנס בביישנות נמתקת. הערצה, אני מחליט, יהיר ככל שאשמע: "אתה יודע שהנקודות חן שלך פה הן בצורה של הדובה הקטנה?" הוא שואל בהערצה — כן, ממש ככה.

להגנתי, כמה אנשים כבר מביטים בנו בהערצה כנה, שנדע לזהותה בקלות ולקרוא לה בשם? ואם לומר את האמת, מטריד אותי המבט הזה. אני לא מרגיש ראוי להערצה — בודאי לא כזו חשופה וחושנית. אני נראה טוב, או כך אומרים לי; אבל מעולם לא הרגשתי נינוח בגוף שלי, לא באמת.

"מאיפה אתה מכיר קבוצות כוכבים?" אני שואל, מנסה להסיח את דעתי מקו המחשבה המעיק; והוא מגלגל את עיניו לאמור מה, רק לך מותר לדעת דברים, ואני מחייך, ושוב הכל בסדר. "מסבא," הוא עונה, ומספר איך סביו עבד במצפה רמון, והיה מראה לו אותם בטלסקופ כשהיה קטן, מצייר לו את סיפוריהם בשמי המדבר.

"אבל יש רק שתי נקודות בזנב," אני מעיר, "חסר לך כוכב הצפון." — והוא משרבב את שפתו בהתבכיינות חמודה, מלין שזה מתפקידי למצוא לו אחד.

אז אני מצמיד את האמה לחזה, כך שנקודת החן ליד פטמתי משלימה את התמונה, ושואל: "אולי ככה?" — והוא רוכן לנשק שם, מעביר לשון על הפטמה, אוסף אותה לפיו ויונק, ידו חופנת את אשכי. ואז מחליק הצידה, אל בית השחי, נושם ונאנח ומפשק שפתיים, הבל פיו חם ולשונו רטובה; והוא מתחיל לאונן לי באיטיות, בזוית הפוכה כזו, מושך כלפי חוץ, ואני מהרהר למה זה תמיד מרגיש כל כך מיוחד ושונה.

"גם שם יש אחת," אני נזכר לפתע, מסיט את הזין המתקשה ומנסה לכופף את ידי כך שזנב הדובה הקטנה שלי יתיישר לנקודת חן נוספת, קצת מימין וקצת מתחת שק האשכים. יוצא די מסורבל, ודי רחוק — אבל הוא מבין את הכוונה ויורד אליה. אני עוד מיוזע מהזיון קודם, ופניו מחליקות בין רגלי ברטיבות, מלטפות אותי בשפה מתוקה על קטיפה של מלח — ושוב הוא מאבד את הצפון, הילד הזה, הנפלא, ומעמיק מטה.

ואני תוהה: למה דווקא רימינג מרגיש כל כך… משחרר? במה זה שונה, איך שהוא מעסה אותי עכשיו בלשונו, נדחף ונמעך ומקמט, ולמה זה מרגיש טוב יותר — וזה בהחלט מרגיש טוב יותר — ממציצה רגילה או זיון פשוט?

כשהייתי קטן, סבא בא לבקר אותנו בארץ; אבל הוא לא סיפר לי דבר על שמי הלילה או על הכוכבים. הוא היה רופא מהולל, ימח שמו, ומיד הבחין שכף רגלי שטוחה מעט, ושעמוד השדרה מעט עקום. חיש מהר הובהלתי לסדרה של רופאים, לתת בי אותות וסימנים: פלאטפוס, סקוליאוזיס, לורדוזיס. אני מעיין לאחרונה בתמונות מאותה תקופה ולא רואה שום דבר חריג, בחיי — ילד כמו כל הילדים, תם ויפה ואולי עוד מגושם קצת בתנועותיו. אבל הוריי המבועתים שלחו אותי מיד לחוג שחיה טיפולית; וכשהסתבר שהכל כשורה, ואני לא לגמרי שייך בקבוצה של ילדים עם נכויות מהותיות, העבירו אותי לחוג שחיה רגיל. עוד הסתבר שאני שוחה די טוב — אז עברתי לחוג שחיה תחרותית, ושם כבר היו קבוצות קושי להתקדם בהן: דגי זהב, קראו לקבוצה הראשונה, עם אימון אחד בשבוע; ואז כסיף, עם שניים; ודגיגים עם שלושה, ושלדג עם ארבעה, ודולפין עם חמישה, וכריש עם שישה. אני הגעתי עד דולפין, לפני שהייתי בוגר דיה להיחלץ מהתופת הזו.

אתם יודעים מה זה אומר, חמישה אימונים בשבוע? זה לא אומר אימון כל יום; צריך לתת לשרירים זמן לנוח ולכאוב ולהתאושש. אז רק שלושה ימים בשבוע, אבל שניים מהם עם שני אימונים: אחד בשש וחצי בבוקר ואחד בשש בערב. כמה שנאתי את זה, אלוהים; ריח הכלור עדיין מעביר בי צמרמורת. התחרויות בעמק חפר, צחנת הסנפירים, לחיצת המשקפת והכובע, מרקם הספוג המנוכר של הפולי והקרש. אלוהים, כמה שנאתי את זה; כמה. פאקינג. שנאתי. שחיה.

רבתי על זה עם ההורים כמעט כל שבוע — צרחות ובכי ותחנונים ומשא ומתן, אבל שום דבר לא עזר. בסוף, הטענה תמיד הייתה זהה, והופנמה היטב: הגוף שלך לקוי ומעוות, והשחיה, בלתי נסבלת ככל שתהיה, מצילה את חייך. מצחיק איך היום הם לא זוכרים את זה; איך אבא מדי פעם מזכיר בגאווה ואגביות כמה יפה שחיתי פרפר, וכשאני עונה, בכל פעם, עד כמה שנאתי כל רגע — זוקר גבה מופתעת, כאילו הוא שומע על כך בפעם הראשונה, וממהר למשוך בכתפיו ולהוסיף: טוב, זה היה בשביל הבריאות שלך, לא הייתה ברירה. כן, אני יכול להוסיף היום בחיוך יבש, אין ספק שתחרויות ואימוני בוקר זו תגובה הולמת לפלאטפוס; אבל החורים הברורים מאליהם בלוגיקה המטומטמת הזו עוד לא היו נהירים לנער. כל מה שהוא הפנים מזה היה כאב, ושזו מנת חלקו ואשמתו על גוף חולני.

במידה מסוימת, זה עבד: צמחו הכתפיים הרחבות, השרירים הארוכים, מנח הגוף האתלטי. מאידך, אולי הם היו צומחים גם ככה, או מתעצבים באופן אחר ושקול באלף דרכים מצלקות פחות. מי יודע — בסוף הייתה לי רק ילדות אחת, ובה למדתי לנטור טינה לבשר שאיתרע מזלי להיכלא בו. כך יצא שכל פעם הייתי מופתע מחדש כשאנשים מצאו בו חן, בבשר הזה — לא כל שכן מושא להערצה.

 

זה מה שחיפשתי מאז, אני חושב, בזמן שהוא אוכל לי את התחת — מה שאני עדיין מחפש, במידת מה, ברימינג למשל. לחלוק קיצון כזה של גופי, זיקוק כזה של לקותו, בדיונית או לא — שמי שיקח בו חלק ובכל זאת יביע הערכה, הרי שהוא באמת ובתמים לא נרתע מן המעוות. זין, אחרי הכל, הוא איבר נאה לסגוד לו; אבל תראו לי תרבות אחת שבמקום אוביליסק בנתה פסל של חור תחת או שק אשכים. אמנם פגשתי נשים שזה שלהן (חור התחת, לא שק האשכים) היה קטן ומושלם, כוכב צפון לכל דבר ועניין — אבל אלה של רוב הגברים, ועוד עם שיער? געוואלד.

ובכל זאת, כנראה שלא: הנה הוא מוחה על כך, במעשים אם לא במילים, ולו רק כי פיו עסוק כרגע מכדי לדבר. ולמה לא, בעצם? הוריי טעו בכל כך הרבה דברים אחרים, אז למה לא בזה? לפניכם גוף שבור ומעוות, בן 25, שבאמת ובתמים סלדתי ממנו רוב חיי, והיום אני באמת ובתמים לא מבין איך:

 

 

אני גומר פעם נוספת, עם הלשון שלו בתוכי, נאנק ומתיז שני זרמים עייפים על שיערו. הוא מתרומם בחיוך מסטול, נכון להתכרבל עוד קצת, ואז מרגיש ומאושש ביד את הזרע על ראשו עם "אויש" קטן.

"בוא נלך לשטוף אותך," אני מציע; גם ככה אני צריך להשתין. הוא ממהר לאמבטיה בצהלה ויורד על ברכיו, ואני מדדה אחריו, נעמד, ומשחרר זרם חזק על חזהו. ביד עצלה, מכוון קודם מטה — והוא מאונן באמוק; זה סיפור ישן, עוד לפני הכלובון — ואז מעלה, הרי המטרה הייתה לשטוף את ראשו, והוא מנסה לתפוס גם בפיו כשהזרם עובר שם.

ושוב אני חושב: אוקיי, וזה למה? קינקים של קבלת הגוף כיסינו, סבבה; אבל מה כל שאר החטאים שלקחתי בהם חלק? מנין?

ובכלל, השתנתם פעם על מישהו? יודעים איך זה מרגיש? — כמו להשתין. אותה תחושה בדיוק, לפחות במימד הפיזי. ובמימד הנפשי… לא יודע; מניח שעבור אנשים מסוימים זה סיפוק ספציפי ומהותי, אבל אני מאז ומתמיד הייתי די זורם ודי אדיש. תבחרו אתם את עולם המערכה, ואני כבר אכתוב הרפתקה שתבדר את שנינו.

ואולי זה שקר; לא אדיש, כי אם קצת חרד. אתם יודעים כמה מים אני שותה לפני סשן בסיסי עם גולדן שאוור? או כמה אני מרוכז כשאני מוריד סטירה או ספאנק, שלא ינחת עקום? או כמה מחקר ומחשבה מושקע בכל סשן וסשן, כל הרפתקה והרפתקה, כי אני לא רוצה לגעת בנקודות כואבות בלי כפפות משי, ואחרת מה הטעם?

ניסיתי לשאול פה קצת, לברר, אבל לא נראה שזו ברירת המחדל של רוב הדומים; נשמע שהם בעיקר בקטע של לקחת, עם זנב ארוך בואכה פשרה מאוזנת. אז למה לי לשלוט, בעצם, אם מה שאני הרבה יותר אוהב זה לתת?

 

אני חושב על הנערה בפארק, בגיל 16; על היריקה בפיה, הכסופה והנכספת. היא הייתה הקראש הראשון שלי, עוד בגיל 13 — חמודה, ובכל זאת בקאסטת החנונים, אז אפילו בהישג יד. חיקיתי את כל ה-smooth moves שלמדתי מאבא, בחיי; הייתי קונה לה בדמי כיס ודמי חנוכה צמידים ועגילים ושרשראות, כולם בחנות התכשיטים היחידה שהכרתי באזור, של מיכל נגרין; קרינג' מפרק של סיטקום ישן, בחיי, אבל איכשהו היא בכל זאת נענתה. או, אני זוכר איך ניסיתי להניף אותה ככה ולנשק, בתנועה כמו בסרטים או בסוף של טנגו — אלא שזה לא משהו שעובד בספונטניות, אם הצד השני לא מחזיק נכון, והיא נפלה על הדשא בחבטה מגושמת. אלף קרינג'; לפחות הפעם מפרק של פליבג.

אלא שהיה עוד בחור בכיתה שלנו, אפל ומעונה עד כמה שילד בחטיבת ביניים יכול להיות. חכם, גם כן אחד מהחנונים, ונאה בדרכו, עם כריזמה מרושעת כזו; גר בפנימיה, הלך מכות, ידע עולם, והיא הייתה נעה ממני אליו וחזרה. הייתה תקופה שחלקנו שולחן — אבל אני זוכר בעיקר את התקופות שהייתה איתו, את ההיקים וסימני הנשיכה שהיה משאיר עליה, את הוידאו שהראה לי שלהם מצטרפתים עם ידו חופנת את שיערה, את הסיפור על המציצה. זה היה משולש מוזר, איתה באמצע, בין אור ואופל ילדותיים להחריד; אבל בסוף הוא ניצח, ואני זוכר איך הם ישבו יחד בטקס הסיום, מתמזמזים מדי פעם לנגד עיניהם המזועזעות של הוריה. מהבחור הזה הכרתי את המונח בדס"מ: אני זוכר איך הסביר בהתרגשות על ראשי התיבות הכפולים והמכופלים. אז חלומות ירוקים או לא, כך קרה שלמדתי על איזה כפתור באתרי הפורנו צריך ללחוץ, ומשם אלוהים גדול.

אז בעצם, כבר מההתחלה, זה היה עליה: על לתת לה את מה שרצתה, כי מה שאני ידעתי לתת לא הספיק. אלא שאגב כך, קרה משהו מוזר: מצאתי in, אם תרצו, לתוך כל העולם הזה של סקס, מנקודת המוצא הלא אידאלית של ילד רוסי (טוב, אוקראיני; היום יש הבדל, מסתבר) עם ממוצע עגול. דמיון הרי היה לי בשפע, מאחורי החצ'קונים, ונשאר גם אחרי שאלה עברו. ויש אנשים, כך למדתי, שנמסו תחת ידיי מהדמיון הזה, ולא רק כששיחקנו במבוכים ודרקונים.

זה מוזר, אם בשלב הזה של הבלוג המסקנה המתבקשת היא שבעצם, אני לא באמת אוהב בדס"מ? שהעור והלטקס (או בעברית: צֶמֶג), השחור והאדום והסורגים של הכלוב, השוטים והחבורות וצעצועי הסיליקון — כל אלה לא באמת עושים לי את זה? שכל מה שרציתי, מאז ומתמיד, היה לראות את האור המתערפל, המבליח והנסוג, של הערצה בעיני האחר?

סורי; לא יודע כמה זה סקסי (והנה היא, הגישה הזו, שוב). מאידך, זו האמת, ולהתעמת איתה זה צעד בדרך שנראה לי חשוב לצלוח, לדומים ולסאבים ולמתחלפים ולאחרים ולכולם. יש בי משהו שחושש לאבד את החלק הזה בזהות שלי; משהו שגאה בחוויות ובכיבושים, ביצירתיות ובאינטימיות שנוצרה — ומשהו אחר שלוחש שזה לא יאבד בהכרח, אלא רק יצמח ויגדל ושורשיו יגלידו. הכוכבים כולם שם, הרי, בשמי המדבר — ואמנם זה מהם שמנחה צפונה נחסך ממני, אבל הנה; אני חושב שזה הוא, זה ששם, הנוצץ הזה.

טוב, זה אחד קצת מביך.

אבל יש משהו משחרר בהחלטה לחשוף ולשתף (ואולי גם להשוויץ, במידת מה).

לפניכם סיפור בדס"מ על פיה, מתוארך ל-2008, גיל 16. היה לי חבר שזוגתו הייתה בקטע של בדס"מ, והוא לא כל כך, וזה היה נראה לי חבל. בדיעבד, אין לי מושג מה חשבתי לעצמי להתערב להם ככה בחיי המין — אבל בזמנו זה נראה לי הגיוני, ואפילו התקבל די יפה. בכל מקרה, כתבתי לו ליום ההולדת סיפור בדס"מ (הראשון שלי, בפועל) — ובגלל שהיא אהבה גם פיות, וזו הייתה בדיחה רצה בינינו, הסיפור נכתב על פיה. האמצע אמנם מקרינג', אבל כל השאר, להפתעתי, לא גרוע; אז תודה לאמא ולאבא, לפורנו ולכלובי. כי למען הסר ספק (אם זה שמדובר בפיה לא היה רמז מספיק עבה), כל העסק הוא פרי דמיונו הקודח של נער, ובזמנו היה לי אפס מהנסיון המתואר.

אבל יש משהו מעניין במקורות — אפילו תכלת שחורה (אמנם עדיין לא מפוענחת) עושה cameo קצר בהתחלה ובסוף; זה אולי מה שתפס אותי הכי לא מוכן, כשקראתי את הסיפור שוב, לראשונה מזה 16 שנים (וואו, זה היה באמצע החיים שלי), כמה ימים אחרי שפרסמתי סיפור עם אותה כותרת. ובכלל, יש כמה וכמה מוטיבים שנשנו בסיפורים מאוחרים יותר שלי כאן: בין אם שילוב החושך והאדום והיין של "יום הולדת", או המבנה הסכמטי של "יסודות" — מוזר, איך שרשמים מסוימים נשנים בדמיוננו לאורך חיים שלמים. גם שימוש מתירני במקף ונקפ"ס כבר יש; אם כי הדמויות שטוחות להחריד והדיאלוגים בסגנון של אסימוב וטולקין (שלא להזכיר את ההתעקשות המביכה על צורת ציווי), אז אולי השתפרתי קצת מאז. מעניין גם עד כמה הסיפור עוסק בשליטה פיזית (על אהבה וכאב, בכל זאת); כי כשהתחלתי להתנסות בכך בחיים האמיתיים, גיליתי מהר מאד עד כמה זה חורה לי, להכאיב לאחרים, ועד כמה איים אול אבאוט שליטה מנטלית. סטירות וספאנקים, בטח, באהבה — אבל זה לא באמת כואב, זה סתם מעליב, וזה דווקא יושב לי יופי. אבל מאה הצלפות, או עלי קיסוס? מי חשב על הטירוף זה? (ובעצם, אני יודע: סרטונים של QueenSnake ב-Motherless) — בקיצור, רמת תחכום של חמישים גוונים.

אז התנצלותי הכנה, תנק יו פור אינדולג'ינג מי, ובהצלחה:

 

הקדמה

היא תהתה איך סוף העולם נראה.

היא רחפה בדממה הלילית, ותהתה איך סוף העולם נראה. מעליה שמיים חפים מכוכב, מתחתיה מים חפים מאדווה, והיא נעה-לא-נעה על פני התכלת השחורה, ותוהה. האם בסוף העולם המים נופלים לתהום אפלה, או נשברים כנגד חומת-צל? ומה תמצא מעבר לקצה, והאם יהיה בהיר, או כהה, או יזהר בצבע חסר-שם?

גוונים החלו להתעמעם, וקולות החלו לשכוך. היא נותרה ניצוץ של זהב כסוף בעולם אפור, אחיד ואינסופי - ואז היא ראתה את שומר-הסף. היא ראתה אותו, אך לא יכולה הייתה לתפוש אותו - תוי פניו השתנו ללא הרף, התעגלו, התחדדו, התכווצו, נמתחו ושינו מבט, ארשת וגיל במהירות רציפה ומבלבלת. גם קולו, כשדיבר, היה נמוך וגבוה, וצרוד ומצלצל, ושקט ורועם בעת ובעונה אחת.

"עמך עזב את העולם הזה מכבר," אמר לה.

"כן," ענתה.

"את אחת האחרונות," אמר לה.

"כן," ענתה.

"מדוע התמהמת?" שאל.

"אני... לא יודעת," ענתה בעצבות שקטה. ניצוץ סגול ריצד על כנפה ונעלם.

"כי את אוהבת את העולם הזה; את עדיין אוהבת אותו, ואת עדיין מוצאת בו יופי, בין הברזל והעשן והרעש. לו ידעת כמה הוא כואב וכמה הוא רע, היית מוכנה לעזוב. ואת תדעי, אֵאוֹלִין; את תדעי זאת מהאוויר, מהאש, מהאדמה ומהמים; ואת תדעי זאת מהאדם."

נדמה היה לה שקמטי הצחוק על פניו התחלפו בקמטי עצב, אבל היא לא הבינה: היא לא הבינה על איזו אש ועל אילו מים הוא דיבר, והעולם סביבה הטשטש, החשיך והתבהר חזרה. היא מצאה את עצמה באמצע טיימ'ס-סקוור. 

פתיחה

בכנפיים חבויות, ג'ינס כחול צמוד וגופייה לבנה וצמודה לא פחות, היא פנתה אל אחד הפאבים שהכירה. היא הזמינה שוט של משהו חזק, וקולו המשונה של שומר-הסף הדהד בראשה.

"בחרי לך אדם או אישה, ונשקי להם, וגלי להם את אהבתך. ואז, עשי כל מה שיאמרו לך, והרגישי איך הם גומלים לך, ודעי כמה העולם שלהם רדוד ומלוכלך. ואחרי שתביני אמיתות אלו, תהי מוכנה לעזוב את העולם הזה."

אבל היא לא הבינה, והיא כעסה. היא רצתה לעזוב את העולם הזה, היא הייתה מוכנה לעזוב את העולם הזה, והם היו חייבים לכפות עליה את החוקים המטומטמים שלהם והמבחנים התאטרליים שלהם. הייתה תקופה שלבשה כורי-ענן ורחצה בקסם, אבל הזמנים השתנו, והיא השתנתה; ואולי היא הסתגלה טוב יותר מהרוב, אבל גם היא רצתה לעזוב. היא בסך-הכל רצתה לעזוב. היא בסך-הכל -

"היי."

הוא היה גבוה, חטוב וחיוור, עם שיער שחור מאד ועיניים כחולות מאד. כן, היא עוד מצאה יופי בעולם הזה - אבל זה רק כי יופי עוד היה קיים בעולם הזה. היא רצתה לעזוב מסיבות אחרות, והם פשוט לא יכולים היו לאפשר לה בלי מבחנים מזוי -

"כן? לא?" הוא זקף גבה, והיא קלטה שעדיין לא ענתה לו.

"אמם, כן. אה, היי. ריחפתי," היא חייכה.

"מה את חוגגת?" שאל.

"אני... לא בטוחה, למען האמת." היא הרגישה מטומטמת, אבל הוא חייך.

"איך קוראים לך?" המשיך.

"לין."

 

הדלת נפתחה בחבטה, והם נפלו פנימה בחפזון של תשוקה.

הוא הצמיד אותה לקיר ונשק לה, והיא נצמדה אליו וגנחה בשקט.

"מה את רוצה לעשות?" הוא לחש.

קולו של שומר-הסף הדהד בראשה.

"כל... כל מה שתרצה." לחשה חזרה.

הוא עצר ובחן אותה. היה לה עור בהיר ומושלם, עיניים כהות וגדולות, ושיער ערמון שופע ובוהק. ידו טיילה מלחייה, על צווארה, על שדיה ואל מותניה, ונחה שם. "את אוהבת את זה ככה?" שאל.

היא לא הבינה. "אמם... כן."

הוא הוביל אותה אל חדר השינה והעמיד אותה באמצע החדר. הוא הביט בה ארוכות, כמו מנסה להחליט מה לעשות לה, או איפה להתחיל, ואז הורה: "התפשטי ועמדי על הברכיים."

היא צייתה; אם אלו היו המבחנים שלה, זה הולך להיות קל. סקס היה, אחרי הכל, אחד הדברים היפים יותר שהיו בעולם. עירומה עמדה מולו, וצנחה על ברכיה - והוא חייך.

"עכשיו תבקשי למצוץ לי," הורה.

זה חדש. "אני... אפשר למצוץ לך?" הוא סטר לה.

היא נותרה כורעת והמומה, עם לחי אדומה וחמה; ואז הלם התחלף בזעם, וזעם בהבנה אירונית. אם אלו היו המבחנים שלהם, היא תעבור אותם. היא רצתה לעזוב את העולם הזה. "נסי שוב."

"אפשר למצוץ לך, בבקשה?"

הוא סטר לה שוב. "נסי עוד פעם."

"בבקשה - בבקשה תן לי למצוץ לך. בבקשה - אני, אה... אדוני." היא לא ידעה מאיפה זה בא, אבל זה נראה לה כמו רעיון טוב. הוא חייך, ולטף לראשה, וחמימות מוזרה שלא מצאה-חן בעיניה פשטה בה. "לא. את צריכה להרוויח את זה." 

הוא פשט את בגדיו והסביר. "את מתחילה מלמטה; אם את עושה עבודה טובה, את מקבלת העלאה, כמו בחיים. ואם את עושה עבודה טובה באמת, תוכלי למצוץ לי. אבל, שוב - את מתחילה מלמטה."

היא היססה, ונשקה לרגלו. הוא היה נקי, והיה לו ריח נעים, אבל המעמד המשפיל צרב לה, והחמימות שחשה כשלטף לראשה רק החריפה את התחושה. הוא לא עשה שום מאמץ נראה לעין להקל עליה, והיא התאמצה להשחיל את לשון בין הרצפה לאצבעות - ניסתה למצוץ אותן אחת-אחת - כיסתה את רגליו בנשיקות. הוא רק חייך.

"עבודה טובה. עלי קצת."

היא נשקה אותו במעלה השוקיים, וחככה את אפה בעדינות בשקעים של ברכיו. הוא אמר לה שהיא טובה, והורה לה לעלות עוד קצת; היא נשקה אותו גם במעלה הירכיים, וחשה התרגשות מסוימת כשהגיעה סוף-סוף אל איברו. היא לא הייתה אמורה לחוש התרגשות, והיא כעסה על עצמה שהמעמד מצא-חן בעיניה. בהיסח-דעת נשקה לכיפה - וקבילה סטירה מצלצלת.

"לא הרשתי לך למצוץ לי."

"סליחה." לחשה.

"סליחה מה?"

"סליחה, אדוני." בהכנעה, היא פנתה אל אשכיו. היא העבירה לשון רועדת על העור הרך, והוא הרים את איברו, שגדל בינתיים, כדי לאפשר לה גישה נוחה יותר. היא חשה הכרת-תודה, שגם הפעם התחלפה בכעס עצמי - היא משפילה את עצמה כדי לספק אותו; היא לא אמורה לחוש הכרת-תודה.

היא ליקקה את הביצים שלו ביסודיות, ואחר-כך מצצה כל אחת בנפרד. התחילו להגמר לה הרעיונות, ועלה בה פחד שאם יגרום לה להמשיך תאלץ לחזור על אותן הפעולות, ושהוא ישים-לב; אבל בין אם הבין זאת ובין אם לא, הוא הפסיק אותה ואמר: "עבודה טובה. את יכולה."

בהתלהבות שבלבלה אותה, התנפלה על איברו. היא נשקה לו, ליקקה אותו ומצצה אותו, והוא היה גדול, וכבד ופועם, והיא אהבה כל רגע. היא החזיקה את הבסיס בזמן שראשה עלה וירד לאורכו, ואחר-כך שפשפה אותו בזמן שלשונה עשתה פלאים לכיפה, כשאמר לפתע: "קחי הכל."

היא קפאה, והפחד מפני הפעולה, שלא היה לה סיכוי לעשות, ביחד עם הפחד להתמהמה ולהכעיס אותו, הפך לכדי אימה מסמאת. אלא שהפעם הוא גילה סבלנות; הוא לטף לפניה והרים את סנטרה, עד שהישירה אליו מבט.

"פתחי את הפה," אמר, והיא פתחה את הפה. הוא העביר אצבע לאורך שפתיה, הכניס אותה אל פיה, והיא מצצה אותה בצייתנות. הוא חייך, הוציא את האצבע, הרים את איברו והכניס אותו, לאט לאט. היא ניסתה כמה שיכלה, אבל בחצי הדרך השתנקה, ונשאה אליו עיניים מלאות תחינה.

"חייכי," הוא אמר. היא לא הבינה. "חייכי," חזר על דבריו, "זה מדכא את הרצון להקיא." שפתיה נמתחו מעלה, והיא התקדמה כמה סנטימטרים נוספים. "עכשיו קחי נשימה קטנה דרך האף ועשי תנועה של בליעה." שוב, כמה סנטימטרים נוספים. "עוד פעם," ושוב, כמה סנטימטרים נוספים. הוא הדריך אותה עד הסוף, עד שמצאה את אפה מתחכך בערוותו, ותחושה פראית של הצלחה הציפה אותה. היא כמעט צחקה, וזה גרם לה להשתנק ולזרוק את ראשה אחורה עד שהזין יצא מפיה, מחובר בכמה חוטים של רוק.

"את מאכזבת," העיר לה במבט קריר. הוא תפס בשיערה, כאילו החליט לעשות הכל בעצמו, ודחף את הזין שלו אל תוך פיה, עד הסוף. היא נרעדה, נאבקת בכאב העמום בגרונה, וכשהייתה בטוחה שהיא עומדת להקיא ולהחנק, הוא שלף הכל. באנחת רווחה, היא בקושי הספיקה לנשום לפני שדחף הכל פנימה שוב, והמשיך לזיין את פיה עד כי איבדה את תחושת הזמן, והתרכזה בניסיונותיה לא להקיא ולנשום.

לבסוף, שיקע את איברו עד הסוף, ובגניחה שחיממה אותה מגאווה, גמר בתוכה. היא נאבקה לבלוע הכל, וגם הצליחה, מלבד זרזיף קטן ולבן שיצא מזווית פיה. הוא שלף את הזין וחייך אליה, והיא חייכה בחזרה, בלי להבין מדוע. הוא מחה את זרזיף הזרע עם אגודלו, החזיר אותו לפיה, ושאל - "מה אומרים?"

היא תהתה, והוא זקף גבה, ואז - "תודה, אדוני."

"לא רע." הוא הושיט לה יד, והיא אחזה בה ונעמדה. ברכיה כאבו, וגרונה כאב אפילו יותר, והוא הוביל אותה באיטיות זהירה אל מיטתו. "אבל זה לא הכל."

הוא כופף אותה על המיטה, כך שפלג גופה העליון נח על המצעים הרכים, וישבנה היה באוויר. "מילת הבטחון שלך היא 'אדום'," אמר, "ואם תגידי אותה, אני אפסיק - אבל אני בספק שנתראה שוב אחרי שתגידי אותה. אחרת, אני אמשיך." 

"תמשיך במה?" העזה לשאול.

"בהלקאה," ענה, והוציא שוט שחור מאחת המגרות. "חמישים, לדעתי. את תספרי אותן, ובסוף כל אחת תגידי, 'תודה, אדוני', ותבקשי עוד אחת. הבנת?"

היא מלמלה משהו. מעולם לא הלקו אותה, והיא לא ידעה עד כמה זה יכאב, אבל היא התחילה לרעוד. דממה מילאה את האוויר, אבל היא לא העזה לסובב את ראשה ולראות מתי יבוא הכאב. הציפייה הייתה נוראית; אבל היה בה גם משהו מלהיב, כמו אדרנלין, משהו -

השוט נחת על ישבנה, והיא צעקה; היא הרגישה פס של כאב חם, ועקצוצים מחשמלים סביב. הוא נתן לה כמה שניות להתאושש, עד שהצליחה למלמל, "אחת. תודה, אדוני, אפשר עוד אחת?"

ושוב הייתה הציפייה, ושוב השוט נחת, ושוב היא צעקה, וספרה, והודתה לו, וביקשה עוד אחת. היא הגיעה עד שלושים ומשהו - היא לא הייתה בטוחה - לפני שהקצב התגבר עד כי לא הספיקה להתאושש ולספור כל הצלפה בזמן. אורות אדומים הבזיקו לנגד עיניה, עיגולים וריבועים וחיצים בגוונים שונים של ארגמן ושני וחכליל, והיא חשבה כמה קל יהיה לצעוק 'אדום' ולהפסיק את זה... אבל היא לא עשתה זאת. היא ויתרה על הספירה, והמשיכה לבכות בשקט, ובשלוש ההצפלות האחרונות לבכות בקול רם, ואז -

הוא הניח את השוט. פסים אדומים עמוקים נמתחו על עור ישבנה האדום, והיא המשיכה לשכב במיטה, לרעוד ולייבב. היא שמעה אותו מוציא עוד משהו מאחת המגרות, והתכוננה למות, כשהרגישה את ידו מורחת משהו רטוב וקר על עורה המגורה. הוא היסה אותה, וליטף אותו, ומרח את פצעיה במשחה המרגיעה, עד שהשתתקה. היא זכרה שקרא לה ילדה טובה, וזכרה כמה זה נעם לה, ואז היא הפסיקה לזכור, והתמסרה לשינה עמוקה וחסרת-חלומות.

הוא החזיר את השוט והמשחה למגרה, כיסה אותה בשמיכה וכיבה את האור.

אוויר

"על ארבע, ראש למטה, תחת למעלה. פתחי את עצמך."

היא הייתה על השטיח, פניה טמונות בתוכו, ישבנה מונף מעלה וידיה מתוחות אחורה, אל ישבנה, פוערות אותו בפניו. קולר שחור ועבה היה נעול על צווארה, ושרשרת פלדה חוברה אל הקולר.

הוא חדר אל הרטיבות החמימה שלה מאחור, חזק ומהר, והיא גנחה את תודתה אל תוך השטיח. הוא זיין אותה, מדי פעם מנחית יד כבדה על ישבנה, והיא התקרבה אל אורגזמה משל עצמה - תופעה שהלכה ותכפה לאחרונה, כשהייתה איתו - ואז הוא יצא מתוכה וקם, והיא יבבה בחוסר הסכמה.

"מה קרה?" שאל בנימה משועשעת.

"שום-דבר, אדוני. סליחה, אדוני."

כמו תמיד, הוא פתח את אחת המגרות, וכמו תמיד היא לא העזה להביט; הציפייה, הסקרנות ואי- הידיעה הרתיחו את דמה והרטיבו אותה, וכאשר שמעה אותו מתקרב כמעט רעדה מרוב התרגשות. אבל הוא טפטף דבר-מה על ישבנה, והתרגשותה התחלפה באימה צרופה.

"לא, אדוני, בבקשה לא, בבקשה."

"את יודעת את מילת הבטחון שלך," ענה לה, והמשיך למרוח את חומר הסיכה.

"אבל... בבקשה, לא. אדוני..."

"שקט, אהובה. יהיה בסדר."

היא קפאה. המילים שלו נספגו בתודעתה, והיא ניסתה לעכל אותן, לנתח אותן, לפרש אותן. השם בו קרא לה פשט בראשה כמו אורגזמה מנטלית, שטף אותה כמו נחשול לבן והתרכז חזרה כמו חומה של אור, שחסמה את הפחדים והחששות. היא השתתקה, ולקחה נשימה ארוכה,

והוא התחיל. הכאב בא בשלבים: הלחץ הנבנה, וכשהוא נכנס, הצריבה הלוהטת. אבל היא קיבלה את הכאב, והוא נספג באור הלבן שמילא אותה, והיא גנחה במקום לצעוק, כי היא ידעה שהוא יאהב את זה יותר. הוא ליטף את גבה והתחיל באיטיות, והיא אהבה אותו על כך יותר משיכולה הייתה לבטא במילים. היא הרגישה מלאה, נכונה; הוא זיין אותה חזק יותר ומהר יותר; היא התקרבה לארוגזמה פעם נוספת - כשלפתע הוא משך בשרשרת הקולר שלה ונשימתה נעתקה.

היא המשיכה להחזיק את ידיה על ישבנה כפי שהורה לה, כך שפלג גופה העליון נשען על הרצפה בלי תמיכה נוספת. ככל שזיין אותה בעוצמה רבה יותר, כך משך בשרשרת בעוצמה רבה יותר, והיא נאבקה לנשום כאשר הקולר הכבד נלחץ לצווארה.

פנימה והחוצה וכאב ועונג וחנק, והיא הרגישה איך הוא הקולר נמשך ומתהדק ומרים אותה מהרצפה. הוא זיין יותר ויותר, ומשך יותר ויותר; והיא עלתה, וגבה התקמר, והיא הפסיקה לנשום, והתחילה לראות עיגולים שחורים. ואז הוא עזב אותה ויצא מתוכה.

היא קרסה, והתרכזה בנשימה, בזמן שהוא חיבר את שרשרת הקולר לוו מקובע בקיר וחזר אליה. הוא כרע על השטיח לידה וליטף אותה עד שנרגעה, ואז הוא הוא קם, התרחק בכמה צעדים והורה: "מצצי לי."

היא כבר התרגלה לכך והתאהבה בכך, ולכן לקחה עוד כמה נשימות עמוקות, הזדקפה בחיוך שובב, פתחה את פיה, נהרה לכיוונו - ונתקעה, סנטימטרים ספורים מהכיפה שכל-כך רצתה לטעום. השרשרת נמתחה, והקולר התחפר בצווארה וריתק אותה.

"אמרתי לך למצוץ לי," הוא חזר, והיא נשענה לכיוונו בכל כובד משקלה, מתקרבת-לא-מתקרבת. היא חזרה אחורה, לקחה נשימה עמוקה, ודחפה את עצמה קדימה פעם נוספת, מרגישה את קנה הנשימה שלה נסתם מהלחץ ואת שפתיה קרבות אל הטיפה הקטנה, הלבנה, שנקוותה מולה.

"את מאכזבת," הוא העיר, והיא נהמה מתסכול ונזרקה לכיוונו בכוחות מחודשים, שלא שינו דבר. ביאושה, פתחה את פיה ומתחה את לשונה לכיוונו, ולרגע קצר אחד נגעה בו מעט, וחשה מעט מהמליחות אותה רצתה עד כאב לטעום מתפשטת בקצה לשונה. אבל אז נגמר לה האוויר, והיא הייתה חייבת להשען אחורה ולנשום, מפחדת לפגוש את מבטו הקריר.

"את מאכזבת," הוא חזר, לבש את מכנסיו ויצא מהחדר. והיא, היא נשארה לשבת שם, חרמנית ומתוסכלת ומאוכזבת מעצמה, במשך הלילה כולו.

אש

כיסוי העיניים אפף את עולמה בחשכה והפך את קיומה למשחק ניחושים.

היא הייתה קשורה אל מיטתו, כל גף קשור לפינה אחרת, והחדר טבל באפלה קטיפתית, שעשרות נרות הכתימו בדמדומים כתומים, וניחוח מתוק-חמצמץ של יין אדום נישא בחשכה. עם כיסוי העיניים, השלהבות המרקדות צבעו את קצוות שדה ראייתה בגווני נחושת, אך מלבד זאת היא לא ראתה דבר.

הוא נגע בה; הוא ליטף אותה וגירה אותה, והעביר את ידיו בעדינות לאורך רגלייה הלבנות, מעביר בה צמרמורת מפנקת. הוא כמעט הגיע לאן שרצתה, ואז ידו השתהתה והחלה לעקוף את האזור. היא התפתלה בתסכול וניסתה להטות את גופה ולקמר את גבה, אבל הקשרים הגבילו את תנועותיה.

הוא ליטף במעלה בטנה, והעביר את אצבעותיו בעדינות על שדיה ופטמותיה. בעיגולים ובלולאות ובשמיניות הוא טייל עליה, מעלה ומטה, עוקף את ערוותה ומטריף אותה מתסכול וחרמנות. לבסוף הוא הגיע גם לשם, ובתנועות מכירות, מיומנות, הביא אותה לפורקן המתוק.

היא גנחה, ונמסה, והרגישה אותו נעלם. הוא התרחק, הרים משהו, התקרב והתיישב על המיטה. תחילה הייתה חשכה, ודממה, ושום-דבר; ואז היא חשה עקיצה צורבת, מהירה, בפטמתה; שוב שום-דבר, ואז עוד עקיצה צורבת, מעט מתחת לפטמה; שוב שום-דבר, ואז עוד שלוש עקיצות, אחת אחרי השנייה, באותו אזור. הוא טפטף עליה שעווה.

לעיתים טפטף עליה מקרוב, והטיפות היו לוהטות וצורבות; לעיתים טפטף עליה מרחוק, והטיפות היו חמימות ומגרות. הוא טפטף על שדיה ועל בטנה, מכסה אותה בציורי פולוק של כאב ואש, והיא ספק גנחה ספק התפתלה תחת נשיקות הנר.

כעבור זמן-מה הפסיק, והניח את הנר עליה. זה היה נר גלילי רחב, שעמד ביציבות, והיא הרגישה אותו קם, מתהלך בחדר וחוזר. הוא הניח עליה מה ש, הסיקה לפי התחושה, היו עוד נרות דומים, ונעלם שוב. שעה ארוכה שכבה בחשכה הדמומה, ולבסוף לחשה אל האוויר הריק, "מה קרה?"

"שום-דבר, נסיכה," ענה לה מאי-שם. "אני מחכה שתצטבר די שעווה בנרות."

היא לא הבינה את התשובה, אך המשיכה לחכות. כעבור כמה דקות, או כמה שעות, הרגישה את משקלו על המיטה, ובצעקה של הפתעה ועונג הרגישה את לשונו נכנסת לתוכה. הוא התחיל מהנרתיק, נשק לשפתיה התחתונות וליקק סביבן, ולאט לאט עלה אל הדגדגן.

היא תמיד גמרה מהר כשירד לה, ואחרי המשחק המקדים הייתה כל-כך מחוממת שהרגישה את השיא במהרה. היא גנחה, נאנחה ונרעדה - והרעד הניע את הנרות, בהן הצטברה השעווה החמה שניתזה עתה על גופה. הצריבה הבלתי-צפויה גרמה לה להתפתל, ותנועתה רק הניעה את הנרות עוד יותר, וגרמה לעוד יותר שעווה לזלוג החוצה. היא ניסתה להתאפס, להרגע - אבל לשונו גרמה לה לגל חדש של עונג מרעיד, שגרם לעוד סדרת גלים של כאב מפתל.

כך זה נמשך: כל פעם שקרבה לשיא הייתה נצרבת, וכל פעם שהייתה נצרבת הייתה נצרבת עוד יותר, וקרבה לשיא שוב. ואז הוא אמר לה, "גמרי", והיא הזיעה ולהטה והתחילה לגמור, ודומה היה שכל טיפת שעווה נוספת רק העצימה את תחושתה וגרמה לה לרעוד יותר, מה שגרם לטיפות שעווה נוספות ליפול. הוא התבונן בה בחיוך ותהה, מה היה קורה לו השעווה לא הייתה נגמרת; האם הייתה משתגעת או מתה מרוב הנאה. אך לבסוף כבה אחרון הנרות, והאורגזמה שלה שכחה, והם נותרו לבד, ביחד, באפלה הקטיפתית עם ריח היין האדום.

אתנחתא: על אהבה וכאב

(אזהרה: קרינג' עמוק — לא לקחת עצות של ילד בן 16 על BDSM ברצינות.)

"את אחרת," הוא אמר לה, פעם אחת.

"בדרך-כלל מערכות-יחסים כמו שלנו מזויפות ושטחיות; רוב האנשים מפספסים את המהות של העניין, אם העוצמה הנהדרת והנוראית שיש בו. רוב האנשים רואים בו סקס אלים, משפיל ומצועצע; מבינה?"

"השפחה באה בידיעה שהיא תהנה ותגמור; היא באה בידעה שיכאב לה במידה שהיא אוהבת, שהיא תמצוץ ותבלע כמו שהיא אוהבת, שהיא תקבל חזק ומהר כמו שהיא אוהבת - ובקיצור, תקיים יחסי-מין כמו שהיא אוהבת; ובמקרה, יחסי-מין כאלו נחשבים אלימים מהרגיל, או משפילים מהרגיל, אז חושבים עליהם כעל BDSM."

"האדון בא בידיעה שהשפחה תפנק אותו; הוא מצליף בה עד שהיא מבקשת שיפסיק, מורה לה למצוץ לו עד שהיא בולעת, ומזיין אותה חזק ומהר עד שהיא גומרת - אבל השליטה שלו עליה היא בסך-הכל אשליה, ויחסי-המין שלהם הם בסך-הכל משחק תפקידים."

"זאת לא המהות, נסיכה. BDSM זו חוויה נפשית, לא חוויה גופנית, והיא מתבטאת ביחסי-אנוש יוצאי- דופן, לא ביחסי-מין מצועצעים."

"האדון לא אמור להיות בטלן מפונק, שמביא לחברה שלו מכות וגומר מהעובדה שהיא קיבלה אותן בשקט - הוא אמור להתאמץ ולהיות יצירתי; הוא אמור להכיר את הגבולות של החברה שלו, ולמצוא את הדרכים הנכונות למתוח אותם. לפעמים הוא אמור להיות אכזרי וחסר-רחמים, לפעמים עדין ואוהב, כאשר המטרה שלו, בסופו של דבר, היא לא להורות לה לעשות מה שהיא רוצה ואוהבת, אלא להורות לה לעשות מה שהיא לא רוצה ולא אוהבת, וללמד אותה לרצות זאת ולאהוב זאת. זה תהליך מאד קשה ומאד מורכב, שדורש הרבה מחשבה והרבה אהבה."

"השפחה לא אמורה לציית כי היא מכירה את טווח ההוראות שתקבל ומשלימה עמן, או כי היא אוהבת קצת כאב, קצת חניקות וקצת השפלה - היא אמורה להיות צייתנית וכנועה לשם הצייתנות והכניעה; היא אמורה לסמוך על האדון שלה, לסבול בשבילו ולהתאפק למענו, כאשר המטרה שלה, בסופו של דבר, היא להתגבר על הפחדים שלה, להרחיב את הגבולות שלה ולהביס את המגבלות שלה. וזה, גם- כן, תהליך ארוך ומסובך, שדורש הרבה נכונות והרבה אהבה."

"במילים אחרות, תפקיד האדון הוא להציב לשפחה אתגר, ותפקיד השפחה לקיים אותו. האדון שואב סיפוק מכך, שהשפחה מסורה עד כי היא מקיימת את האתגר גם אם אינה נהנית - מה החוכמה שהיא מסכימה לכמה הצלפות אם היא אוהבת את זה? השפחה, מצידה, שואבת סיפוק מכך שהיא מתגברת על האתגר - מה החוכמה שהיא מצייתת אם הוא מורה לה לעשות מה שהיא אוהבת? מדובר בתהליך נפשי עמוק, בעזרה ובהקרבה, מבינה?"

"אני אתן לך דוגמה. אדון יכול להצליף בשפחה, ולהורות לה לבקש עוד, והשפחה אמורה לציית לו גם אחרי שעברה בהרבה את סף הכאב לו היא רגילה. האדון נהנה - הנאה הרבה יותר עמוקה מתחושה גופנית - מעצם העובדה שהיא נכונה לסבול כאב שכזה עבורו; והשפחה נהנית - גם-כן, הנאה הרבה יותר עמוקה - כאשר לבסוף הוא מפסיק, מלטף אותה ומרגיע אותה, והיא מבינה שהיא עברה את זה, ומתחה את סף הכאב שלה מעבר למה שחשבה שתוכל."

"דוגמה אחרת היא אם אדון מביא שפחה רגע לפני גמירה ומפסיק, וכך במשך לילה שלם, שבסופו לא נתן לה לגמור. גם כאן, האדון נהנה מעצם העובדה שהיא מוכנה לעשות למענו את מה שמדכא אותה ומתסכל אותה, והשפחה נהנית מעצם העובדה שהיא מתאפקת ומתנזרת למענו."

"כל אלו הן חוויות עמוקות הרבה מיחסי-מין רגילים. מדובר בכניעה מוחלטת, עיוורת, אמיתית; מדובר בנכונות לסבול באמת, בכל דרך, למען האחר. זה לאו דווקא על מין; BDSM הוא משהו מעבר למין, שפשוט מתבטא בצורה הטובה ביותר במין, כיוון שזהו הנושא העדין ביותר והאישי ביותר בחברה שלנו. אם, מסיבות היסטוריות ותרבותיות, היה ריקוד עם מישהו הפעולה האינטימית ביותר שאדם מסוגל לעשות עם אדם אחר, אזי BDSM היה אומר להורות למישהו לרקוד בפרהסיה, או ברגליים קשורות, או על גחלים. העוצמה העצומה הזו שבשליטה מנותבת, אם-כן, באופן החזק ביותר דרך התחום הרגיש ביותר. לא מדובר באזיקים, בשוטים, או בבגדי-עור; מדובר בהתגברות על אתגרים, בניצחון על כאב ופחד, ובמסע הדדי לאורך הגבולות האפלים והמטושטשים של השפיות והסיבולת. והגבולות האלו, נסיכה, נמצאים בדרך-כלל באדמות של אהבה, תשוקה ויסורים, כיוון שכזו היא נפש האדם."

"את אחרת," הוא אמר לה, פעם אחת, והיא יחסה את החמימות שפשטה בה ליין, והתעצבה שתאלץ לעזוב את העולם הזה בלעדיו.

אדמה

"התפשטי," הורה.

הם היו בסנטרל פארק, בשעות הקטנות של הלילה, או המוקדמות של הבוקר. ערפל תכול, מוכתם בפז, כיסה את העולם, וטיפות טל התעבו על גבעולי הדשא, שנעו ברוח נעלמת. הם ישבו על ספסל, בקרחת ריקה ומוקפת בחומת עצים - אבל הסנטרל פארק היה מקום הומה, ובכל רגע יכול היה מישהו להכנס.

"אבל..." ניסתה, והוא ענה לה:

"עשר הצלפות. עשרים הצלפות. שלושים הצלפות..."

היא זינקה מהספסל והחלה להתפשט בפניקה. "חמישים הצלפות, שישים הצלפות..."

הוא הגיע למאה שבעים עד שכרעה בעירום על הדשא, רועדת מקור ומאימה; הם הגיעו למאה הצלפות, פעם אחת, וזו הייתה אחת החוויות המפחידות ביותר בחייה. הוא רק הביט בה במבט משועשע, ואז אמר: "יש לי רעיון אחר."

ואפילו שלא היו מגרות, הוא קם ונעלם, והיא נותרה, כורעת עירומה בדשא, ולא העזה לזוז או להרים מבט. נדמה היה לה שמטייל עבר מאחוריה, אך אם כן, הוא לא הבחין בה או לא הגיב. לבסוף, הוא חזר.

הוא הוריד את החגורה שלו, וקשר את ידיה מאחורי הגב - והדבר היחיד שהבחינה היה שלבש כפפות. אחר-כך השכיב אותה על גבה, שלף דבר מה, ושאל: "את יודעת מה זה?"

מובן שהיא ידעה מה זה; היא העבירה מאות שנים בחיק הטבע, וזכרה את שמות כל הצמחים בעולם. היא הנהנה בשקט, ולחשה: "קיסוס."

"כן," הוא אמר לה. "ואת לא תוציאי הגה, כי את לא רוצה שאנשים ישמעו נערה צועקת ויבואו הנה."

הוא תלש עלה קיסוס, מולל אותו מעט, ואז הניח אותו על צווארה, והחל להחליק אותו מעלה ומטה. במהרה, החל הקיסוס לצרוב, והיא החלה לייבב; אבל אלה היו השתנקויות שקטות, חנוקות, והיא מלאה את הוראותיו. הוא תלש עלה נוסף, והפעם הצמיד אותו לשדה, והחליק אותו במעגלים הולכים וצרים עד פטמתה, שהזדקרה והאדימה ושרפה כאילו טבלוה בחומצה.

הוא משח את הקיסוס לאורך ידיה, ובין אצבעותיה, ועל בטנה, והיא בלעה את צעקותיה ובכתה בלי קול. ואז הוא אמר לה, "פתחי רגליים."

אם לא הייתה מכירה אותו, הייתה קופאת מאימה, או לפחות מתמהמהת, ואז אלוהים לבדו יודע מה היה ממציא עבורה. אבל היא הכינה את עצמה לכך מהרגע שעלה הקיסוס הראשון נגע בצווארה, ובאומץ נרעד פתחה את רגליה לרווחה. הוא הנהן בהערכה ששלחה בה זרם חשמלי, והחליק את העלה במורד בטנה, אל תוך ערוותה, ופנימה. היא נשכה את שפתה מרוב מאמץ לא לצעוק, וזרזיף של דם ניגר ממנה.

הוא הביא לה ביד באצבעות מכוסות קיסוס, וליטף באכזריות את הנרתיק, השפתיים והדגדגן. לבסוף שלף את העלה, זרק אותו והוציא קונדום; הוא איזן את רגליה על כתפיו ונכנס לתוכה בתנועה אחת, ושאריות הצריבה נמהלו בהנאה הממכרת, והיא צעקה מכאב ומעונג ובכתה וצחקה, והוא דחף כמה אצבעות לפיה, להשתיק אותה.

הזיון היה חזק ומהיר, ואחרי עשר דקות הוא גמר ויצא מתוכה. הם התלבשו, אם כי הג'ינס כאב על עורה המגורה, והוא שילב את ידו בידה והוביל אותה בין העצים, אל הזריחה היפה ביותר שראתה מעודה.

מים

הוא הניח דלי ברזל ליד המיטה, והיא הציצה בו.

מה שראתה בלבל אותה; הדלי היה מלא במים, עם משהו סגול בקרקעית. היא התרגלה לשוטים, לצבתות; אלוהים, אפילו שעווה וקיסוס וחשמל. היא התרגלה שמתח את גבולות התחושה שלה והנשמה שלה, שהסב לה שילובים כל-כך בלתי-אפשריים של כאב והנאה שעולמה ותפיסתה נקרעו לאלף חתיכות, ואחר-כך נאספו ואוחו חזרה, בצבעים מרהיבים מאי-פעם. אבל מה יעשה עם מים?

"עצמי עיניים," אמר לה, והיא צייתה.

היא שמעה אותו שולף משהו, כנראה מהדלי, שכן היא שמעה כמה טיפות ניתזות - ופתאום משהו רטוב וקר נחת על בטנה. זה היה גוף קטן, אולי רבוע ואולי מעוגל, אך בהחלט קר. זה היה קרח.

בהתחלה, הקור היה מגרה, מעקצץ, ואז הוא התחיל לכאוב - באמת, באמת לכאוב. זו לא הייתה צריבה; זה היה כאב עמוק, מובלע, עמום וכחול. אם הייתה למוות תחושה, היא הייתה בטוחה שזו הייתה תחושתו; הייתה בה אי-נעימות בלתי-מתפשרת שרק הלכה, ופשטה והחמירה -

ואז הוא הזיז את קוביית הקרח מעט מעלה. התחושה השתהתה, ואז החלה לדעוך, ורעד של הקלה הציף אותה... אלא שאותה תחושה החלה להיבנות שוב, מעט מעלה. היה משהו יוצא-דופן בעינוי הזה - כי בעוד שבעינויים אחרים היו שלבים מוגדרים של מאמץ ושל הפוגה, כאן בכל הקלה היה כאב חדש, וכל פעם שהזיז את קוביית הקרח היא נקרעה בין רווחה לאימה מחודשת.

הוא הוסיף עוד שתי קוביות קרח, אחת בכל אחד משקעי כתפייה החיוורות, כאשר הקוביה הראשונה נמסה לאיטה בין שדיה. הוא העביר את קוביות קרח על פטמותיה, ואחר-כך במעלה צווארה ועל שפתייה. ואז הוא החל לרדת, והיא יבבה בפחד. קוביות הקרח התקדמו במורד גופה, כמו ישויות קטנות ומרושעות של כפור, מטפסות עליה כדי לכרסם אותה, לאכול אותה, לכלות אותה.

קוביית קרח עברה על הדגדגן שלה והחליקה בין השפתיים התחתונות שלה. בתנועה מהירה הוא דחף את הקוביה פנימה, וכמעט מיד היא דחפה אותה חזרה החוצה, והביטה בו בדאגה; אבל הוא לא כעס. הוא אהב אותה, והוא ידע כמה המבחן קשה.

הוא המשיך לשחק עם קוביות הקרח בסביבה, גולש מדי פעם אל ירכיה ואל בטנה, ואז חזר אל פתח הנרתיק ואמר: "שלוש שניות."

הוא הכניס את הקוביה פנימה, והיא זעקה את נשמותיה: אחת ושתיים ושלוש והיא דחפה את הקוביה החוצה - והמשחק נמשך. הם עלו לחמש שניות, ואחר-כך לשבע שניות; וכשהיא כבר החלה לאבד תחושה, וחשבה שהוא יעלה לעשר ושהיא תמות, הוא זרק את הקוביה הצידה ונשכב עליה.

גופו החם היה הדבר הנפלא ביותר שקרה לה, וכשהוא נכנס אליה כל התחושה חזרה בבת-אחת, והיא חשבה שדעתה נטרפת. היא ראתה אורות, ושמעה רעמים, ואיברו הפועם מילא אותה וחימם אותה. הוא סובב אותה על ארבע, וזיין אותה, וזיין אותה עוד, ועוד ועוד.

ואז הוא יצא מתוכה, שלף את החפץ הסגול מקרקעית דלי הקרח, ודחף לתוכה את הצעצוע הקפוא. הניגוד שבין החום והקור בלבל אותה, הרעיד אותה, שבר אותה, והיא תהתה אם מערכת העצבים הייתה בנויה לקלוט תחושות כאלו, או האם היה כאן קסם.

הוא שלף את הצעצוע, וחזר לזיין אותה; ואז דחף את הצעצוע ושוב, ואז זיין אותה שוב. חום וקור, וקור וחום וקור, וחום - והיא גומרת ומתמוטטת, והוא גומר בתוכה, והיא מרגישה את הזרע שלו ממלא אותה בחום שלם ומוחלט; והיא יודעת שאין כפור בעולם שיצנן אותו, והיא נרדמת.

אחרית-דבר

הוא גמר בה, והשאיר אותה קשורה ונוטפת. "אני אחזור עוד שעה."

היא שנאה כשהוא השאיר אותה קשורה, והיא אמרה לו את זה. הוא ענה שילמד אותה לאהוב את זה; אחרי הכל, הוא לימד אותה לאהוב כל-כך הרבה תחושות שחשבה שהיא שונאת. האזיקים היו קרים וכבדים על ידיה, ורגלה נקשרה בצורה לא נוחה, כשלפתע הברזל התבקע והחבל נקרע.

שומר-הסף יצא מתוך הצל, גלימתו אפורה ופניו מתחלפים ללא הרף.

"אתה?" שאלה כלא מאמינה, למרות שתמיד שנאה את השאלות הדרמטיות האלו בסרטי הקולנוע. הוא הביט בה, ואף על פי שארשת פניו השתנתה כל הזמן, היה נדמה שנשארה בה חומרה כלשהי.

"מה אתה עושה כאן?" המשיכה.

הוא נהם. "חשפי את כנפייך כשאת מדברת עם זקני עמך," אמר.

היא השתהתה, ואז פרשה את כנפיה בשלהבת של זהב וכסף וניצוץ סגול.

"מה אתה עושה כאן?" חזרה.

"באתי לאסוף אותך," ענה לה.

"לאסוף אותי לאן?" היא שאלה, למרות שידעה את התשובה.

"את מוכנה לעזוב," אמר לה, והלבטים שעלו בה מכבר, איתם נהגה לשחק בחשכה, בלילה, עטופה בזרועות אהובה, עלו שוב. אלא שהפעם היא לא יכלה לדחות אותם ליום המחרת, ופשוט להתחפר עמוק יותר בחמימות שלו; הוא לא היה כאן, והיה עליה להחליט.

"העולם הזה יחרב, אֵאוֹלִין," אמר שומר-הסף. "לא תוכלי לחיות בזוהמה האנושית לנצח."

 

היא הישירה אליו מבט.

 

ואז, באיטיות, שלבה את כנפיה חזרה, ובנקישת קסם איחתה את האזיקים וחיברה את קרעי החבל. שומר-הסף השיב לה מבט לא מוגדר, ואחר-כך חזר אל הצל ונעלם. אי-שם, בקצה העולם, בין אם נפסק מפל-מים אינסופי או שכחו גלים המכים בחומת-הצל, נסגר שער, ורוח עצובה לחשה משהו לתכלת השחורה.

אני בדרך כלל נמנע משלישיות עם זוג נשים. מעבר לכך שיש בזה משהו פורנוגרפי וטריויאלי, זה תמיד מרגיש לי כמו מלא עבודה, בטח לעומת שלישיה עם זוג גברים. בנות — לא בקטע מעליב, ואולי זה רק בראש שלי, אבל — אתן צריכות יותר קשב, יותר קשר עין, יותר אינטימיות; ולתת אותו בבת-אחת לשתיכן זה לא פשוט.

"אבל אני רוצה לפנק אותך," היא אומרת, כמעט מתחננת. "אני צריכה עזרה — מה, לא תעזור?"

ואז היא אוספת את הזין שלי בפיה וראשה מקפץ מעלה ומטה, מעלה ומטה, ממשיכה להביט בי בשובבות והשתנקויות ריריות בזמן שאני הוגה ברעיון.

"אם זה בשבילי, באמת אין צורך," אני נאנח. "יש לך שלושה חורים לטפל בהם, ולי רק זין אחד. מה אני אעשה עם שישה?"

היא מוציאה אותי מפיה ועוברת לביצים, ממשיכה להביא לי ביד בנחישות וחושבת עוד קצת. ואז:

"תתרכז בשלה, אני בסדר עם זה." — תנועות לשונה ארוכות, רטובות, ועיניה עלומות מתחת שק האשכים.

"מה, לא תגמרי? איך ככה?" אני שואל בהפתעה מעושה, והיא פולטת צחקוק יבשושי לתוך המפשעה שלי.

"כן, זה יהיה חדש." משיכה ארוכה — מחור התחת, מבעד למרכז השק ובמעלה הגזע — ושוב משקעת את כולי בגרונה לרגע ומוציאה להוסיף: "אני ילדה גדולה, אני אסתדר."

"המם," אני נשען אחורה ומהנהן, והיא מתרכזת שוב במפעלה במשנה כוח, כאילו מנסה לדרבן אותי, להמחיש לי עד כמה זה עלי, על העונג שלי. יד אחת סוחטת אותי בסיבוב עם כל עליה, רודפת את הלשון המסתחררת, ושוב נרפית ונסוגה כשהיא צונחת חזרה באנקה נמרצת; היד השנייה מצטרפת ללוש את אשכיי, מחליקה מדי פעם גם על הפרינאום הרטוב. נראה שהיא ממש בקטע — ריכוזה ותיזוזיה הלוך ושוב נראים לי לפתע כמו תפילה כנה של אברך בכותל.

"אוקיי," אני אומר לבסוף, מרגיש את הלחץ מתגבש עם הרעיון. "I call you and — אהה. raise," משלים את המשפט, ופיה מלא בזרע. היא מראה לי את תכולתו, אוספת את שיערה בגאווה ועיניה נוצצות, אבל אני מורה לה לחכות ככה רגע, עם אצבע אחת. "את לא גומרת," אני חוזר על חוקי המשחק, "אבל יותר מזה: על כל פעם שהיא גומרת, אנחנו מוסיפים לך עוד שבוע בלי לגמור."

אני מוריד את האצבע ואומד את עיניה, עוד מרצדות. מתלבטת קמעא, ואז מושכת בכתפיה, בולעת ומחייכת. "ידעתי שתמציא משהו מרושע. You're on."

***

אנחנו נפגשים בבית קפה קטן. הן יושבות שם, מצחקקות כמו נערות בתיכון, ואני שואל מה הן רוצות לשתות והולך להזמין. לזכותה יאמר שהחברה שהיא בחרה מוצאת חן בעיני, ואפילו מאד: יש לה שיער שחור עם גווני בלונד, וזה מזכיר לי את החברה הראשונה שלי, איפשהו בשלהי גיל ארבע עשרה. אלא שזו אישה בכל רמ"ח איבריה; ועם שמלה שחורה וקצרה, הצמידים ועגילי הזהב, משהו בצבעים מתכתב בדיוק בקוהרנטיות הזו שאני כל כך אוהב וכותב.

זה היה כך, מסתבר, מאז ומעולם: במסגרת חיטוטים במסמכים ישנים, בנסיון לשחזר את ההיסטוריה שלי ולהבין קצת את הטראומות שנכרחו בה, נתקלתי בין היתר בשיר קטן שכתבתי לנערה ההיא:

הייתה ילדה 

    ושיערה תשזורת אור וחושך

        ואהבתיה.

והיא אמרה

    שהיא אוהבת אותי גם

        ואור וחושך לא שינו עוד.

זה לא מתוחכם במיוחד, בטח לא כמו שחשבתי בזמנו; אבל אני דווקא מעריך את התמציתיות הכנה — לפעמים אין צורך להכביר במילים. ולפעמים יש:

אני חוזר עם שלושה ספלי קפה ששולחן השיש העגול והקטן בקושי מספיק להכיל. נאנח, חושב על רלוונטיות האנלוגיה — והיא קוראת את מחשבותיי (אני אוהב כשהיא בראש שלי; יש בזה מן אגליטריות שמעידה, בעיני, על קשר שליטה איכותי; כזה שלא כפוף להיררכיה הבדיונית, ומאפשר אינטימיות עמוקה בהרבה), ומיד מרימה את כוס הקפה שלה, עם הצלוחית והכל, לפנות לשנינו קצת מקום. שותה ככה, בהדרת כבוד, כמו ליידי בריטית — ואני מעריץ אותה ברגע הזה, עם כל האיבה לבריטניה.

"אז מה היא סיפרה לך?" אני שואל את החברה.

"הרבה יותר מדי פרטים," היא מסמיקה וצוחקת. יפה לה ככה.

"לא, התכוונתי על הסשן של היום."

"סשן," היא חוזרת באיטיות, מבלי לענות; טועמת את המילה, והזיק בעיניה מעיד שדווקא מוצא חן בעיניה הטעם.

אני מעיף מבט הצידה, אבל זו מתבוננת בכוס הקפה שלה בחיוך כזה, שקשה להגדיר. שובב ומאופק ו.. מתנשא קצת, אולי? מן יומרנות מנומסת ומשועשעת; כולה קלאס, באפס מאמץ.

"יש לך… נסיון בזה?" אני פותח, ואחרי רגע מוותר על המסביב. "בבדס"מ, זאת אומרת."

"אמם, קצת," נבוכה. "כאילו — אני יודעת שאני… נשלטת, ו… דיברנו על כל מני קינקים שגם אני… בקטע," — קשה לה לבטא את המילים המפורשות. טיפ נחמד לדינמיקה כזו: כיף חיים לחלץ אותן, לאלץ אותן לתת תשובות מלאות. אבל זה לאחר כך.

"אוקיי," אני מתפשר עד אז. "בסך הכל התפקיד שלך די פשוט הפעם. זאת," אני מחווה בראשי, "תישא ברוב הנטל." וזאת, כמובן, קורנת, וחיוכה צופן הסוד — לא בדיוק מתרחב, אבל בהחלט מקצין במימדי הדקויות שמגדירות אותו.

אני שואל עוד כל מני שאלות, משתדל להיות מנומס, מכין אותה לבאות. "וכשאת… מגיעה לקצה," — ואני יודע שזו מגלגלת עיניים בראשה, ושאני בתוכו לא פחות משהיא בשלי — "איך זה? את יכולה להמשיך לעוד?"

החברה מתלבטת. "בדרך כלל לא. כאילו, בדרך כלל אני… מגיעה לקצה פעם אחת, או בכלל לא. אבל היו כמה פעמים ש… כן, המשכנו ו… הצלחתי פעמיים רצוף." היא צוחקת בהיסוס, מסיטה את פניה, כמעט אשמה. "אלה היו חוויות מאד… רטובות."

אוקיי, אני חושב; יש עם מה לעבוד. אז אני מחייך אליהן, ומציע שנלך.

***

הן מתמזמזות על המיטה בכזו תשוקה שנראה ששכחו אותי; רוצה רק לפנק אותי, גם כן. תוך כדי גניחות וגיפופים הן מפשיטות זו את זו, וכשדי עור נחשף והחברה מתחילה לגלוש מטה אל בין רגליה אני נאלץ להתערב ומכחכך בגרוני.

"הפוך," אני מסובב אצבע, והחברה עוצרת בבלבול. אבל זו מתאפסת, מושכת את חברתה מעלה וצוללת בזריזות, נעלמת בין רגליה ואוכלת אותה כמו מנסה להתחבא בתוכה מפני. לא נראה שהחברה מבינה מה קרה — אבל די מהר כבר לא באמת אכפת לה; מתחילה לגנוח, ואני מתבונן. פורנו טריויאלי או לא, יש משהו מהפנט בזוג נשים ככה; וקצת כמו שהאוירה בתאטרון שונה בתכלית מסרט, כך גם כאן — קשה להתעלם מהחשמל באויר, ממרקם החלל בינינו.

אבל הדקות נוקפות, האנחות עודן עדינות, ולא נראה שזה מתקדם לשום מקום מהותי. "מה יש, היא לא משקיעה מספיק?" אני שואל את החברה.

"לא — אהה… היא מצוינת," היא נאנקת, חמודה ואובדת. "אבל אני… בדרך כלל, לא כל כך, אמם… גומרת בלי חדירה. קצת חריג, אני יודעת… סורי."

אמרתי לכם; ידעתי שתהיה עבודה לעשות. "נראה אם אוכל לעזור," אני מציע, מתיישב לידה וממולל את פטמותיה. "בלי חדירה… זאת אומרת, בלי זין בכוס?"

"כ- כן," גמגום, ספק ממבוכה וספק מעונג.

"מה כן?" אני צובט חזק יותר ומושך, ונשימתה נעתקת. "מילים שלמות, חמודה, ובלי לגמגם: אני גומרת מזין בכוס שלי."

"אני גו— אהה," היא מנסה להתפקס. ואז, קצת בשקט מדי: "אני גומרת מזין בכוס שלי."

אני לא מרפה, ואפילו מסובב קצת. "בקול רם."

"אני גומרת מזין בכוס שלי!" הפעם היא כמעט צועקת, ואני משחרר וממשיך להנחות: "... כי אני זונה שאוהבת להיחדר."

היא מביטה בי בעיניים משולהבות, רגע אחד יותר מדי, ואני שוב לוחץ ומושך.

"כי אני זונה שאוהבת להיחדר!" היא צועקת, ואז סכר כלשהו בתודעתה נפרץ והיא ממשיכה: "אני זונה, זונה מלוכלכת שאוהבת למצוץ ולבלוע לתקוע דברים בכוס שלה ו—" היא מתחילה לגמור, רועדת ומתפתלת, רגליה נכרכות סביב הזו באחיזת חנק. לזכותה של זו יאמר שהיא המשיכה במלאכה עד שהורתי לה במחוות יד שמספיק.

"קחי רגע לנוח," אני אומר לחברה; מביא לה כוס מים והיא שותה קצת, נשענת על המרפקים.

"אז מה, שנתקע לך משהו בכוס?" אני שואל, והיא משירה מבט ואומרת — אפילו קצת יותר מדי בקול רם יחסית לטיב הרגע, אבל בסדר, היא רק מתחילה — "כן, בבקשה, א.. אדוני, תתקע אותי בכוס."

נראה מבטיח. אני מתפשט, מחווה לזו לסגת קצת ומתמקם; היא לא שיקרה, היא בהחלט מהרטובות, ולא צריך שום הכנה כדי לשקוע לתוכה בתנועה אחת. גבה מתקמר, ואני תופס במותניה ומושך אלי, מפסק רגליים כדי להתייצב. מאחור, אני מרגיש זוג ידיים רכות מפסקות אותי, ולשון קטנה מנסה להתביית לי על פי הטבעת. זה לא כל כך עובד, אם לומר את האמת — המגע ניתק עם כל תנועת אגן קדימה ואחורה; אבל אני מעריך את היוזמה.

אלא שרגע אחר כך, הנחישות והמאמץ נראים לי פתאום מוגזמים מעט, ועולה בדעתי עד כמה לשונה בודאי עייפה; זה הבדל דק מאד, אבל משהו בכוחניות שלה מאולץ מדי, ואני מבין שהיא מנסה לגרום לי לגמור בהקדם, לסיים את הסשן עם שבועיים. מהלך יפה, סך הכל — אבל משחק הכוחות הסמוי הזה מעורר בי את היצר התחרותי שהוביל אותי לעולם הבדס"מ מלכתחילה.

אני מאט, ומורה לחברה: "תזייני אותי, שרמוטה," — וזה מתסכל, איך באנגלית יש לי חמש מילים נרדפות לזונה על קצה הלשון, ובעברית אני נאלץ לנכס ככה; אבל מה אני אגיד, יצאנית, נפקנית, פרוצה? לא שזה באמת משנה: היא משתגעת, מקפצת כל כך שנראה שעוד רגע תישבר המיטה, ואני מנסה לדמיין את הוראות ההרכבה של אחת חדשה מאיקאה כדי לא לגמור. אגב כך יש לי רגע גם להרפות את התחת, ואני מרגיש את זו מאחור מאתרת את יעדה ומפלסת לה דרך, הגם שנראה מתנועותיה הנחלשות שהיא משלימה עם אפשרות התבוסה. לא שהיא מוותרת; עודנה לשה ויונקת בהתמדה, ואני צריך לחשוב מהר — שום מאנדאל ושום טאאלאסן לא עוזרים במיוחד להתאפק במצב כזה.

"תמצצי לי התחת חזק יותר," אני אומר, כאילו לזו, אבל מביט מן הסתם ישר קדימה, ועיניה של החברה נפקחות בטירוף חושים, הישר למלכודת הדבש. סופר בלב עד שלוש, ואז מוסיף, כאילו באגביות: "מה, גם את רוצה?"

"אני… כן…" היא גונחת באמוק, מנסה לחלץ משפט מלא. "אני גם רוצה… למצוץ לך את…" — אבל היא גומרת לפני שהיא מצליחה לסיים, ומתמוטטת על המיטה (שעמדה במבחן) בתשישות מוחלטת. אני יוצא ממנה, וב"מספיק" קצר לזו, נותן לחברה עוד קצת מים ועוד קצת רגע. ואז:

"שנמשיך?"

"אני… אין מצב, אני גמורה," היא עונה, ואז מגחכת ממשחק המילים של עצמה.

"אבל עוד לא יצא לך למצוץ לי את התחת," אני מנסה ללבות את הגחלת בעיניה, רואה אותה עוד מהבהבת אי שם. "מה ניסית לומר מקודם? לא בטוח שהבנתי, הרי לא סיימת את המשפט."

היא גם ככה סמוקה, אבל איכשהו מסמיקה אפילו יותר. "כן, אמרתי שאני… אני גם רוצה למצוץ לך את התחת." והנה האש מתחילה להיבנות. עוד רגע, ו — "אוף," היא מצחקקת לזו, שעדיין כורעת למרגלות המיטה. "לא שיקרת לי, הוא טוב," — וזו מנסה להיראות משועשעת, להבליע בחיוכה צל של חשש.

אני מוציא מהאריזה צעצוע חדש והולך לשטוף אותו. עוד לא יצא לי להשתמש בכזה, אז אני לא יודע כמה מוצלח ייצא — אבל מכאן ואילך הכל בונוס, אני אומר לעצמי, ובלאו הכי אני צריך קצת עזרה. אני חוזר ומרכיב אותו על פניה של זו, בעוד החברה מתבוננת בסקרנות: מדובר במעין דילדו, לא גדול במיוחד, מחובר ברצועה שאני מלפף על ראשה וסביב פיה. בצידו השני יש בליטה, שתוכל לנגוס בה ולייצבו בשיניה.

"תורך," אני אומר ומחווה, נהנה מעיניה הרושפות ושתיקתה הכפויה. ועדיין, היא מתמקת בצייתנות, והחברה, עוד על מרפקיה כדי לצפות במתחרש, כבר מתחילה לגנוח. אני נעמד מעליה, נאחז בראשה כדי לא להתנדנד על המיטה ומחפש לי זוית נוחה. מתחת, זו נעה קדימה ואחורה בנחישות עייפה, שרירי צווארה נמתחים לזקור את הדילדו בעודה מזיינת את חברתה עם… ובכן, פניה. ככה זה, כשאין מספיק זין; צריך להיות יצירתי, ומחסור מטבעו מוליד אומנות נהדרת.

"תבקשי יפה," אני אומר, ישבני מרחף מול החברה, מוכן לנשק את שפתיה; והיא מכריזה בחגיגיות של לחש הקונדסאים: (הרני נשבעת בזאת ש-) "אני רוצה למצוץ לך את התחת!" — ומיד גומרת שוב. למטה, זו גונחת במועקה, צליל קטן ורירי שנבלע במחסום על פיה. אוקיי, זה יצא קל משציפיתי.

אני תוהה איך להמשיך, ואז מחליט לרדת מהמיטה ולפרום את הרצועה. אלא שאנחת הרווחה שלה, השאיפה העמוקה כשאני מוציא את הצעצוע, עוד יש בה משום… שפיות, אנערף. היא עוד נוכחת בגופה, ופתאום זה קצת מאכזב אותי; אז אני מסובב אותו ודוחף חזרה, הפעם מכניס אליה את הדילדו ספוג המיצים וקושר מחדש. היא נאבקת לנשום, אבל הוא בדיוק בגודל שמאפשר-לא-מאפשר לעשות זאת; וכדי להוסיף חטא על פשע, אני מוציא גם שרביט היטאצ'י מהמגרה שלה, מניח אותו בין רגליה ומדליק.

"לא לגמור," אני לוחש, והיא נחנקת; ובעיניה — הנה, זה מה שחיפשתי — אימה, אימה צרופה. איזה שם תואר יפה זה, צרופה: אימה ניתכת ומתערבלת ומתקשה, לוכדת את נפשה באחיזת פלדה בלתי מתפשרת, והיא טובעת בה ובדילדו ובחרמנותה, נרעדת אלי המעמקים.

הפעם אני כבר לא מדבר — שתיתן לי רגע בלי לגמור, המטורפת — אלא פשוט נעמד מעל החברה, ובמחשבה שנייה דוחף אותה למיטה ומתיישב על פניה: הרי מלכתחילה לא רציתי לעבוד קשה מדי, והנה עבדתי. לשונה נשלחת לחפש אותי, והנה מוצאת, והנה שוקעת; ואני מביא ביד לאיטי, מביט בזו משתנקת ומתפלצת לנגד עיני, חושב אם לגמור כבר או למתוח עוד קצת. משהו בסיפור הזה יוצא ארוך להפליא, לא? איך אתם, איך שרירי הבטן?

אני רוכן קדימה, דוחף לתוך החברה שלוש ואז ארבע אצבעות וחופן אותה ככה, גורף ומעסה; אחיזת טראמפ, מה שנקרא, אבל מהכיוון ההפוך, כמו נשיקת ספיידרמן. אחיזת טראמפ-ספיידרמן, אולי? אלה המחשבות שרצות לי בראש תוך כדי סקס, מצילות את חיי המין שלי, בדרכן. ביד השנייה אני פורט לה על הדגדגן עם אצבעות פשוטות, כמו נגן גיטרה ספרדי רגע לפני שהבולריה נגמרת, ואלוהים כמה שהכל רטוב. היא משתוללת תחתי וצורחת את נשמתה לתוכי; ואני מבחין בירכיה — בחלק הזה, הפנימי והרך — מתחיל להתכווץ ולרעוד; אבל לא עוצר, לא מעט.

ואז, בסיום שלא הייתי יכול לבקש טוב ממנו, היא גומרת ומשפריצה, פשוטו כמשמעו; מרטיבה עד כלות את פניה של זו, הישובה בדומיה על אפו וחמתו של ההיטאצ'י, ומבטה זוגג. אני מרפה ונעמד מולה, מוסיף משלי לערבוביית הנוזלים על פניה, מכבה את השרביט ומשחרר את הצעצוע. היא לא מגיבה: שיערה נוטף, פיה פעור בטמטום, ואני גורף עם אצבע כמה מהטיפות ללחלח את שפתייה, כפי שמשקים אדם גווע בצמא. הא לך, פורנו לסביות, צא ולמד.

"עם סיום כזה, נראה לי שאפשר לעגל ארבעה שבועות לחודש, מה את אומרת?" אני שואל, וזו רק מרימה אלי מבט חלוש ומהנהנת מתוך חלום.

אנחנו שרועים על הספה, מעבירים ג'וינט אחר ג'וינט הלוך וחזור; פרק הולך ופרק בא, והריקנות לעולם עומדת.

עוד פעם הפתיח מתנגן, והמצלמה מרחפת בתעוזה מעל הבתים המבצבצים והמגדלים המתרוממים. מנין הביטחון העצמי, החוצפה? זה לא מעוף של ציפור זה, דחילק; זו גהרה של נער מתבגר, מציצן, פניו מחוטטות והוא מחטט בגוגל מאפס מעל ווסטרוז, דואה מעל מציאות מוקצנת, אלימה ומינית, להרוות את סקרנותו בזכאות מבחילה. והיא, תחתיו, ממהרת להיבנות עבורו כמו מקוביות לגו, בדם ובדמעות שהוא לא שומע מבעד למוזיקה ההרואית, ולא היה מעריך גם לו שמע.

אני לוחץ על השלט ופונה אליה. "אין לי כוח לזה יותר," והיא עונה, חצי מתנצלת וחצי מתפנקת: "ולי אין כוח לדייויד סיימון שלך. אז מה עושים?"

"אפשר לעבור מהחלק של הנטפליקס לחלק של הצ'יל," אני מציע, והיא מרימה גבה חושנית. "תני לי נושא לסשן."

היא חושבת לרגע, ואז מחייכת, ספק במבוכה וספק בערמומיות. "אוקיי — משחקי הכס."

אני מגלגל עיניים. "זה קל מדי. פורנו לעניים, אמא שלי הייתה אומרת." (זה נשמע טוב יותר ברוסית). ואז: "בעצם, יש לי משהו, אם נקרא לזה שיר של אש ושל קרח."

היא מתפלשת על המיטה, גונחת ונאנקת, והמצעים ספוגים בתשוקה וזיעה ועוד. אני רוכן מעל, והנר המבושם — ירוק כזה, עם ניחוח של נענע ותפוחים — מטפטף עליה בלי קול, טיפותיו מתקשות בנקישות אילמות ומיידיות, מכתימות באזמרגד פעם עצם בריח, פעם פטמה זקורה, פעם את השקע הזה בתחתית הצוואר, מעל מפתח הלב. ה-suprasternal notch, אני נזכר לפתע; ובמבטו הכמה של הפציינט האנגלי, שכל הסרט ניסה לתת שם לגומה הזו בג'ולייט בינוש — ואיך כל העסק היה מיני יותר, עבורי לפחות, מכל ציץ מרצד וכוס שערורייתי בקולנוע שעושים היום.

אני מניח את הנר בצד ולוקח קוביית קרח, מחליק אותה בתעלות השעווה שפיסלתי על גופה. גם זו מחליקה בלי קול, אבל שתיקתה אחרת: זולגת ומתמהמהת, מותחת את הרגע במקום לכווץ אותו, משאירה אחריה זכר של טיפות קרות ונרעדות. ואין שום מוזיקה להסיח את הדעת — רק הצללים שמרקדים עליה, על הבדלי המרקם: מחד השעווה החלקה, שצרבה והקשיחה, ועורה קרן אודם בקצוותיה; מאידך הקרח המחוספס ושובל המים הנעלמים, ועורה צמרמר תחת לחישתם.

אני מביט בקוביה ובעור הברווז שלה וחושב שוב על קוביות לגו על גבשושיותיהן; אבא תמיד היה קונה לי, כל אימת שחזר מנסיעות העבודה שבילה בהן את מירב ילדותי. הייתי משחק בהן שעות ארוכות, בריכוז ובלי קול, כמו עכשיו. נו מילא, אני חושב — יכול היה להיות יותר גרוע; טייק דאט, ג'ורג' מרטין.

***

לא נכנסתי לכלוב כמה וכמה שנים. דיכאון גורם, בין היתר, לירידה בליבידו, וכל הסיפור בלאו הכי התחיל להתמסמס קצת כשמצאתי נפש תאומה לחלוק איתה את חיי, סקס או לא, בדס"מ או לא.

בסך הכל היו שנים די קשות. בעולם, כן, אבל גם בלב — הרבה ניסוי וטעיה, ותהיה, ושוב טעיה. טיפולים ותרופות שרק הזיקו; טיולים וסמים שהשכיחו זמנית; פטריות וספרים שהשכיכו קמעא. ואלפי, אולי אפילו עשרות אלפי שעות של שיחה איתה, בנסיון להיזכר ולסדר ולהכיל ולתכלל את כל מה שהיה והווה, מתוך תקווה קלושה שיהיה קצת אחרת.

אז נכון — כמו שאמרתי, יכול היה להיות יותר גרוע; זה כמעט תמיד המצב, אבל זה לא באמת משנה. טראומה, ביסודה ובמובן הרחב, היא מאורע משמעותי — גם אם פרוס על פני תקופה ארוכה, כך שלא מדובר במקרה ספציפי אלא במגמה מצטברת — שהאדם, ובעיקר הילד, לא ערוך לקבל ולא יודע לעבד. זה הכל: זה לא חייב להיות אלים או מיני, ג'ורג'; זה יכול להיות סתמי להחריד, עד כדי כך שמעליב לקרוא לזה במילה כל כך חזקה. אבל בסוף זו לא תחרות, והאמת הפשוטה מאחורי טראומה, לפחות כפי שאני מבין אותה, היא זו: כשלא יודעים איך לעבד משהו, באופן בלתי נמנע מנסים בכל זאת, כי מה עוד אפשר לעשות — ואז, כמו בועית אויר שממשיכה לתזז במעגלי המוח, הלחץ מוצא לו ביטוי באופן כזה או אחר.

אליס מילר כתבה על זה בהרחבה. מעבר לספרה המוכר על הדרמה של הילד המחונן, היא אהבה לחקור את סיפורי החיים של אנשים… "מפורסמים", נקרא להם — בין אם דיקטטורים ורוצחים סדרתיים או סופרים ואמנים — ולנסות להבין, או לפחות לתהות ולשער, על מקורה של האנרגיה שהניעה אותם, הנוראה והמופלאה. אני זוכר, למשל, פרט קטן ושולי שהוסיפה כבדרך אגב באחד מספריה, על הפסל הבריטי הנרי מור. כשהייתי קטן (ובעצם גם בינוני), ההורים היו לוקחים אותי לפעמים למוזיאון תל אביב; ושם, בכניסה — בכיכר החטופים, כפי שתיוודע לימים — ליד לוחות החלודה של קדישמן, ניצב פסל שלו שמאד אהבתי: גוש מתכת גדול, מוזר ומעוגל, שתמיד הייתי מטפס עליו בצהלה ילדותית, חגיגית, במעין מסורת מאולתרת. מה טיבה של הצורה ומה משמעותה, מעולם לא הבנתי, וגם לא חשבתי על כך לעומק; אלא שמילר מספרת איך בילדותו, מור היה מטפל באמו החולה, מושח את גבה בשמנים ותרופות. כיצד זה נראה ומרגיש לילד, המעסה בידיים קטנטנות את מישור הבשר הרופס והאינסופי, שבמרומיו מבצבץ ראש זעיר ורחוק? עד כמה זה הנחה את האמנות שלו, מועקתו והערכתו את הגלמוניות שבקימורי החומר? אין לדעת, לא באמת — אפילו השאלה אם אפשר לקרוא לכך "טראומה" עשויה להיות שנויה במחלוקת, אלא אם נשקול בכנות עד כמה ילד קטן ערוך לטפל באמו החולה, והיכן היו כל האנשים האחרים באותו רגע. בסוף, גם זה לא משנה; הרי רק על עצמי לספר ידעתי, וגם זאת בקושי — וזה התרגיל, אם כן, והסיבה שחזרתי לכתוב. לכל החמודים והחמודות שפונים בפרטי: תודה לכם, אבל אלא אם זה סתם לפטפט, אני לא מחפש כרגע. או ליתר דיוק, מחפש להבין את עצמי בעיקר, ומה מניע את החלק הזה בחיי.

בדס"מ, אחרי הכל — בהנחה שזו לא נטיה טבעית של החיה האנושית, ונראה שלא — זו בסך הכל עוד דרך לבטא את ה-surplus jouissance הזה, את שאינו ניתן לביטוי; זו המסקנה שלי, לפחות, ואין בה משום שיפוט. אם כבר, בדס"מ זה ביטוי בלתי מזיק בעליל: סובלימציה, קוראים לזה באומנות, ובאנתרופולוגיה אלימות ספקטרלית — דפוסים מיתיים שתמיד מגיחים בהיעדרה של אלימות מוחשית, והרי כך עדיף. זה בריא יותר מהתמכרות לסם או לאוכל או לעבודה או לאידאולוגיה; אבל כמו כל חומר או תהליך ממכר, זה לעולם לא יכול להספיק, לספק.

אז כן, הטראומות של ניקסון, לנין וקיסינג'ר עשו הרבה יותר נזק לעולם; אבל לטוב ולרע, לי יש אי אלו משלי, וכדי לחסוך עוד סבל מעצמי ומאחרים, אני מחפש בנרות כל זיכרון או תובנה שיכולים לבאר לי מנין. גם אם בועיות האויר, הקמטים והצלקות שבמוחי וברוחי לעולם לא יחלימו כליל, לפחות אדע לנתב אותם ביתר זהירות, ביתר חן, ביתר אהבה.

***

היינו בני שש-עשרה, ישובים בפארק הריק על קרוסלה כזו, שמסובבים עם ההגה באמצע; והיא נעה-לא-נעה, חורקת מדי פעם, והחושך סביבנו סביך. אור של פנס רחוק דילג על דשא שאך לבלב, נוסך בנו צללי טורקיז, ואני לבשתי ג'ינס קרוע ואת מעיל העור האפור-כחול שהורי קנו לי בחו"ל. זה היה קצת אחרי שעשיתי עגיל בגבה — איזה מגניב הייתי, אין לכם מושג; להוציא אולי כמה חצ'קונים, ואת כל סוגיית גיל ההתבגרות, והאופי שלי בשלמותו. אבל קיוויתי שהעלטה והתחפושת יסתירו ממנה את האמת, ובמידה מסוימת זה עבד.

ביד אחת החזקתי סיגריה, למרות שלא ידעתי אז לקחת לריאות, וביד השנייה את ירכתי צווארה, משחק בלי משים (או עם אלף משים) בצ'וקר הזה שבנות היו לובשות באותה תקופה, מחוטי סיליקון שחורים שתי וערב. לא ידענו כלום, אבל רצינו הכל; והמירב שיכולנו לעשות היה לדבר על כך, בין אם כי לא היה איפה לנסות, או כי לא באמת היה לנו האומץ.

"ומה עם אנאלי?" אני שואל, והיא מחייכת חיוך נבוך ומהנהנת.

"תגידי בקול רם," אני מורה, ואחרי רגע היא עונה: "כן, אני אוהבת אנאלי."

"ניסית פעם?" אני ממשיך, והיא מסבירה שלא, לא עם מישהו, רק לבד.

"אבל את רוצה," אני מדרבן, מרגיש את הג'ינס לוחץ.

"כן," ושוב החיוך הנבוך, המתוק.

"רוצה מה?"

"אנאלי."

"זין בתחת."

"זין בתחת."

"תשובות מלאות."

"אני רוצה זין בתחת."

"ילדה טובה," אני אומר, ורוכן לנשק לה. מביך לחשוב מה היה קורה אם אי פעם היינו מנסים, כי זה ממש לא מסוג הדברים שעובדים היטב בלי מספיק נסיון. אבל עצם המחשבה הספיקה אז, והיא נמסה לתוכי בנשיקה רטובה כזו, של בני נוער, מגושמת אבל עם כוונות טהורות.

"יש לך טעם של סיגריות," הלינה כששפתינו נפרדו, ואני תפסתי בשיערה, חרד אם מותר בכלל לעשות ככה או אם זה יותר מדי, ומשכתי את ראשה אחורה. אני עוד זוכר את עיניה הפעורות, ואת האנקה הקטנה והחרמנית שחמקה ממנה.

"תוציאי לשון," דרשתי, והעגיל הקטן שם, שתמיד הטריף אותי, נצץ באור הפנס הרחוק. באיטיות ובלב פועם ירקתי לפיה, פס דק וכסוף שנמתח בינינו לרגע ואז נקווה שם, סביב העגיל — ובמבט מבוהל, נרגש ומחשמל, היא הכניסה הכל פנימה ובלעה.

"מה אומרים?"

"תודה."

***

זיכרון חלקי בלבד. אני בן חמש, אולי שש. כנראה על המיטה, בגלל הזוית של הקירות והחלונות; כמה שהם גבוהים וארוכים. אולי עירום, אולי עם בגד; לא באמת משנה. ממשש את הבלבול; זה מרגיש טוב. גילוי די חדש, שאפשר לעשות ככה. זה נחמד; זה נעים.

אמא נכנסת לחדר. היא מזדעקת. עיניה מבועתות; הבעתה גועל, קצת טרופה, עם הפה העקום הזה, כמו סטורן של גויה. לא מסוג האנשים שאי פעם דיברו איתי על מין, וכנראה שגם לא עם עצמה. גדלה במשפחה נוצרית, עם אמא אפילו יותר אדוקה ממנה. בדיעבד, כן, זה לא מתכון למיניות בריאה.

היא מנערת אותי. גוערת בי. אולי סוטרת לי, אני לא זוכר; היא בדרך כלל לא הרביצה, אז הייתי בעיקר מופתע. ואז היא נעלמת ושבה פתאום, עם זוג מספריים גדולות; הן עדיין עומדות באיזו כוס באיזה חדר בדירה של הוריי. מספריים טובות, כבדות, מברית המועצות; הם השתמשו באותה מתכת להכין הן לוויינים והן כלי מטבח, וזו מעולם לא העלתה חלודה או איבדה את חודה — ככה זה, איכות. צבען ירוק כהה, מלבד שולי הלהב, שם דהה לאפור כהה של פלדה סובייטית.

היא מנפנפת בהם מול הפנים שלי. צועקת. מאיימת שאם אעשה את זה עוד פעם, תחתוך אותו. אומרת שזה מלוכלך, ואם אני הולך להתנהג ככה אז כבר עדיף בלי. ואז פורצת בבכי, זורקת את המספריים על הרצפה, יוצאת מהחדר. נראה לי שגם אני התחלתי לבכות — אבל בעיקר כי לא אהבתי להרגיז אותה. לא הבנתי מה קרה, או למה; רק שאסור לגעת ככה בבולבול, למרות שנעים.

***

הפעם הבאה שעמד לי — או לפחות, הפעם הבאה שאני זוכר — הייתה כמה שנים אחר כך. גיל שמונה, אולי, כשצפיתי בסדרה המצוירת של ספיידרמן.

הייתה שם סצנה שנחקקה בזכרוני עד היום, אבל מעורפלת מאד: גבר עירום על מיטת ברזל, וזו יורדת באיטיות לתוך מיכל מלא בנוזל ירוק בוהק, חומצתי. אולי מבעבע, אולי לא; וברקע שלשלאות שחורות מקרקשות, ואולי לא. אבל הוא היה יפה, הגבר; שרירי וחשוף, וגופו מתעוות בפחד ומפרכס בכאב בעוד הנוזל הירוק מכסה ומטביע אותו. זה ארך אולי כמה שניות, ואז עבר מיד להרפתקאות אחרות, וזה הכל.

הייתי מאונן על הסצנה הזו, בלילה, לבד ובשקט; זה עוד לא באמת התקשר למין, ובטח לא לבלבול סביב גברים — אבל משום מה זה היה מרגש, וכאמור הרגיש טוב בבולבול. גרסה אבסטרקטית יותר — הגוונים והקונטרסט, האלימות שבזויות ובניגודים — נצרבה לנצח בתודעתי: "ירוק רעיל," קראתי לצבע הזה, ותמיד בחרתי בו בפעילויות המטופשות בבית הספר היסודי, כשהילדים נשאלו מה הצבע האהוב עליהם. "מקורי מאד," ענו המבוגרים השונים וזקרו גבה, "מאיפה הבאת את זה?" — ואני רק משכתי בכתפיי.

לאורך חיי הסתקרנתי לגבי הסצנה הזו שוב ושוב, אבל מעולם לא הצלחתי למצוא אותה. לסדרה של ספיידרמן יש מליון פרקים, ואמנם ניסיתי לצפות בה בבגרותי, אבל אלוהים, איזה זבל (וזאת לעומת סרטי ילדים סובייטים — בהם אני עדיין יכול לצפות, ואפילו בהנאה). עם השנים אספתי עוד כמה עובדות: הגבר הזה, נזכרתי פתאום, היה בכיסא גלגלים (או מעין עגלה מרחפת); והנוזל שינה אותו, כך שאחרי הטבילה הוא יכול היה שוב ללכת. חיפושים בגוגל הניבו שם, אפילו, אם כי לא הייתי בטוח במאה אחוז שזה הוא: אליסטר סמייט.

אבל יש רזולושן, כן? לא הייתי מלאה אתכם בפרטים אחרת. זה די הזוי — ודי קתרטי, עם כל האיבה לסם אלטמן — שאפשר לתאר משהו כל כך אמורפי ל-ChatGPT, ואיכשהו היא יודעת בדיוק למה התכוונתי:

You

There is an episode of the animated spiderman TV series where some character, probably Alistair Smythe, gets submerged in a green liquid to heal him. Do you know anything about it, any details?

ChatGPT

Yes, that episode is from the 1990s animated series "Spider-Man: The Animated Series." In the episode titled "The Six Forgotten Warriors," Alistair Smythe is submerged in a green liquid called "Promethium X" to heal him and enhance his abilities. This substance was created by the villain Red Skull, and it plays a significant role in the storyline of that particular episode arc.

You

What's the episode number?

ChatGPT

The episode you're referring to is part of a five-episode arc called "The Six Forgotten Warriors." It spans episodes 8 to 12 of the fifth season of "Spider-Man: The Animated Series." So, the specific episode where Alistair Smythe is submerged in the green liquid would be Episode 9 of Season 5.

היא די החטיאה בפרק, ואפילו בעונה — אבל סיפקה לי מספיק מידע כדי למצוא אותו בעצמי. עונה 3, פרק 8 — The Ultimate Slayer. והנה הוא לפניכם:

 

היום אני בעיקר תמה איך יכולתי להימשך למישהו עם תספורת כזאת.

***

בפעם הראשונה שיצאתי עם גבר הייתי בן עשרים ושתיים, בערך.

אני זוכר כמה פרפרים היו לי בבטן, וכמה נעים זה הרגיש — נשימות שטוחות וחולשה כללית בשרירים, גם, אבל לא בקטע רע. קצת כמו בטריפ פטריות: מן התרגשות ילדותית, תמה ופגיעה, מתמסרת ליקום שאולי מפחיד קצת, אבל גם די מרגש. 

כמה ימים לפני כן החלטתי לעשות מעשה, ואיפשרתי בטינדר גם את בני המין השני (או הראשון, בעצם?); וכבר היה מאץ' עם בלונדיני חטוב ויפה, שבדיעבד נראה דומה בצורה מטרידה לאליסטר סמייט (טוב, מינוס התספורת).

מקובע כפי שהייתי בהבנתי מגדר, לא ידעתי להתייחס אליו אלא כאל בחורה — ארגנתי את הדייט, לקחתי אותו לבר קוקטיילים אפלולי שנסגר מאז, באלנבי פינת ברנר, אפילו שילמתי את החשבון בלי לשאול אותו. הוא לא התנגד; לא לזה, לא לפלירטוט האסרטיבי — הכל נינוח. בסוף הוא פשוט הזמין אותי אליו, ככה במישורין: "רוצה לבוא אלי להזדיין?"

אני חושב שזה היה ההבדל המהותי הראשון. עם נשים, הייתה לי כבר נוסחה מוכחת שעבדה היטב: את הדייט הראשון הייתי חותם בנשיקה, כך שבשני כבר יהיו מזמוזים, ורק בשלישי הייתי מתחיל לארגן נסיבות קצת פחות פומביות. אפילו היו לי נושאי שיחה, או לפחות כותרות כלליות, שחפפו לסדר הזה: "דייט ראשון זה שיעור פילוסופיה, דייט שני זה שיעור היסטוריה, דייט שלישי זה שיעור אנטומיה," הייתי מתבדח — והנה הוא טרף את כל הקלפים המתוחכמים שלי באגביות מדהימה, במשפט אחד. מאז ועד זוגתי, בעצם, הרגשתי הרבה יותר משוחרר עם בנים; ואני חושד שהאינטימיות הזו ניכרת אפילו בסיפורים שלי, אבל תגידו לי אתם.

הוא גר עמוק בדרום העיר, בשכונה שילד רמת אביבי שכמותי הרגיש בה קצת לא בנוח. עבד במלצרות מאז שעזב את בית ההורים בגיל 17, וזה ניכר בריהוט שמצא בעיקר ברחוב, באבזור המאולתר לבעיות שמעולם לא שקלתי; אבל כששכבנו, כל זה דעך ונשכח. החלק הכי חדש בחוויה לא היה הזין, דווקא — לכך ציפיתי; אפילו התאמנתי קצת לפני, עם מלפפון, כיאה לילד רוסי, שלא להביך את הוריו בביצוע נלוז. הוא לא היה גדול במיוחד, ונראה שהמציצה הראשונה שלי הייתה די טובה: הוא גמר די מהר, ואני בלעתי מתוך סקרנות ותהיתי מה בעצם הבעיה, ואיך חסרה לאנשים השליטה העצמית לא לעשות פרצוף. לא, החלק שהפתיע אותי היה אחר — באתי לכתוב ש"קשה לשים עליו את האצבע", אבל זה דווקא בדיוק מה שקל לעשות: הרוך הנשי הוא שנעדר, וכשחדרתי אליו וחפנתי אותו, את ישבנו וחזהו ופניו, המרקם הרגיש אחרת תחת אצבעותיי. היה רוך, אל תבינו לא נכון — עור ושריר נכנעו ונמסו ונילושו, אבל היה בהם מתח אחר, כמו ההבדל בין בצק לחימר. זה הטריף אותי, ועדיין מטריף: החופש, אם תרצו, לתפוס בלי הדאגה שאמעך מדי, למשוך בלי החרדה שאקרע. איזה שטויות, שאלוהים ברא אישה מצלע האדם, עזר כנגדו; לדעתי זה קרה בדיוק להיפך.

גמרתי בתוכו והתמוטטנו זה על זה, שרירים שזורים בשרירים, על השמיכה השחורה והדהויה שנחלצה והוסטה, חושפת מתחת מצעי ברקת מהוהים.

***

עוד קראש רציני שהיה לי, והפעם אישה, היה שרה קריגן מ-Starcraft. גיל 12, 13, משהו כזה. פה כבר אין תלונות על איכות הסיפור; בליזארד שכרו כותבי מד"ב מקצועיים לבנות את העלילה למשחק המחשב שלהם, והיא הייתה לא פחות ממצוינת. קריגן — בחורה חזקה, אדמונית ולוהטת — נחטפת איפשהו באמצע על ידי חייזרים מזן Zerg; מן מוח כוורת חרקי ודוחה. במקום להרוג אותה, הם מלפפים אותה לכדי גולם — chrysalis, איזו מילה מהממת, אני זוכר את השלבים שצריך להגן עליו — והיא משתנה ובוקעת ממנו אחרת: אפלה ונזעמת וחושנית עד כאב, שיערה רעמת ראסטות משוננות, גופה מאוכל בנוגה ירוק וסגול ונוצץ. משם והלאה היא כבר ה-Queen of the Zerg (או בעברית, כפי שגילתי למרבה הצער כשרציתי לקרוא על שמה לפרויקט בצבא: מלכת הזרגים).

מגבה בקעו זוג כנפיים שלדיות, מעוקלות, שעצרו את נשמתי; וכשצפיתי בספיידרמן שוב, מנסה לאתר את הסצנה האחת החשובה הזו עם אליסטר סמייט, פתאום הבנתי שגם הוא, אחרי שטבל בפרומיתיום, גידל על גבו זוג מחושים חדים, מן רגלי טרף של גמל שלמה, לצוד בהן את איש העכביש.

זה לא שאני אוהב חרקים; למעשה, די פחדתי מהם בתור ילד, ובגיל כלשהו הכרחתי את עצמי להתעמת עם הפחד הזה, לגעת בהם — בין אם למעוך יתוש ביד חשופה או לתת לעכביש קטן לטפס על האצבע. אפילו היום, אם מזיק כזה או אחר פולש למרחב המוגן שלנו, אני זה שאחראי לסלק אותו בעוד זוגתי מצווחת. עד כאן מגדר.

אבל איכשהו — האימה הראשונית, האיסור והלהט, הכאב והעונג, הירוק והשחור והצוותות המעוקלות — כל אלו התלכדו בעיני רוחי לתחושה שקטנו מילים מלתאר; לרגש שמעלה דמעות בעיני, ותחושת חיות משוגעת שמכווצת את גרוני ופושה בשריריי. היא לא כל כך רעה היום, התחושה, ולא כל כך מבלבלת — לכתוב עליה בהחלט עוזר. אבל היא עוד פוקדת אותי — ושוב תפקוד, כל חיי, אני מניח — ברגעים היקרים שאני מצליח להקשיב לעצמי; או במעמקי הלילה, בחלומות ירוקים.

    > אז מחר בשמונה.

    < אני מתרגשת. כמה זמן עבר? שנה?

    > משהו כזה.

    < אני מאוננת על סשנים שלנו כל יומיים שלושה, אתה יודע?

    > יפה לך, שמעתי שזו תדירות בריאה.

    < תמציא לי מחר משהו חדש לאונן עליו? חבל שבאת רק לכמה ימים, בטח שוב תיעלם לשנה… 😕

     > את תמיד מוזמנת לבקר. אבל כן, נראה לי שתאונני על מחר לא מעט.

    < אני כבר רטובה 🙊🙈

    < תן לי טיזר? בבקשה??

    > אין כל כך מה לספר שלא יהרוס את ההפתעה.

    < אמם… עשרים שאלות?

    > חמש.

    < תזיין אותי בתחת? 🙈

    > לא.

    < אוף 😕

    < תיתן לי לאכול את שלך?

    > גם לא.

    < מה??? למה לא 😭😭😭

    > זאת אחת מהשאלות שלך?

    < לא, סליחה. פשוט זה החלק האהוב על שנינו 😭

    < אמם… זה כולל צעצועים כלשהם? קשירות? הצלפות? כאילו, ציוד?

    < זה נחשב שאלה אחת

    > גם לא.

    < 😶

    < אני לא מבינה. אמם… תזיין אותי בכוס, או תיגע בו איכשהו?

    > לא.

    < אז מה??

    < תיתן לי למצוץ לך לפחות??

    > כן, פעם אחת.

    < מה זאת אומרת, רק מציצה אחת ותלך??? לא ראיתי אותך שנה!

    > זאת כבר שאלה שישית. אבל בסדר, לא. לא מציצה אחת, תנועת מציצה אחת. אני אתן לך להכניס את הזין שלי לפה פעם אחת, וזהו.

    > ולא, אני נשאר לישון, לא ראית אותי שנה. אני לא חסר לב.

    < אוקיי

    < אני עדיין לא מבינה

    < איך סשן שבו אני נוגעת לך בזין פעם אחת יהיה מחרמן, או מספק אפילו רק לך

    > תגלי מחר, אני מניח. זה טיזר, אחרי הכל.

    < אוף טוב

    < אתה מבלבל אותי

    < אבל בדרך כלל אתה צודק, אז אני אאמין לך 🙈

    > אז מחר בשמונה?

    < כן. מחכה ברטיבות

***

בשמונה פעמון הדלת מצלצל, ואת פוגשת אותי בלנז'רי זנותי במיוחד: רצועות העור השחורות, מעוטרות בקוצי מתכת קטנים, מותחות את הניילון האדמדם על קימורייך; את מגולחת למשעי, שיערך הקצר פזור כמו זהב מותך, שפתייך האדומות פסוקות בחיוך. אני בדרך כלל נמנע מתיאורים מפורטים מדי של צבע; זה מזכיר לי את הכתיבה שלי בגיל 13, כשלא היו לי רעיונות טובים יותר, או עולם דימויים עשיר מספיק, לתאר מימדים מעניינים יותר של המציאות. אבל השילוב הזה שלך, ככה, באור הזה… אם הייתי צריך לבחור פלטת צבעים לתאר סקס (לבן והטרונורמטיבי, לפחות), היא הייתה זו: שחור ואדום, לבן וזהב, וטיפת התכלת הזו, הנועזת והרעבה, מביטה מבעד.

את מזמינה אותי לסלון, ואנחנו שותים כוס יין ומדברים קצת. את נהנית להיות ככה, עירומה וחושנית ומתגרה בי בנונשלנטיות, לאמור: מה, לא תיקח? — ואני מצידי נהנה לשתות אותך בעיני, על שדייך התמירים והגזרה הזו, שאת כל כל גאה בה; ואת נהנית שבעתיים ממבטי הצמא, ואני נהנה שבעים ושבעה מהתקווה הנואשת שקורנת ממך ומרטיבה אותך. את כבר יודעת כמה הנאה יכולה להיות דווקא בהיעדר מגע — כמה מבט לבדו יכול לרתק, לחדור, לבתר. ביד חזקה ובזרוע נטויה, אמרת לי פעם, אנחנו מדקלמים בפסח; אבל איש מעולם לא נגע באלוהים, לא בסנה הבוער ולא בעמוד האש. אור היה, ותו לא, ובכל זאת נשגב על כל חומר.

"אז מה עושים הערב?" את שואלת לבסוף, ואני כמעט רואה את ליבך הפועם, את הגאות והשפל של הדם מתחת לעורך, ערפילי פטל מבעד לגילופי בהט. זו החפצה, את חושבת, אם החפץ שאני רואה בך ראוי לסגידה? החפצה, בודאי; ועבודת אלילים, גם כן. ואם החטאים מבטלים זה את זה, כל שצריך לעשות הוא להקפיד על מספר זוגי.

"יש עוד יין?" אני שואל.

"בטח," את עונה, "בקושי נגענו בו."

"לא, התכוונתי עוד בקבוק. לא לבן; משהו ביוקר, אדום וכבד."

"אמם… לא, לא נראה לי…"

"אז זה מה שנעשה. אני אצא לחצי שעה, יש לי סידור זריז לקראת הסשן. ואת תקפצי ליין בעיר, יש להם סניף כמה רחובות מפה, ותקני משהו מפנק. תשאירי אותו פה בסלון עם שתי כוסות, תדליקי כמה נרות, שימי קטורת ומוזיקה נעימה, תשאירי את הדלת פתוחה, וחכי לי בחדר השינה. ומאד יפה מה שאת לובשת, אם אפשר לקרוא לזה לבוש, אבל מספיק שתשימי תחתונים וזהו."

את נראית מופתעת, אבל מהנהנת; ואני מחייך ויוצא.

***

את מתפלשת במיטה, משועממת וחרמנית, מנסה ספק להתכרבל ספק להתחכך במצעים הרכים ובחושך החם. ואז את שומעת אותי נכנס, וליבך מאיץ — ואז נאלם: אני לא לבד.

את מקשיבה בדריכות לחוצה, מנסה להרכיב תמונה מהקולות הבוקעים מהסלון, מבעד למוזיקה. בינתיים רק אני מדבר, ופתאום את שומעת צחוק מתגלגל, רועם — אבל נשי. הקלה. אוקיי; אולי פגשתי ידידה ותיקה ורציתי לקשקש קצת? את מנסה להבין. הספה חורקת כשאנחנו מתיישבים, ואת שומעת אותי חולץ את הפקק, מוזג את היין, נקישה של כוסות. ליבך נצבט, והבנה עמומה, תת-מודעת, מתחילה להתגבש בך: היין היקר שקנית לי לא היה בשבילך. שלישיה? את חושבת; אבל זה לא מרגיש נכון. עוד לא הספקת לנסח את זה במילים, והבטן שלך כבר צונחת והכוס שוב רותח. הבאתי אישה אחרת לדירה — לדירה שלך — ופתאום את מיוזעת ורטובה וסחרחרה, מנסה להתרכז דיה כדי להקשיב, לפרום מהצלילים העמומים עוד רמז קלוש.

רבע שעה נמשכת כמו נצח כשאת שוכבת ככה, בשלולית של ספק, לא מעזה להוציא הגה או להניע שריר; מתוחה ומשותקת, כמו חיפושית לכודה בענבר של חרדה וחרמנות. את שומעת מישהו מתקרב ותוהה אם להתחבא — אבל ליבך הולם כל כך חזק שהוא ודאי מהדהד בכל החדר, ואולי גם בסלון ובבניין ובשכונה כולה, בוגד בך ומסגיר אותך; ואת מוותרת ונכנעת ונרפית ונמסה לתוך עצמך.

אני נכנס עם זוג נרות, מניח אותם על השידה שליד המיטה ומחייך אלייך בעדינות, בודק שאת בסדר. ואז קם, חוצה את החדר ופותח את ארון הבגדים; את מרימה את ראשך בחולשה, בבלבול, לעקוב אחרי, לפענח. אני מחווה בידי בלי מילים, ואת מרגישה את עצמך מתרוממת, מבעד לפעימות החלולות שמגדירות את קיומך; ניגשת; נכנסת; מתיישבת. "את יכולה לגעת בעצמך," אני לוחש לך, "אבל אל תוציאי הגה — ובשום פנים לא לגמור."

ואני סוגר את הדלת, משאיר אותך לבד עם כל השמלות היפות שלך, מציץ בך רגע מבעד לתריסים ונעלם.

ושוב חוזר; הפעם איתה, והיא מפטפטת ומבושמת ומצחקקת. את עוקבת אחרינו, רואה אותנו בפסים נפרדים, ואור הנרות מרצד ומנמר את החדר — את החדר שלך — בקרעי צל וארגמן. היא כל כך שונה, את חושבת: שחומה, ומלאה, ורועשת, ולראשה רעמת תלתלים שחורים. אני לא זוכר למה התקשרתי דווקא אליה — זו בודאי הייתה נראית לי כמו בחירה הגיונית, פשוט כי היא גרה קרוב, ותמיד ששה אלי קרב ובהתראה קצרה; אבל אולי גם ללמד אותך איזה לקח קטן על באדי אימג', או לפחות להבטיח שלא תוכלי לצפות בנו ולפטנז שזו את.

אנחנו נזרקים על המיטה — על המיטה שלך — מתמזמזים ומתגופפים ומפשיטים זה את זו. מדי פעם אני מציץ אל ארון הבגדים, ומדמיין הבזק של תכלת נזעמת, נכלמת, נסערת, מבעד לתריס החשוך. אבל אז דעתי מוסחת ואני נאבד בתוך המגע — דווקא במגע; כי אם במגע עסקינן, אין משמח יותר מנשים שמנות. החום והרוך — במנעד של הליכה לקיסריה — החופש לחפון, וללוש, ולשקוע; לא עוד משחק מנטלי, אבסטרקטי, תהא האסתטיקה שלכם אשר תהא, אלא התמסרות לחומר, לגוף שאינו חושב ואינו משקר.

היא בולעת אותי בשקיקה, וידך נשלחת מבלי משים אל הכוס שלך; והיד האחרת אל פיך, לעצור אנקה קטנה ופתאומית. היא עוצרת לרגע, מביטה סביב בבלבול, ואני מבטיח לה שזו המיטה שחרקה, והיא צוחקת וצוללת חזרה אל ענייניה. אחרי זמן מה היא מניפה את רגלי מעלה ונמרחת לתוך ישבני, ואני מחזיק אותה בתלתליה ומביט בך, הישר בך, ויודע מבעד לדלת ולחושך שאצבעותייך מאיצות.

ואז אני מרים אותה, והופך אותה, ויורד לה בעצמי — ויודע איך את חושבת, בודאי, שאף פעם לא ירדתי לך ככה; איך את נושכת את שפתך במועקה, וכמה שאת יפה כשאת עושה את זה. היא, מצידה, גונחת בקול; ופתאום עוצרת ושואלת, "זאת לא הדירה שלך, נכון?" ואני מבטיח לה שהיא של בת דודה שעכשיו בחו"ל, ושלא תדאג ותעשה חיים. והיא עושה, וגם אני — טובע בירכיים החמות, מעסה בלשוני מעלה ומטה וסביב סביב. מחור התחת ועד הדגדגן, פעם דרך שפה אחת ופעם אחרת ופעם באמצע, לשוני חודרת ותופסת ומשחררת, דבש תמרים ניגר על זקני. אני מכניס אצבע לפֹּה ואצבע לשם, מושך אותה מעלה אל פי שעוטף את הדגדגן, פעם מוצץ ופעם מלקק ופעם מקציף בתנועות מעגליות; וכשהיא מתקרבת לקצה גם את מתקרבת, אלא שהיא זוכה להתפוצץ ברעד ובצעקה ואת מרפה ברגע האחרון, בתסכול ובשקט.

אחרי שהיא נרגעת אני הופך אותה, והיא מיד זוקרת את ישבנה, שולחת את ידיה אחור ומפשקת, שואלת אם אני רוצה בטוסיק או בפות; יש לה קטע כזה עם מילים, וזה דווקא עובד היטב עם האסרטיביות הבומבסטית שלה. בפות, אני עונה בחיוך, ושומע אנחה קטנה מאחורי — היא בטח לא, עם הראש שלה למטה, מעוך למיטה.

"תשארי ככה רגע," אני מורה ופותח את ארון הבגדים במבט שהודף אותך אחורה; ובתנועה חדה תולש ממך את התחתונים הספוגים ודוחף לפיך, בגבה זקורה של תראי-מה-אני-צריך-לעשות-בגללך. אגב כך, אני מבחין בארגז הצעצועים שלידך ומחליט לקחת אותו איתי, מניח על המיטה ומפשפש באפשרויות.

"וואי, בחורה הרפתקנית, בת דודה שלך," היא מציצה וצוחקת, ואני עונה שאין לה מושג עד כמה, ובוחר בחרוזים האנאליים שהבאתי לך אי אז, כשהתחת שלך עוד היה אדמה חדשה לחקור ולכבוש. אני מורח עליהם חומר סיכה ודוחף אליה, חרוז חרוז (היא כדרכה גונחת; ופתאום מכריזה "חרוז בעכוז!" ומצחקקת), ואני חושב איך הם הולכים לחזור לאופנה, וכמה את הולכת לאונן איתם ולחשוב על הרגע הזה.

ואז אני נכנס אליה, ומתחילים שוב: תופס במותניה הרחבות, הנוחות כל כך לאחיזה, ודופק בכוח. מעולם לא אהבתי את המילה הזו, דופק; אבל במקרה הזה היא הולמת להפליא, על גופינו המתנגשים בחבטות מצטלצלות. מדי פעם אני מושך בשיערה, או סוטר לישבן — תמיד כיף יותר לחלץ סומק מעור שחום — ומדי פעם פורק חרוז או שלושה ודוחק חזרה, והיא מייללת בעונג. ושוב, ככל שהיא מתקרבת לקצה, כך גם את מלווה אותה, מהוסה ומורחקת.

ואני חושב על מבט ומגע, אור וחומר. נדמה לי שהיה זה אולאפר אליאסון, האמן הדני, שדיבר פעם על איך קשת בענן היא משהו שקיים רק בעיני המתבונן. זה נשמע קצת כמו הקלישאה על העץ שנופל ביער, ואם אין מי שישמע אותו, האם הוא באמת נפל — אבל זה לא זה. במקרה של העץ, הרי ברור שכן: עצם האירוע מרעיד רוח ואדמה, בין אם יש אוזן לקלוט את ההדף ובין אם לא — ולאחר מעשה, העץ נותר נפול. אבל קשת בענן היא לא אירוע, אלא דינמיקה: האור הנשבר מבעד לאויר הלח מסגל את משמעותו הצבעונית רק מזוית מסוימת, ורק אם יש עין שתבחין בו בדיוק כך, טרם ישבר עוד וימשיך הלאה במסעו סביב היקום. הרי כל גווניו טמונים בו מראש ובלאו הכי; זה עלינו, ועלינו בלבד, לקלוט אותם ולעבדם ולהתפעל. כך גם עתה: אלמלא היית מביטה מזוית מסוימת, זה היה זיון די רגיל, בודאי לא ראוי לסיפור — וזה עלייך, ועלייך בלבד, כל הרגע הזה, על משמעותו הצבעונית.

היא גומרת שוב, ואת מרפה שוב רגע לפני, פיך מלא בטעם של בד סינטתי וכוס וראשך כואב מחרמנות ואיפוק. גם אני גומר, מתמוטט עליה ומחליק הצידה, שולף את החרוזים בעדינות ומניח על השידה; את כבר תשטפי אותם אחר כך.

"אפשר לעשן פה?" היא שואלת, ואני עונה שלא, אבל לכי על זה, נפתח חלון ונאוורר אחר כך, בת הדודה לעולם לא תדע. ובעצמי קם להביא את כוסות היין בזמן שהיא מדליקה סיגריה ומתרפקת על הכריות, הכריות שלך. קצת אחר כך היא מתלבשת והולכת, ואני קורא לך לצאת מהארון, ואת באה, ברגליים כושלות ועיניים מזוגגות.

"תורך," אני אומר, ואת שוקעת על ברכייך, בלי מחאות או שאלות או מחשבות כלשהן, אוספת את הזין שלי אל פיך וטועמת אותה, את העלבון — ובכל זאת ממאנת להוציא אותו, לסיים את תנועת המציצה האחת שהיא שלך.

את מביטה אלי ככה, מלמטה, נידומה ויונקת, ואני נזכר בסיפור של שי עגנון, אני כבר לא זוכר איזה. הוא מתאר שם את עיניה של אהובה כזו או אחרת בצמד מילים שנחרט בליבי לנצח: תכלת שחורה, הוא קורא להן. חשבתי הרבה למה זה מצלצל בי כל כך, הביטוי הזה; יש בו משהו מיסטי, בלתי אפשרי. תכלת שחורה. וכמו קשת בענן, או כל קסם אמיתי אחר, אם הוגים בו די, הרי שאפשר למצוא הגיון מסדר. ההבנה אותו לאו דווקא גורעת מהמסתורין, לפחות בעיני; היא רק ממחישה ומזקקת את פאר היצירה, את היופי עוצר הנשימה בדרכו של עולם.

במקרה הזה, אני חושב שמדובר בלהטוט של דקדוק עברי. הרי עבור כל צבע אחר — נאמר ירוק, או אפור, או כחול אפילו, שבסך הכל דומה למדי — זה לא היה עובד. הנה, תסתכלו:  ירוק שחור, אפור שחור, כחול שחור. נשמע כמו ערבוב של שני הצבעים, לא? או גרדיאנט, אולי. שם העצם זכר, ושם התואר דומה לו מדי, אז הקשר הלשוני מיטשטש ונאבד. לא, זה עובד רק עם תכלת, הצבע היחיד ממין נקבה, עבורו שם התואר נאלץ ליטות באופן שלא משתמע לשתי פנים. תכלת שחורה: לא עוד ערבוב או גרדיאנט, לא עוד תיאור של גוון המושא כי אם של גוון הצבע עצמו: התכלת, צבע התכלת, היא ששחורה. טריק יפה, לא?

ומאז שקראתי את צמד המילים הזה, הקסום, חיפשתיה בעולם לעיתים תכופות, את התכלת השחורה הזו. בקו האופק בליל סערה קיצי, ובצלילה כשהריף נשבר למעמקים, ובאור הירח הזולג מחלונות של גורדי שחקים אפלים, אבל לשווא. והנה פתאום, סוף סוף, מצאתי: בך המביטה בי ככה, מלמטה, שבורה ומוקירת תודה — ובעינייך תכלת, תכלת שחורה.

היא פתחה את הדלת, חייכה את החיוך השדוני שלה, עם השן השבורה, ואז תפסה אותי בחולצה ומשכה אותי פנימה לנשיקה, כמו באיזו קומדיה רומנטית.

לא כל כך יצא לנו להתנשק בפעם שעברה, חשבתי, הדלת נטרקת מאחורי — לא בפה, לפחות — בעוד לשונה מחטטת בפי באסרטיביות, ידה האחת על חזי והאחרת לשה את ישבני בכוח מפתיע.

לבסוף התנתקה בחיוך, ספק מתנצל ספק חצוף. "מה שנחמד, אחרי הפעם הראשונה, זה שכבר לא צריך סמול טוק," אמרה, אוחזת בידי ופונה לחדר השינה.

משכתי אותה חזרה אלי, תופס אותה בצוואר ומנשק עוד, והפעם אני דוחף את לשוני פנימה. החלקתי את ידי מעלה לתוך שערה, מכופף אותה לאחור תוך כדי שאני מרים את החצאית ודוחף לה אצבע לכוס, שכבר נרטב עד כלות. מושך ודוחף, מעקם מבחוץ ומבפנים, מגרד ממנה את השליטה העצמית כמו מכרטיסיית לוטו, לחשוף את החיה המיוחמת מתחת; וכשגניחותיה נהיות פראיות דיה, אני משחרר אותה בבת אחת, מורח את ידי הרטובה על פניה.

"גם אני לא אוהב סמול טוק. אבל ביג טוק, אוהב גם אוהב. ואת הצ'יליאני שלך."

"מה שתגיד," היא נאנחה בחיוך, מנסה לשקם את הדרת כבודה — לא להתנשם יותר מדי, ליישר את החצאית. "זה טוב, לדעת מה אתה אוהב."

היא מזגה לי כוס גדושה, ואז נזרקה על הספה לידי, מניחה עלי את רגליה הארוכות, הלבנות, המנומשות.

אני מלטף אותן בהיסח דעת, ואומר: "את יודעת, התכוונתי לבן הזוג שלך. אבל תודה על היין."

היא צוחקת, ואור הערביים ניתך על שיערה באלף גוונים של אדום. "הוא מוסר את התנצלותו. הוא יצא לפני חצי שעה בערך, משהו דחוף בעבודה — אז תיאלץ להסתפק רק בי הפעם."

לא, היא לא ניסחה את זה ככה; "אז אאילץ להסתפק רק בך הפעם," זה מה שהיא אמרה, וחייכה את חיוכה המסוכן. הרמתי את הכוס בזהירות, בוחן את האדום העמוק, השחור כמעט, ואז את שיערה, לבדוק אם הדמדומים שזרו בו גם ניצוץ מצבע קיצוני שכזה.

"פעם שעברה אמרת שגדלת באיטליה, לא?" והיא הנהנה. "לא ידעתי שהם מייצרים כזה ג'ינג'. זה אדום אירלנד, זה."

"כן, אמא באה משם," היא ענתה, מחליקה את שערה אחורה בחושניות, מודעת לעוצמתו הבוערת. "היא פגשה את אבא בפריז, והם עברו למילאן קצת לפני שנולדתי."

"וזה — זה חדש," הערתי, מחווה לבית השחי שנגלה כשפשטה את ידה, מכוסה בפלומה אדמונית. היא צחקקה, מלטפת אותו באצבע פתיינית. "מוצא חן בעינייך?"

"עד כאב," אני עונה. "יש עוד," היא אומרת, מפסקת את רגליה ומרימה את החצאית, חושפת פלומה דומה מעל הכוס שלה, אדמדם ומגורה ועוד פתוח קמעא מהוכחת ההיתכנות האלימה שלי קודם.

"מתאים לך," אני אומר, והיא מחייכת בהנאה, מפסקת עוד קצת. "פעם אהבתי כשהכל היה חלק, אבל ככל שאני מתבגר ומתנער מתרבות הפורנו, זה משתנה. חלק זה יפה, אמנם, אבל זה של ילדות — שיער זה של נשים, ובדרך כלל עם נשים מעניין יותר."

היא נשכה את שפתה, מבליטה את עגנה לכיווני במעין תחינה שאגע, אבל אני רק המשכתי להסתכל בחיוך מנומס. "כן," אמרה לבסוף. "כשגדלתי שנאתי את זה. ראית נשים איטלקיות? שיערה לא תמצא להן מתחת לגבות. ומעל הגבות הכל שחור וגלי, או אולי בלונד אם הן רוצות להיראות עוד יותר מיס אמריקה. שנאתי שאני ג'ינג'ית, שאני מנומשת, שגדל לי שיער… והיום אני בעיקר שונאת את הגברים האינפנטיליים, חסרי המעוף, שהחליטו שהם יכולים להכתיב מה יפה ומה לא. שגרמו לי לשנוא את הגוף שלי."

"ומה הוא חושב על זה? של מי היה הרעיון?"

"של שנינו. הוא משתגע מזה. בפעם האחרונה שהיית הוא עוד היה עם שיער גוף, לא?" וכשאני מהנהן — "אז הנה, התחלפנו. עכשיו אני שעירה, והוא חלק כמו ילדה. תראה," היא שלפה את הטלפון, ואחרי רגע הושיטה לי. "תדפדף."

עלעלתי בתמונות, מתרשם שוב מהגוף שלו, הקטן והיצוק; ותוהה אם היא באמת שונאת את הגברים האינפנטיליים האלה, או בעצם רוצה להיות כמוהם; אבל לא אומר שום דבר שיקלקל את האווירה. עצרתי בתמונה שבה הוא עמד על ארבע, ישבנו מורם למצלמה והוא מפסק את לחייו בידיו, לחשוף חור חלק, פעור ומסופק. ובתחתית התמונה, בצבצה כיפת זין שחורה ורחבה.

"באמת יפה. זו את שם למטה?" שאלתי, מחזיר לה את הטלפון, והיא הנהנה בזחיחות. "רוצה להביא את זה הנה?"

היא זקרה את גבותיה לרגע, ואז חייכה בהתלהבות — כשהיא נדלקה ככה, כמו בפעם שעברה, כל המימיקות השדוניות שלה התפוגגו, והיא נראתה לרגע כמו נערה צעירה ונרגשת. היא קמה ונעלמה לחדר השינה, ובקושי הספקתי ללגום קצת יין עד שהופיעה שוב, עירומה לגמרי, חוגרת סטראפ-און גדול ושחור וכבד.

הנחתי את היין וקמתי אליה, משועשע. "תגידי," אמרתי, תופס אותה בזין ומושך אלי בפלירטוט מעושה. "יש לכם מילת ביטחון, לו ולך? לא מאד קשה לראות מה הולך כאן."

"אני — אמם… octubrismo," היא חייכה במבוכה, מתחככת בי. "זה היה רעיון שלו."

"רעיון יפה דווקא," אמרתי. "אז מעכשיו, זו מילה הביטחון שלך." — ובכך, התיישבתי בחזרה על הספה, מושך אותה איתי ומסובב, תופס את הזין שלה בין רגליי ומוריד סטירה מצלצלת על התחת הלבנבן שלה, שאפילו הוא היה מנומש קצת. היא נאנקה בהפתעה, ולפני שתתחרט תפסתי אותה בכוס מאחור, איפה שהרצועות לא הגנו עליו, מעסה בחוזקה. כשחילצתי בהצלחה גניחה חרמנית, עזבתי אותו וחזרתי לספאנקינג; והיא התפתלה, לא בלי הנאה, התחת שלה מאדים עוד ועוד. "יפה לך אדום," הערתי, חוזר ללוש את מפשעתה — ואז הודף אותה מעלי, והיא מחליקה על השטיח, ואני פותח את מכנסי, שולף את הזין, תופס בשיערה ונדחף לה לפה.

היא השתנקה, מנסה לכסות את שיניה בין לשון ושפתיים, וידעתי שעלינו על דרך המלך. זיינתי את הפנים שלה בכוח, נאחז ברעמה האדמונית ועוטף את רגליי סביב צווארה, מתבונן בה מאדימה ודומעת — ואז משחרר לרגע, ושוב. היא לא הצליחה להכניס הרבה יותר מחצי, אז שלפתי אותה מעלי והורדתי לה סטירה ושתיים ושלוש. היא נהמה בחיוך מבולבל, שיכור, שונה בתכלית מחיוכה הרגיל; והמבט המזוגג והשן השבורה גרמו לה להיראות מטומטמת מרוב חרמנות.

חפנתי את הסנטר שלה, מרים את פיה ויורק לתוכו; והיא בלעה בשקיקה, פושטת את לשונה לעוד, אבל לא נעניתי. החלק הבא לא מיתרגם לעברית היטב, אז אצרף אותו בלשון המקור: "say you're a dumb whore," ציויתי, והיא פלטה מן צחקוק צווחני.

"I'm a d—"

"Nobody cares," קטעתי, סוטר לה שוב, משפד אותה חזרה, מועך אותה פנימה. "תעשי את הטריק הזה שלך, עם תנועות הבליעה."

היא ניסתה, וכמעט הקיאה; אז שחררתי אותה לכמה שניות, לתפוס קצת אויר, ומשכתי אלי שוב, הפעם בלי ללחוץ על הרגליים. היא התרכזה, נשמה מהאף והתחילה לבלוע, מעסה אותי בגרונה בתנועות גליות. אחרי כמה רגעים, התחלתי לדחוף במיתון, ובכל תנועת בליעה היא שקעה עוד סנטימטר; עיניה נפקחו, ספק בהפתעה וספק בפאניקה, כשהבינה שלא יכלה עוד לנשום מהאף. חזרתי מעט אחורה, נותן לה להכניס מספיק אויר, וניסינו שוב — והפעם הצליחה להגיע לבסיס, ואפילו לפשוט לשון שובבה החוצה, לתת לק או שניים לביצים שלי לפני שנאלצה להוציא אותי מפיה, מתנשמת ומשתעלת.

"ילדה טובה," אמרתי לה, מוריד לה עוד סטירה. היא לא הייתה מוכנה, והסתכלה עלי בעיניים פעורות.

"על מה? פעם ראשונה שהצלחתי!" אמרה במחאה.

"על זה שאת עונה לי בכלל," עניתי, נשען לאחור, מרים את הזין שלי ומחווה לעבר האשכים בעיני. "בסך הכל הקדמתי תרופה למכה."

היא הנידה את ראשה באי אמון, אבל צנחה בין רגליי בצייתנות והתחילה ללקק. הרגשתי את האצבע שלה משפשפת לי את פי הטבעת, מנסה להידחק פנימה; ואמנם הערכתי את היוזמה, אבל המיינדסט הזה הוא בדיוק מה שניסיתי לנער מעליה. שלפתי אותה שוב, לעוד כמה סטירות, ואז החזרתי אותה לזין שלי, והיא מיהרה להתאפס ולהתחיל לבלוע ולשקוע אליו עוד ועוד.

ננתי לה לעשות את זה בקצב שלה, ובינתיים התכופפתי מעליה ופתחתי את התופסנים של הסטראפאון, מפשיט אותה. כשעלתה חזרה, מבטה היה מבולבל, כמעט מאוכזב. "אבל חשבתי…"

סטרתי לה שוב. "זאת בדיוק הבעיה," עניתי, קם ללבוש את הסטראפ-און בעצמי. "תפסיקי לעשות את זה, אולי תקבלי קצת פחות סטירות."

כשסיימתי, התכופפתי שוב, תופס אותה בכוס ומרים אותה ככה, על הכתף; ועד שהגענו לחדר השינה, כל היד שלי הייתה מכוסה במיציה. התנגבתי על פניה, שגם ככה היו מכוסות ברוק, ממולל את בשרה הרותח. היא הייתה כל כך אדומה שבקושי ראו לה את הנמשים, והמבט על פניה… הנה, חשבתי, היא הואילה לשחרר וצנחה, מרחפת בסאבספייס; מעניין שדווקא תרגיל הניאנדרתל עשה את העבודה. חזרתי רגע לסלון להביא את הטלפון שלה — אולי בפעם הבאה אבוא עם נבוט ואגרור אותה לחדר השינה בשיער? צילמתי תמונה, שתהיה לה למזכרת לצידו הפעור, ושוב הסתערתי עליה, טורף את שדיה הקטנים ומלקק ונושך. בדחף פראי משכתי את ידה מעלה, משקע את פני בבית השחי המתוק, נושם עמוק, ממולל אותו בלשוני; ואז נזכר שיש עוד עבודה לעשות והופך אותה על בטנה, והיא רפויה כמו בובת סמרטוטים עד כדי כך שהייתי צריך לסדר אותה קצת, שהישבן ישאר למעלה בהיעדר כל מתח שרירי.

באבחה אחת נכנסתי לכוס שלה, וזה העיר אותה קצת. יצאתי ממנה — ושוב, הפעם דוחף דווקא את הסטראפ-און, מרטיב אותו עד כמה שאוכל, ובינתיים מוצץ שתי אצבעות ודוחף אותן לתחת שלה בזו אחר זו, מסובב ומרחיב ומנסה לפסק. כשנראה לי מספיק, שלפתי את האצבעות והסטראפ, מיישר אותו אל החור העליון, ואז הזין שלי לזה התחתון. עדיין היה קצת לחץ, אז נרכנתי מעליה, מלטף את שיערה בעדינות.

"את עוד כאן? אוקטובריסמו?"

"אני…" היא גמגמה, מנסה להתפקס. "כן. לא. אני כאן. תמשיך."

אז המשכתי. זה לקח רגע ארוך, אבל היא הצליחה להרפות, והתחלתי לשקוע פנימה. אני לא אשקר, זה לא היה נעים במיוחד; לא בדיוק ככה לובשים סטראפ-און, והזוית לא לגמרי הסתדרה מהצד שלי — אבל מלכתחילה זה לא היה עלי. מצידה, דווקא, זה הסתדר היטב; ולמרות שנראית לי גמורה, ותהיתי אם הגזמתי קצת וכדאי להפסיק, עד מהרה החלה לגנוח: תחילה בלחישות תשושות, ואז בחרמנות חייתית הולכת וגוברת. העלתי הילוך, שוקע פנימה בחוזקה והחוצה בעדינות, נזהר שאף אחד משני הפינים שלי לא ישתחרר, ומדי פעם סוטר לישבנה, משעשע את עצמי בנסיון להנחית את כף היד בדיוק על מתאר היד האדום שעדיין הצטייר על עורה החיוור, עוד מקודם, ועכשיו החל להתחדד ולהעמיק.

תפסתי במותניה והעלתי עוד הילוך, והיא ממש נזרקה אחורה בכל תנועה, מנסה לשפד את עצמה יותר ויותר. כף היד האדומה על ישבנה כאילו נשלחה אלי בכל פעם, מתוך עולם אחר; רפא עתיק, דם הקורבן על מזבח שיש, אומנות קדומה ממערות לאסקו. אולי זה מה שאבותינו ציירו שם, על קירות הסלע, לפני אלפי ועשרות אלפי שנים? ספאנקינג? נהמותיה בודאי היו קמאיות במידה הולמת.

ופתאום היא התחילה לרעוד, גומרת בעוצמה שחוויתי רק לעיתים נדירות; בצעקה שהייתה כל כך אלימה שהיא נצטרדה, ואני תהיתי אם הקיזה לפחות מעט מהתסכולים המגדריים שלה אגב הפרודיה הפלאוליתית שלנו. לא חשבתי שאצליח לגמור עם הסטראפ-און המעצבן שדקר לי בבטן גם ככה, ובלאו הכי הרגשתי שאני מתחיל להתרכך עם האדרנלין הצונח; אז החלטתי לוותר ולצאת ממנה, פושט את הסטראפ-און ונשכב לצידה.

"מה את אומרת, הסתפקת בי, אפילו שאני רק אחד?" הקנטתי, והיא פרצה בצחוק מגושם, מותשת. אבל אז, אפילו מבעד לעיניים המזוגגות, הבליחה בה הבנה קטנה. "רגע, גמרת?" ועייפה ככל שהייתה, שלחה יד לשפשף אותי.

הרצון הטוב הזה העמיד אותי בקלות, אז סובבתי אותה על גבה וחדרתי אליה בעדינות, מזיין בתנועות איטיות, אוהבות. נשקתי לעיניה ולאפה, ללחיים שעוד היו אדומות וחמות, לצוואר המתוח והלבן על כל נמשיו. והיא מצידה פשטה את ידה מעלה, חושפת עבורי בית שחי בוער להתפעל בו. אלא שזה לא נעשה בפלירטוט המתריס, החצוף, היודע-עד-כמה-היא-נחשקת-וממנף-זאת — אלא בכניעה חדשה, לרצות את תאוותי בכל אשר לה. גמרתי בתוכה ככה, מתמוטט עליה ונושם אותה, והיא ליטפה את ראשי בהיסח דעת.

"לא ידעתי שסקס יכול להיות כזה אפטרקייר טוב," אמרה, מהורהרת. ואז נצנצו עיניה והיא ביקשה שאקום; בידה כיסתה את הכוס, שלא יטפטף שום דבר החוצה, וככה ספק דילגה ספק קרטעה למטבח.

שמעת קרקוש כלים, תוהה מה היא זוממת, ורגע אחר כך חזרה עם כוס שוט, מלאה עד חציה בנוזל לבן.

"חשבתי לשמור לו קצת, שלא יעלב. אולי אבנה לו סשן סביב זה. חמוד, לא?" היא קרצה לי, חיוכה שוב שדוני.

"חמוד," הסכמתי. "אבל… המם. נה, שתי את זה את."

חיוכה דעך. היא הביטה בי ארוכות, עיניים ירוקות שהבהבו פעם בגאווה רושפת, מיוסרת, ופעם בהשלמה מתרפקת ומתמסרת; כוח וחולשה שנלחמו והתערבלו והבזיקו כמו טיימלאפס כזה של ימים מתחלפים בלילות — חמישים אלף שנים של מגדר סערו בעיניה, ולראשה כתר של אש וזהב אדום. ויהי ערב, ויהי בוקר; ואז, בתנועה נחרצת, היא הביאה את הכוס לשפתייה, זרקה את ראשה אחורה תוך שהיא מורידה את השוט, ובלעה. אחר כך הניחה אותה על השידה באנחה, ובאה אלי להתכרבל עוד קצת.

"אני מניחה שיש לי עוד מה ללמוד ממך," לחשה לי בקול חלש. ואני חשבתי להמליץ לה על ספר או שניים של טרנס ריל, ואולי גם איזה מאמר בפלאואנתרופולוגיה.

פתחתי את הכלובון שלו בזהירות, הנחתי ליד הכיור ונתתי לו נשיקה קטנה. הוא נכנס להתקלח, ואני פניתי לצחח שיניים.

"ראיתי משהו מגניב בפורנהאב לא מזמן," הוא אמר מבעד לאדים, צלליתו בהירה וחושנית אפילו מאחורי הזכוכית העמומה והערפל הלבן.

"המם?" עניתי, מכבה לרגע את המברשת.

"יש איזה זוג חמוד, ברוס ומורגן. הם חזק בקטע של גולדן שאוור, והיא נראית מהמם כשהיא ספוגה בשתן שלו."

ירקתי את שארית המשחה, מופתע קצת. "היא? חשבתי הם עוד איזה זילב וגודל. לא ידעתי שאתה רואה פורנו של סטרייטים."

"הלו, אין 'עוד איזה זילב וגודל', מה קורה לך," והוא התיז עלי קצת מים מעל קיר המקלחת במחאה. "אתה תגיד לאדם דתי 'עוד איזה אלוהים'?"

"אני כנראה אגיד לו שאין אלוהים בכלל. כל הפורנו הזה מבלבל לך את תחושת המציאות, כמו למשל שנוזלים מתנקים מעצמם. אני צריך לנגב את מה שהשפרצת פה, יא מעצבן."

"נו, בדיוק. כמו דת," הוא צחקק. "ואם אתה כזה אנלייטנד, אתה צריך לכבד את האיידנטיטי שלי. כולל טקס האמבטיה!" הוסיף, והתיז עלי עוד קצת.

"אתה יודע מה אני חושב על איידנטיטיז," עניתי, מרוקן את הכוס שעמדה על הכיור וממלא אותה במים קרים — "אבל כן, טקס האמבטיה קדוש הוא." — ושופך אותה על ראשו מבעד לקיר.

הוא צווח, לא בלי צחוק. "אתה מרושע!"

"אתה צריך לראות אותי בויכוחים על אלוהים. אז מה עם ג'יי פי מורגן האלה?"

"ברוס ומורגן, קרציה. הם עשו איזה אתגר, ועוד כמה זוגות חיקו אותם אחר כך. בגדול, היא הייתה המשתנה שלו ליום שלם. כל פעם שהוא היה צריך להשתין, גם אם היא באמצע משהו, נגיד משקה עציצים או מבשלת, היא עוזבת הכל, יורדת על הברכיים ושותה כל טיפה."

הוא סגר את הברז והופיע מתוך האדים. "רוצה לנסות גם?"

"מה, לשתות אותך כל פעם שאתה צריך להשתין? יאללה," אמרתי, יורד על הברכיים. "אתה נראה לי מתוק, בוא הנה."

"אוף נו," הוא אנפף בהגזמה, מנסה להגיע למגבת בלי לצאת מהאמבטיה.

"מה, אתה לא רוצה להרטיב את הרצפה חלילה?" שאלתי, בעודי מתרומם, והוא חייך בעיניו מבעד לתסכול המעושה. "הנה, קח."

"תודה. למה אתה מציק לי?"

"זה די כיף, תנסה מתישהו. אבל גם כי אתה מספר לי סיפורים סחור-סחור, במקום לבקש מה שאתה רוצה במישורין."

הוא ירד על ברכיו, חיבק את רגלי והסתכל עלי מלמטה, מהזוית הכי טובה שלו. "בבקשה, אדוני, אני יכול להיות המשתנה שלך ליום שלם ולשתות כל טיפה?"

"בסדר," עניתי, מלטף את שערו. "אבל אתה יודע שאני אוסיף לזה טוויסט משלי, נכון?"

"יודע, יודע," הוא ענה וקם. "ומצפה לזה בקוצר רוח."

"ומה אני אמור לעשות עם החבר הזה, בינתיים?" העברתי אצבע על הזין שלו, שהזדקר במלוא אונו. "איך בדיוק אני מחזיר אותו לכלובון?"

"אמם… נותן לי לגמור?" הוא הציע בתקווה, מחייך ככה, עם הגבות למעלה.

"לא הייתי מעז," עניתי, "אני מכבד את האיידנטיטי שלך יותר מדי." — והוא נראה כל כך חמוד כשהוא זעף שהוספתי גם נשיקה באף ופליק בתחת.

"טוב, טוב," הוא נאנח במרמור. "אני מביא קוביית קרח וחוזר."

***

למחרת, הוא העיר אותי במציצה, וגמרתי לו בגרון כשאני עוד אפוף בקורי שינה. הצצתי בו, משפשף את עיני, ושאלתי: "אז אתה רוצה לנסות את האתגר הזה שלך?" והוא הנהן בהתלהבות. "שתן של בוקר זה קשוח, אני לא חושב שאי פעם ניסינו. בטוח?"

"כל טיפה היום," הוא ענה. "למה הביץ' הזאת מורגן יכולה, ואני לא?"

למה באמת, חשבתי; אולי כי זה סרט? אבל לקחתי אותו ביד והלכנו יחד לחדר האמבטיה. הוא כרע על ברכיו במקלחת, פתח את פיו, ואני מיקמתי את כיפת הזין שלי בין שפתיו ושחררתי זרם צהוב ואיטי, מנסה לווסת את הקצב ולעצור אם צריך. עיניו נפערו והוא השתנק, אבל זה רק גרם לו לנעול את שפתיו חזק יותר, יונק אותי פנימה במרץ ומחזיק אותי בשוקיים כל כך חזק שזה קצת כאב. כשסיימתי הוא מצץ לי עוד קצת, מוודא שלא נשאר דבר, ואז התנתק ושחרחר את רגליי.

"אוי, סליחה," אמר, כשהבחין בסימנים האדומים. "אבל — וואו. לא צחקת," ואני חייכתי ופרעתי את שערו.

***

"אני קופץ למכון כושר, לקנות משהו בדרך חזרה?" הוא שאל.

"לא נראה לי, יש הכל," עניתי, פותח את המקרר לוודא. "אני אתחיל לבשל עוד חצי שעה, שעה ורבע כזה כבר תחזור?"

"נשמע מוש," הוא ענה, נעמד על קצות האצבעות לתת לי נשיקה זריזה ופונה ללכת, התחת הקטן שלו נפלא במיוחד במכנס הקצר והצמוד.

"יוגה?" שאלתי תוך שהוא מחפש את המפתחות, והוא ענה מהמסדרון: "לא, חשבתי לרוץ קצת. ביוש!"

"רגע, לקחת מים?" אני צועק אחריו.

"או מיי גאד, כן, אמא, לקחתי מים."

"בוא הנה."

אני שומע את הדלת נטרקת, והוא מציץ למטבח בבלבול. "מה יש?"

"תביא את הבקבוק."

"אתה לא נורמלי. אתה הולך לוודא שלקחתי מים, כאילו, באמת?"

"לא בדיוק. תביא," עניתי, והוא שלף שייקר סיליקון כחול והושיט לי. פתחתי את המכסה, מרוקן את תכולתו לכיור, נהנה מהבלבול הכן בעיניו — ומחכה לרגע הזה, הנוצץ, כשתפציע ההבנה. ביד אחת הפשלתי את המכנסיים — היי, והנה הניצוץ הפעור, הנרעד — וביד השניה מיקמתי את הבקבוק.

"אתה…" קולו גווע, והוא רק הביט, מהפונט, בפה קצת פתוח ובעיני עגל, בעוד אני משתין פנימה, נזהר לא לשפוך. כשסיימתי, סגרתי את המכסה, ניערתי קצת לוודא נעילה והושטתי לו חזרה.

"זה חמים," הוא אמר בפליאה כשלקח אותו, איטי ומבולבל כמו מתוך חלום.

"מזל שאתה נעול," עניתי לו. "המכנס הזה לא היה מצליח לכסות את הזקפה שלך במכון."

הוא בלע רוק, הסתכל עלי ספק באימה ספק בהערצה, ואז ניגש לתת לי נשיקה וללחוש לי תודה באוזן.

***

הוא חזר מיוזע ונסער.

"בחיים לא רצתי ככה," סיפר. "כאילו, ניסיתי להוציא את כל האנרגיה, אתה יודע? אבל כשרצתי נהייתי צמא יותר, וכששתיתי נהייתי חרמן יותר, וכשהתחרמנתי ניסיתי לרוץ עוד יותר, וזה רק הלך והסלים. בסוף נתפס לי שריר בתחת, והכל באשמתך."

"רוצה מסאז' לפני האוכל?" שאלתי, קוצץ קצת עשבים לפזר מלמעלה.

"אולי מבפנים?" הוא הציע בפלרטוט, ואני עניתי שזה רק אחרי האוכל, כי אחרת יתקרר.

"טוב, טוב," ענה בהכנעה. "אבל ממש שיחקת אותה. ועכשיו אני חייב להשתין, אני.. צורך הרבה נוזלים היום, יו נואו?"

"אוקיי. הנה," עניתי, מושיט לו ספל גדול.

"מה זה? בשביל מה?"

סיימתי לשטוף את הסכין והסתובבתי אליו. אוף, כמה שהוא היה יפה, עם השיער שלו רטוב ככה, נוטף זיעה. "אמרת שאתה רוצה לשתות את כל השתן שלי היום, לא? ומה אתה הולך להשתין עכשיו? שתית היום משהו אחר?"

עוד ניצוץ; עוד אימה קלה, נפעמת.

"יופי. אז זה עדיין השתן שלי, לא?"

הוא חזר עם כוס מלאה, הנוזל שקוף כמעט לגמרי. "הם.. לא עשו ככה בפורנו," אמר בזהירות.

"אמרתי לך שאני מוסיף טוויסט או שניים. אתה רוצה להפסיק?"

הוא הישיר אלי מבט. "לא."

"אז מה?"

"אני.. לא יודע איך… זה יילך ויצטבר עד הערב, לא? אם אני רק שותה עוד ממך וממחזר את מה שיש..."

משכתי בכתפיי. "כן, אני מניח."

"נראה לך שזה אפשרי?"

"נראה לי שנגלה. ואולי תוכיח שג'יי פי מורגן הם כלום ושום דבר בהשוואה לכוסית שלי."

הוא חייך, עדיין מודאג.

"אל תדאג," אמרתי, מחבק אותו. "זה התפקיד שלי, לדאוג לך. תשאיר את זה פה ובוא נאכל, אחר כך אני אשחרר לך את התחת." — ואחרי ארוחה חמה ומנוחה קלה כבר לא הייתה בעיה, והוא ליקק הכל בשקיקה מתוך הכוס, על ארבע, בזמן שאני חרשתי אותו מאחור.

***

"מותק, תביא לי עוד בירה בבקשה," אמרתי, מחביא את הבקבוק הקודם, עוד חצי מלא, מאחורי השידה, ונהנה מהציות החרד שלו. לקחתי שלוק וחזרתי לעבוד, והוא חזר לענייניו; עד שהחבאתי גם את הבקבוק הזה וביקשתי עוד אחד, סופג בהנאה את המבט המבוהל. אבל למרות המתח, שום דבר לא הגיע; והוא נחבט מעיסוק לעיסוק בבלבול גובר ובחרמנות גואה.

כשהוא התחיל להכין ארוחת ערב, ניגשתי אליו מאחור, תופס אותו בכלובון ומנשק בצוואר. "אני צריך להשתין," לחשתי לו באוזן, והוא מיד ענה "כן אדוני", מניח הכל במשמעת צבאית ויורד על ברכיו. פתחתי את המכנס והוא אסף את הזין שלי אל פיו — וקיבל זרם מתון, לא שקוף ולא צהוב מדי, בכמות שהצליח לבלוע בלי בעיה. כשסיימתי, הוא נראה מופתע, ואז חשדן.

"אתה משחק איתי," הכריז, עיניו מכווצות.

"אני?" שאלתי בתמימות, רוכס את המכנסיים בחזרה. "אין לי מושג על מה אתה מדבר, מעולם לא שיחקתי באיש."

שפתיו נמתחו בביקורתיות, אבל נכנעו לכדי חיוך. "אתה מרושע," הוא אמר. ואז רחרח לפתע, "אוי, שיט, כוס אמק —"

נעמד בדחיפות ומוריד את המחבת מהאש. "כל האוכל נשרף, לא יכולת לחכות איזה דקה ו—"

"היי, זה מה שרצית, לא? אמרת שג'יי פי מורגן עזבו הכל, גם אם היא הייתה באמצע בישול או עיקול בית. אז… יכול להיות שזה בעצם היה סרט, ולא, אמם?.."

הוא חבט בי בתסכול מעושה, ורוקן את המחבת לפח בהפגנתיות. "להזמין פיצה?" שאלתי, והוא הנהן ברוגז. ואז הוסיף: "אתה יודע שאף אחד לא מבין את הבדיחות המוזרות שלך על בנקים או היסטוריה מלפני מאה שנה, נכון?"

משכתי בכתפיי. "נשמע כמו בעיה שלהם, לא? אם כולם היו בקיאים קצת יותר בחומר, אולי העולם היה נראה קצת אחרת." אבל הוא רק גלגל את עיניו, יצא לסלון ונזרק על הספה בדרמטיות, עדיין מצוברח.

***

חזרתי לעבוד עד שהפיצה תגיע, אבל רבע שעה אחר כך הוא ניגש אלי, עירום ואכול חרטה, ידיים מאחורי הגב.

"רוצה לפתוח ככה לשליח?" שאלתי.

"רוצה לבקש סליחה," אמר בהתבכיינות, ושלף מאחוריו כוס גבוהה ומלאה בשתן. הוא לגם אותה באיטיות חושנית, שומר על קשר עין, בעוד ידו האחרת משחקת בהיסח דעת בדיסקית הכלובון השטוחה, מן תנועה כזו של נערה מפלרטטת, משחקת בתלתל סורר.

"נסלח ונשכח," אמרתי לו. "אבל תישאר ככה, זה יפה. אני אפתח לשליח, אתה תבחר מה רואים."

***

היום כמעט נגמר, והוא שכב לידי בעצלות, מעסה את בטנו.

"איך היא?" שאלתי.

"מתפוצצת," ענה. "אבל אני אחכה לחצות. לא עוד ממך ומהטריקים שלך."

אספתי אותו אלי, מלטף אותה בתנועות עדינות, ואמרתי: "אבל הנה, הצלחת. רואים את קו הסיום, רק עוד קצת. אני יכול לחכות ביחד איתך, אבל אם נראה לך שתעמוד בזה, יש לי עוד קצת פיפי."

הוא צחקק. "תגיד פיפי שוב."

"פיפי."

"מוזר לשמוע אותך אומר משהו כזה."

"אני כל היום אומר שתן, אין לי כוח למילה הזאת כבר. היא כזאת קלינית ודוחה. ופיפי… כן, זה גם לא משהו, נשמע ילדותי. אין משהו באמצע בעברית, הא? כמו שיש את piss בין pee ל-urine באנגלית."

הוא סובב את ראשו והסתכל עלי דקה ארוכה. "המוח שלך כל כך מוזר."

"לא, כי הילד שרצה להיות משתנה ליום זה שיא הנורמליות. לכולם יש תקופה כזאת, אתה יודע? אני זוכר כשהייתי צעיר ואבא ואמא הושיבו אותי כדי להסביר לי איך —"

"טוב, טוב, בסדר, תסתום," הוא התכרבל לתוכי בהתפנקות. "בוא נלך."

במקלחת, הוצאתי את המפתח מהמגרה. "חשבתי שכבר נתקלח אחרי," אמרתי, והוא הנהן בהתרגשות. הורדתי את הכלובון, וכשנכנסו הוא ירד על ברכיו ואסף אותי בפיו בפעם ה— מה, רביעית כבר? "נראה לי שלקחת את ג'יי פי בסיבוב; עוד ניצחון לאזרח הקטן," אמרתי לו כשסיים לבלוע, ועיניו חייכו בגאווה; הוא המשיך לינוק ולמצוץ, והרגשתי את הזין שלי מתחיל להתקשות. הוצאתי אותו, מניח על פניו בחבטה קלה, והוא עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה, והתחיל ללוש את אשכיי בלשונו, פניו שוקעות נמוך יותר ויותר.

"לא, ככה," אמרתי תוך כדי שאני מושך אותו אלי, מסובב ומכופף. הוא פשט את ידיו אל קירות המקלחת ופיסק את רגליו, ואני חדרתי אליו בתנועה אחת איטית, ארוכה ומתונה, נאבק בחיכוך המים.

"אוף…" הוא נשם. "אני.. כל כך מלא."

"אז תשחרר," עניתי, והתחלתי לזיין אותו, יד אחת על המותן ויד אחת בשיערו, מושכת את ראשו אחורה. בכל תנועה שלי, הזין הזקור שלו קיפץ אנה ואנה; וכשהחלקתי את ידי מהמותן אל בטנו, שקעתי לתוכו מירב אורכי ולחצתי קצת, הוא גנח והתחיל ספק להשתין, ספק לטפטף פיפי — אתם כבר תבחרו את המילה. שחררתי את ראשו והחלפתי ידיים, מחבק אותו וממשיך ללחוץ בעדינות, וביד הפנויה חפנתי את הזין שלו והתחלתי להביא לו ביד, והוא עדיין משתין ורועד ונרפה ונמתח ונאנק. ומיד משסיים — בדמיוני, לפחות, זה היה רציף להפליא — התחיל לגמור, והמשיך להשפריץ ולטפטף עוד ועוד. התכווצויות שלו הביאו אותי לקצה, וגם אני התחלתי לגמור, עמוק בתוכו, וקרסנו אחד לתוך ובתוך השני, אובדים באד הלבן, הסמיך, ורק המים החמים המשיכו לזרום ולשטוף את חטאינו.

"מה… דה פאק… עשית לי," הוא לחש בתשישות.

"אני… לא בטוח… אם יש לזה שם," עניתי, מתנשם גם אני. "אני מניח שאפשר לקרוא לזה טקס האמבטיה."

"הוא גם אוהב פילוסופיה, והוא חמוד. אתה תחבב אותו."

"יותר חמוד ממך?"

היה יום חם מהרגיל, ושכבנו על המיטה עירומים, מיוזעים ומסופקים. טוב, לא לגמרי: הוא לבש כלוב מתכת קטן, מהסוג האכזרי, העגול והשטוח, שלא איפשר לו להתקשות אפילו קצת, ובאטפלאג מתכת תואם שהכנסתי לתוכו אחרי שגמרתי; אז אני לא בטוח אם אפשר היה לקרוא לו עירום, או מסופק בהכרח. הנחתי את הראש שלי על בטנו הבהירה והרכה, מקשיב למחאותיה הקלושות, והוא שיחק בשערי בלי משים.

"אני חד משמעית הכי חמוד," הוא ענה בהתפנקות. "והמפלצת הזאת שאני לובש בשבילך, מי יכול לנצח את זה?"

"נקודה טובה," הודתי, ותופפתי קלות על הכלובון באצבע עצלה. "מאיפה אתם מכירים?"

"מהאוניברסיטה. הוא חבר טוב. וחשבתי אולי…"

"המם?"

"שאם זה ישדרג משהו.. אה.. מהותי, אולי אני ארוויח איזה, אמם..."

הסתכלתי עליו בשעשוע. "אתה רוצה לגמור, בובי? רק תגיד ואני אביא את המפתח."

הוא נשך את שפתו וצבט בשערי בתסכול מרדני. "לא, נו, אוף. אל תתחיל עם המשחקים שלך. ברור שאני רוצה ו.. אוף. לא. לך תזדיין."

"אני כבר הזדיינתי, תודה רבה," נישקתי לו את הפופיק. "אבל נשמע שאתה עוד חרמן."

"ברור שאני חרמן, יא בן זונה, פעם אחרונה שפתחת את המפלצת הזאת הייתה לפני שבועיים וחצי."

"באמת? הזמן טס כשנהנים, לא?"

"תמות. בכל מקרה, לא ניסיתי לעשות ריגשי. חשבתי.. לא יודע, שאם אני ארוויח את זה, אז זה יהיה.. הוגן, איכשהו?"

"הוגן. אוקיי, זה רעיון מעניין. והוא פסיבי?"

הוא היסס. "אמם, מתחלף."

הצצתי בו. "אני מבין. ומה הוא חשב על הכלוב שלך?"

הוא נאנח ופרע את שערי. "שאתה גאון מרושע. אוף. אתם תקליקו ותתעללו בי, הא? אני הולך להתחרט על זה."

לא עניתי, שקוע בהרהורים, מלטף את הרגל שלו בחולמנות. "אני מניח שזה נכון לכל סשן שלנו. אבל לא, אם הוא בסדר להיות פסיבי אז יש לי רעיון אחר. רוצה לשאול אם הוא פנוי בסוף השבוע? ובינתיים, אני רעב, והתגעגעתי לחומוס בארץ. אבו אדהם עוד קיים? זה די קרוב. להביא לך, או שתבוא איתי?"

"יאללה, אני בא. להשאיר את הפלאג?"

"כן. ותלבש את הג'ינס הקצר, אני אוהב כשאתה נראה כמו כוסית."

 

החבר שלו היה חמוד, אבל לא יותר ממנו; הוא צדק, הוא חד משמעית הכי חמוד.

"מותק, תביא בירה?" ביקשתי, ואת החבר שאלתי: "מאיפה ההורים? טשקנט, אסטנה, קאזאן?"

הוא זקר גבה. "אמא מקאזאן, אבא מקייב. איך ידעת?"

"משהו ביופי שלך, בתוי פנים. עצמות הלחיים, המצח, העיניים… לא יודע, משהו שם טטרסטן. ואני יודע שהוא אוהב דם סלאבי," חייכתי לילד שלי, שבדיוק חזר עם הבירות.

"כן, יש לכם טעם של סלק," הוא צחק בהתרסה. "אני אוהב סלק."

"ולך יש טעם של שוקולד לבן," עניתי לו ומשכתי אלי, מושיב אותו בחיקי, מחבק, ולוקח לגימה ארוכה. "ומה ההורים עושים?"

"אמא עובדת בבית מרקחת, לאבא הייתה חנות. מאז הקורונה הוא בבית, אבל, ולא כל כך בטוב."

"מצטער לשמוע. כן, זה חרבן את החיים לכולם. אתם מחזיקים מעמד?"

הוא חייך בעצבות ומשך בכתפיו.

"אז למה פילוסופיה?"

"כל החתיכים שם."

"באמת? לא ידעתי. חשבתי שהוא חריג," ודגדגתי את הילד, שצחק בחדווה והתכרבל לתוכי.

"הוא חריג, אין ספק," הסכים החבר, "אבל התכוונתי יותר ל… נפשות עדינות. אתה יודע? בארץ, זה…"

"כן, אני מבין. פה מלחמה ומיתון וחמסין."

הילד נחר בצחוק.

"מה אתה רוצה? אני מתגעגע לעברית. ומוזיקה זה ממעט הדברים שעושים בארץ נכון. מוזיקה וחומוס. חשבתי שהתגעגעתי גם לגולדסטאר, אבל בעצם אצלנו הבירה טובה יותר. שים איזה משהו בספוטיפיי, אולי? משהו עם כהנא, אפריקה שלי. זה קולע בול לסנטימנט."

"ראית את הוידאו?" שאל החבר.

"בודאי," עניתי, וכשהמוזיקה התחילה הוא קם והושיט יד לילד. "בוא, נשמח אותו."

הביט הממכר התדפק על קירות פלורנטין המתפוררים, ושניהם התחילו לרקוד מולי, מענטזים בדרמטיות אבסורדית, הולמת באופן מטריד. ואז הם התחילו להתנשק, מפשיטים זה את זה באיטיות.

"זה חדש," העיר החבר כשכרע מול הילד ומשך את המכנס מעליו.

"זה נורא," תיקן הילד. "זה הכל בגללו. הביא את זה מחו"ל במיוחד."

"אני הכרתי רק את הורוד והלבן." מהופנט, הוא נשק לדיסקית הכסופה, ואז העביר לשון שובבה על האשכים, והילד נרעד. ואז העיניים החדות, המלוכסנות קמעא, פנו אלי בשאלה: "אז מה עושים?"

"בואו," אמרתי, והובלתי אותם לחדר השינה, אחד בכל יד. "עדיין יש לך את הדילדו הארוך, האדום?"

"הכל בקופסה ליד הארון, שם," ענה הילד, ובינתיים דחף את החבר על המיטה והסתער עליו, מנשק במורד חזהו.

מצאתי את מה שחיפשתי, ועוד כמה צעצועים שתפסו לי את העין, וחזרתי אליהם.

"איזה כיף זה מיטות גדולות. בספרד יש להם קטע של מיטות קטנות, בחיי שאני לא מבין למה," אמרתי בעודי מורח חומר סיכה על שני הצדדים. "תצליבו רגליים ותשכבו על הגב, ככה."

מיקמתי את הדילדו והם הבינו את הכוונה, מרימים את העגן כל אחד בתורו. הכנסתי קצה אחד לילד וקצה אחד לחבר, והם תפסו זה את זה בידיים ושקעו זה אל זה, הסיליקון האדום נעלם ביניהם עד שאשכיהם נמעכו יחדיו. מצד אחד הדיסקית הכסופה, מצד שני זין קטן וזקור שהתקער פנימה וממש נצמד לו לבטן. ספגתי את המראה שלהם לרגע, ואז הצטרפתי, ממולל פטמה פה ופטמה שם, דוחף אצבע לפה או מושך בשיער בזמן שהם חבטו את ישבניהם זה בזה, כל אחד מהם מנסה לבלוע יותר מהדילדו, לגנוב קצת מהאחר.

"חכו קצת, תשכבו רגע בשקט." אמרתי, "אתם כזה זוג לסביות חרמניות. אתה," הורתי לחבר, מוסיף חומר סיכה על מעט הדילדו שהיה גלוי. "דחוף החוצה, רק לא עד הסוף." הדילדו החליק לתוך הילד, שנאנק בעיניים פעורות. "ועכשיו אתה." הם הבינו את הקטע ומצאו קצב מתאים, ואני מדי פעם הייתי מיישר את הצעצוע, לוחץ להם על הבטן, מעסה להם את הביצים.

"אתה רוצה לגמור?" שאלתי את החבר, משפשף אותו באיטיות זהירה.

הוא נראה מופתע. "מותר? חשבתי ש…"

"כן," עניתי. "אבל רק לאחד מכם, אני חושב. אתה יכול לגמור עכשיו, או לוותר לו. מסכן, הוא לא גמר, מה, שבועיים?"

"שלושה," הוא גנח בתסכול, מתפתל ומנסה לשפד את עצמו חזרה על הדילדו שחדל לנוע.

עקבתי בהנאה אחרי תעצומות הנפש המתגבשות בעיניים המעניינות האלה, עד שלבסוף ענה החבר: "לא, אז שהוא יגמור. אני אתאפק."

"חבר אמת," אמרתי ועזבתי לו את הזין. "הוא כבר התחיל קצת," הבחנתי, מנגב כמה טיפות שקופות שהצטברו על הכלובון. "מה זה?"

הילד השתנק. "זה לוחץ לי על הערמונית. וזה הכלוב הזה, זה.. אה.. זה הכל באשמתך."

"אה הא," התרתי בביקורתיות מעושה, וניגבתי את האצבע שלי על שפתיו. "בוא נעשה שילחץ פחות. שמעת מה החבר שלך החליט? עוד קצת ותוכל לגמור. נסו לשבת, אתם יכולים? לא, בלי להוציא אותו, הוא מספיק גמיש?"

הם התיישבו במיטה, רגליהם שתי וערב, מחוברים מלמטה, מיוזעים, מתנשמים. לקחתי שני מצבטי פטמות שמצאתי וחיברתי אותם — לא לכל אחד, אלא פטמה שלו לפטמה שלו, פעמיים. החבר רכן קדימה, מנשק את השפתיים היפות שעדיין הבריקו מזרע, ואני הסתכלתי עליהם ככה: שני גופים כבולים, שזורים זה בתוך זה. בזמן שהם התנשקו התפשטתי, וכשהם ניתקו נעמדתי ביניהם.

"הו וואו," הזין שלי נתלה בכבדות שמנמנה מול פני החבר.

"אמרתי לך," שמעתי את הילד מאחור, שכבר ניחש מה לעשות, וכעת פיסק את ישבני ושיקע את לשונו בתוכי.

"לא שיקרת," אמר החבר ואסף את הזין שלי אל פיו. הוא לא הצליח להכניס יותר מדי, אבל הוא ממש ניסה; אהבתי את המשמעת העצמית שלו, את ההשתנקויות — מתחלף אעלק — ובינתיים, מאחור, לשון קטנה ומתוקה נברה במעמקי. בסופו של דבר, ויתר החבר על הנסיון להכניס הכל לגרונו, והתמקד בכיפה, מסובב את לשונו סביבה בעודו לש את אשכי ביד אחת; באחרת, הבחנתי, אונן לעצמו באיטיות.

שלפתי את הזין מפיו, והוא התביית על האשכים, מעסה אותם בשפתיים רטובות וגונח בחרמנות. "נראה שהתגעגעת למצוץ זין שמן, לא?" התגרתי, תוך שאני חופן את שערו ומועך את פניו לתוכי, והוא רק נהם בהסכמה, מגביר את קצב השפשוף ונמרח על המפשעה שלי בטירוף חושים הולך וגובר. "כל הנפשות העדינות בחוג לפילוסופיה… גם הפינים שלהם עדינים, אני מניח?"

הרגשתי צחקוק בתחת שלי. "תגיד, אתה נראה קרוב; בטוח שאתה לא רוצה לגמור?" שאלתי שוב, והצחקוק גווע באחת. רגע ארוך, ואז — "לא, לא. תודה." הוא הרפה את ידו. "תן לו, מגיע לו."

"פייר אינאף," התרשמתי. "ממש עוד מעט."

הורדתי את השרשראות ופרמתי אותם זה מזה, מעמיד את החבר על ארבע ומורה לילד להכין אותו לחדירה. "כמה תחת היום," הוא חייך ברעבתנות וצלל לעבודה, ואני בינתיים ניסיתי להידחק לקוקרינג בכאב מה, ולטבעת התחתונה השחלתי ויברטור אצבע קטן שירטיט לו את הפרינאום.

"ילד טוב," אמרתי כשהייתי מוכן. "ועכשיו זוז קצת."

ישרתי את הזין שלי, ובקלות מפתיעה — אולי מתחלף בכל זאת — נכנסתי פנימה, עד הסוף, והוא גנח בשילוב עסיסי של רווחה והפתעה, מתמלא לפתע בלחץ ורטט וחום. תפסתי אותו במותניו והתחלתי לזיין בכוח, בתנועות ארוכות וחזקות, והילד רק ישב ליד והסתכל, מהופנט ודומם, מאזין לאנחות ולאנקות ולחיכוך הרירי. אגילי זיעה ניגרו ממני, מטפטפים על הישבן הפעור שתחתי, והילד היה רוכן מדי פעם לאסוף את הטיפות בלשונו ולחייך אלי בחושניות.

"קח, עוד קצת תחת," אמרתי תוך שאני מוציא את הזין, והילד הסתער עליו ובלע את כולו בשקיקה; הנה לכם, זה כישרון מולד. פתאום הוא קלט את הרטט, ועיניו נפקחו, וראיתי בהן את ההבנה המתגבשת; וכשעינינו נפגשו, חייכתי לאמור שאני יודע שהוא יודע, והתמסרתי לעלבון הנרגז, מלא ההערכה, שהוא ביטא במציצה חזקה ועוינת במיוחד.

"היי," אמרתי כשיצאתיו מפיו. "עוד לא אבדה תקוותנו. אני ממש קרוב, ואתה תגמור אחרי, כמו שהסכמנו," ובזחיחות כיוונתי חזרה לחור של חברו ופילחתי אותו באבחה. הגברתי את הקצב, מתלבט אם לרמות עוד קצת ולשפשף אותו איכשהו — אבל קודם שיכולתי להחליט, החבר השמיע נהמה עמומה, מיוסרת, וקרס אל המיטה ברעידות, מתיז זרם אחר זרם אחר זרם על הסדינים ספוגי הזיעה. בתחושת ניצחון התקרבתי לשיא, נזכר רק ברגע האחרון לא לגמור עמוק מדי בתוכו ומחלץ הכל מלבד הכיפה, מתמסר עד כמה שיכולתי לרטט בהיעדר החיכוך.

ואז: "אוי לא. כמה חבל," חייכתי אל הילד, והוא רק הסתכל עלי; ואני יושב פה, עכשיו, קרוב לעשר דקות, מנסה לנסח את המבט הזה ולא מוצא לכך מילים מתאימות — אז תיאלצו לדמיין מתוך ההקשר.

"תמות." הוא לחש בהערצה, ואני מלטף את הסנטר שלו בין אצבע ואגודל.

"עמוק בפנים, אתה אוהב את זה." אמרתי לו, רוכן לנשק אותו ואז מתחרט. "זוכר שאמרת לי פעם — תפתח," והוא פער את פיו בצייתנות, "שככה טוב יותר מנשיקה?" ובזהירות אני משחרר אל פיו יריקה איטית, שהוא בולע בעיניים נוצצות, כאילו על סף בכי. הוא נאנח והנהן, ואני שאלתי: "וזה לא יותר טוב מלגמור?"

"כן, אדוני," הוא ענה בהכנעה. "תודה. התגעגעתי."

"גם אני," עניתי, מופתע מכנות הרגש ששטף אותי. "בוא, תנקה אותנו." — והוא צולל בחרמנות, שותה את הזרע שמטפטף מהתחת של חברו ויונק את הכתמים המתייבשים על המיטה.

ופתאום הוא סב אלי, בדאגה אמיתית. "אתה תיתן לי לגמור לפני שאתה טס, נכון?"

"אני מניח שזה תלוי בו," אמרתי. "הוא צריך ללמוד להתאפק, אתה לא חושב?"

"אתם מטורפים," מגמגם החבר לתוך המיטה, והילד חוזר ללוש את החור שלו עם הלשון, ספק לנחם, ספק לעודד, ספק לשכך את אונו הגואה והמתוסכל. אני נשכב לידו, עייף לפתע וקצת עצוב, ומלטף את גבו. בסלון, השיר מתחלף לקילפתי תפוז, והקולות של רונה קינן ואסתר רדא אופפים אותנו. אני מחליק מטה, מכניס אליו אצבע ועוד אחת, מעסה לו את הערמונית; ועוד לפני שהשיר נגמר הוא נחלב ושופך קצת ונרגע.

אני מזמזם לו לתוך האוזן, ביחד עם המנגינה: "בתוך העכוז, ילד ישן, ילד ישן." ואנחנו נרדמים ככה, שלושתנו, הילד בתוך העכוז והאצבע שלי בתוכו; רדופים אמנם, אבל בבית.

הם היו זוג מקסים. הוא היה שזוף וקטן קומה, עם היופי הלטיני הזה, המחוטב, על חיתוכיו הצ'איליאניים; והיא ג'ינג'ית מנומשת וארוכת רגליים, עם שן אחת שבורה שהפכה חיוך שובב מלכתחילה לשדוני ממש.

אפשר היה לחוש את הכימיה מבעד לתמונות. משהו בשפת הגוף שלהם, או בסינכרוניות המנח, או בזויות העיניים — הם לא נראו כמו סתם נפשות תאומות, אלא נפשות שהתערבלו זו בזו, כל אחת מהן משאירה משהו מעצמה באחרת, יין ויאנג. תקראו לזה חצאים משלימים, או זיקה רוחנית, או הסתבכות קוונטית, זה לא משנה; אני רק רציתי לשקע בזה את פני ולנשום עמוק, כמו בחזה שופע או בתחת יפה.

 

כשנפגשנו, הם היו נינוחים למדי — בודאי לא הפעם הראשונה שלהם, וככה קל יותר, כשכבר יש אמון הדדי ויודעים מה רוצים. הוא מזג לי כוס יין אדום מקולצ'גואה, והיא הגישה צלחת עם עוגיות שקדים איטלקיות; דיברנו על סלבדור איינדה ופינושה, ביבי וברלוסקוני, כיבוש ומהפכה ופוליאמוריה.

"תמיד היינו הרפתקנים ואהבנו להתנסות," היא ענתה לי; לרוב היא דיברה, והוא חייך והנהן. "ואז קראנו את פוליסקיור, יצא לך?" וכשעניתי לחיוב הרחיבה: "החלק הראשון תפס אותנו חזק, עזר לנו לאפיין את ה-attachment strategies שלנו, אתה יודע? נתן לנו שפה לדבר על זה."

"כן, אני זוכר," אמרתי. "מסוג הכלים שצריך ללמד בבית הספר, עד כדי כך זה בסיסי וחשוב. אבל היי, לפחות הגענו לזה איכשהו, גם אם מאוחר. ומה השפה הזו הבהירה לכם?"

היא פתחה את פיה להסביר, אבל אז עצרה, כמעין המחשה לכל העניין, ופנתה אליו: "מה דעתך?"

הוא משך בכתפיו וחייך. "היה לי קשה להיפתח, ועכשיו קל יותר. לפחות איתה. איתך," הוא קרץ. "אז אני יכול להודות, למשל, בלי יותר מדי בלגן מסביב, שאני אוהב זין. ויש בלגן מסביב, לפעמים, אבל הוא לא באמת קשור; זה הגיוני?" הוא רכן קדימה, משפשף את ידיו. "זה מרגיש קצת מלאכותי, בהתחלה, אבל מחלקים דברים ביחד. לקופסאות. ואז מנסים לפתור אותם, קופסה קופסה, בלי לערבב את המטען הרגשי הלא קשור."

"ואני יודעת לשתוק קצת יותר טוב," היא אמרה עם החיוך השדוני שלה. "ואפילו להקשיב. הוא אומר הרבה דברים יפים וחכמים, אם אני נותנת לו רגע לנסח אותם. והיי, גם אני אוהבת זין, אז למה שלא נאהב אחד ביחד?"

לגמתי את שארית היין ונשענתי אחורה באנחה. "אוקיי, אז עכשיו שאני מבין בתור מה אני נמצא כאן, רוצים להראות לי איך האהבה הזאת באה לידי ביטוי?"

הם לא היו צריכים הזמנה נוספת. בתזמון מושלם הם משכו מעליהם את חולצותיהם, החליקו מהספה לרגליי והתחילו להפשיט אותי: היא פותחת את הרוכסן, הוא חולץ את הנעליים. הנמשים שלה טפטפו כל הדרך למטה, מכסים זוג שדיים קטנים ועגולים, עם הילות פטמה ורודות ורחבות. הוא אמנם היה שעיר משאני רגיל, אבל זה הלם אותו: השיער הזה, העבה, השחור עד כדי כחול, נראה כמעט כמו קעקועי מאורי מסתלסלים.

בעבודת צוות חלקה ויעילה הם נפטרו מהנעליים והגרביים, המכנסיים והתחתונים; היא מחויכת בפלירטוט, הוא רציני ומכוון מטרה. באסרטיביות עדינה היא פיסקה את רגלי, והוא הזדחל ביניהן, אוסף את אשכי אל פיו ומעסה אותן בשפתיים רטובות, בעוד הזין שלי גדל ומתקשה על פניו — לנגד עיניו, אפשר לומר. היא רק הביטה באהדה, מלטפת את גבו בעדינות, ואז רכנה מעל והעבירה לשון מיומנת מהכיפה לבסיס וחזרה, מעקלת אותה לתוך המסילה מתחת לעטרה, מנשנשת בעדינות, ואז אוספת את הראש אל פיה ומוצצת בכוח, לשונה נדחפת כנגד חור השופכה.

הוא מצידו עבר למשיכות לשון שטוחות וארוכות, מעסה את העור הרגיש שמתחת לאשכים, משמאלם, מימינם. ואז הם עשו משהו מגניב במיוחד: היא התיישרה והחליקה עד קצה יכולתה במורד הזין, מצליחה להכניס קצת יותר מחצי; והוא חפן את האשכים ומשך אותם מעלה כלפיה. אחרי רגע של התמקמות, ריכוז ונשימה מהאף, היא השחילה את לשונה מתחת לגזע, עד לשק המורם והמתוח, והחלה ללוש אותו תוך שהיא משפדת את עצמה עוד ועוד, כל גיחה מלווה באנקה רירית. ואז הוא הצטרף, לשונו משחקת בלשונה, ושתיהן מתלפפות סביבי ועלי, מעסות רגע את הגזע ורגע את הביצים ורגע זו את זו.

אחרי הנשיקה הזו — בדיוק כמו שרצו והבטיחו, הוא והיא והזין — ננעלו לפתע עיניהם, ובחיוך זדוני הבזיקו אלי. הוא תפס אותי בכוח מפתיע, מפסק ומרים וצולל מטה, מורח את פניו עד פי הטבעת ולתוכו; והיא עצמה את עיניה בריכוז והתחילה לבלוע בעקביות רציפה, לועה חולבת את הזין שלי בגלים חמים של לחץ רטוב.

עשרים שניות אחר כך ואני מושך אותה בשיער מעלי. "לא, די, זה יותר מדי," והם רק צוחקים. "שניים נגד אחד זה לא כוחות, אני צריך לזוז קצת. מי קודם?" והיא מרימה את היד ככה, כמו ילדה נרגשת, עם כתף אחת שמוטה וראש נטוי.

אני חושב לרגע. "נראה לך שתצליחי לאכלס את שנינו?"

והיא מחייכת בשובבות; "נראה לי שאנסה."

"בואי הנה, נכין אותך," אני אומר, מעמיד אותה ויורד על ברכי. "אתה תמשיך במה שעשית," אני אומר לו תוך כדי שאני מושך את החצאית שלה למטה. "אתה טוב בזה."

הוא מסתער עליה מאחור ואני מקדימה, והיא שמה רגל אחת ארוכה מעל כתפי, חופנת את שערי ביד אחת ואת זה שלו באחרת ונושמת לאט, בכוח, עם מצלול קלוש ונמוך וגרוני. כשאני עולה אל הדגדגן הצליל גובהה ומצטלל, וזה מרגיש כאילו אנחנו מנגנים עליה, כמו הכוסות האלו שמלטפים את שפתם והיין שר. אני תופס את המפשעה שלו — הוא עדיין לובש את הסקיני, מסכן — ומושך אותו אלי, מנסה לנשקו מבעדה; ואז מכניס אליה אצבע, ומושך את ידו לאמור שיעשה כך גם מצידו. ואני יכול להרגיש אותו מעבר, בצד השני: האצבעות שלנו כמעט נוגעות, ורק רסיס שלה בינינו. אני עוטף את הדגדגן בשפתי נושך את העטרת בעדינות והיא גומרת, ואנחנו סופרים ביחד את הפעימות שמהדהדות בכולנו.

בזמן שהיא נרגעת אני פותח את מכנסיו, משחרר אותו ומשכיב אותו על המיטה. אחרי שהיא מתאוששת היא מרטיבה אותו קצת ומתיישבת עליו בגב קעור, ואני עולה מאחוריה. בתנועה איטית אני מתחיל להידחס אל אחוריה, מרגיש אותו לוחץ מהצד השני, והפה שלה נפער באנקה אילמת. בחצי הדרך אני חופן את שערה ומקער אותה עוד יותר, שתשקע היטב, עד הסוף, והוא חופן את שדיה הנמתחים ולש אותם, מוצץ וממולל את הפטמות. הנמשים במורד צווארה הלבן, הפועם, נראים לי כמו מטח מטאורים בים של חלב; אבוד במראה הזה אני נע קדימה ואחורה, ואנחנו נכנסים לקצב איטי, קבוע ומשלים, חורשים אותה הלוך ושוב, מפה ומכאן.

אני משחרר את ראשה, והיא צונחת לחיקו, והוא מחבק ומנשק את פניה בעוד אני לוחץ את מותניה ומעלה את הקצב. הם שוקעים בנשיקה ארוכה, ואנחותיה הנשפכות אל פיו שוב מביאות אותי לקצה; אהבה זה כזה קינק מצוין. כדי להתנער, אני מחליט להחליף חור: יוצא ממנה בזהירות, מעמיס חומר סיכה ומושך אותו אלי. הוא מרים את רגליו, עדיין בתוכה, ונשיקתם עוד נמשכת — ואני נלחץ אליו, וחודר, ועכשיו אנחותיו גועשות אל פיה. אני מחזיק את רגליו ומתחיל לזיין אותו, והיא מציצה לאחור בחיוך מלא הערכה, אבל איכשהו גם קצת חצוף. בכל תנועה שלי הוא נדחף לתוכה, אז אני עושה אחת חזקה יותר; אנקה קטנה פורצת מבעד לחיוך שלה, ואני רואה את ניצוץ ההבנה בעיניה. ביחד או לבד, יש לי תחושה שאראה אותה שוב.

"קחי, תחזיקי," אני מושיט לה את רגליו, והיא מתיישרת ונאחזת בהן, רוכבת עליו בזמן שאני מזיין אותו. וכשאני שוב מתקרב לקצה, אני שוב מחליף חור, ושוב ושוב, מנסה לערבב את האנחות שלהם למרקם אחיד, להמיס אותם האחד לתוך השנייה.

בפעם הבאה שאני מחליף אליו, אני חופן את האשכים שלו ולוחץ תוך כדי כניסה; הוא משתנק, ופתאום הוא מתחיל להתפתל ולגמור בתוכה, ופתאום היא מתחילה לרעוד ולגמור מעליו. כשהם נרגעים, היא מחליקה הצידה בתנועה עצלה, מעסה את המפשעה שלה במבט מתנצל של די, אני לא יכולה יותר, ואני בינתיים חוזר לזיין אותו באיטיות אגבית ונימוס מתון.

"צריך קצת עזרה?" היא שואלת לפתע.

"בא לך?" אני יוצא ממנו, הזין שלי קשה כמו יהלום ומבריק ממנו, מכוסה במיצים של שניהם.

"שום דבר שלא טעמתי קודם," היא קורצת לי, יורדת על ברכיה ואוספת אותי אל פיה. היא ממש מוצצת אותו ממני, לא בכאילו, ולא בלי הנאה — לשה ויונקת ומחטטת בלשונה; ואז היא מבחינה בחור הפעור שלו, האדמדם והבוהק, וגבותיה נכמרות בחמלה.

"אוי, מסכני," היא ספק מקוננת, ספק מקניטה, שוכחת ממני ופונה ללקק אותו, להרגיע את ההלם בלשונה.

בפעם השלישית כבר, זה יותר מדי; אני גונח ומנסה להתאפק, אבל מתחיל להבין שאיחרתי את המועד. אלא שבסנכרון הזריז והמדויק שלהם, הם מספיקים להחליק ולתפוס כמה זרמים חזקים בפיהם ועל פניהם. אני צונח על השטיח, תשוש ונרעד, ומסתכל עליהם מתנשקים ומתלקקים — ולא כמו בסרט פורנו, באיזו הגזמה פרועה, אלא כמו בחתונה לטינית, כשהחתן והכלה חותכים את פרוסת העוגה הראשונה ביחד ואז מורחים אותה אחד על פני השנייה ומתנשקים. הקרם זולג עליהם וזה לא משנה; ביחד, שום דבר לא באמת משנה, ולחלוק את הלכלוך הזה מענג מעצם הקיצוניות של הביחד הזה.

    > אוקיי, אז… רימינג ורומנטיקה. זה מצלצל יפה ביחד.

    < חחח או מיי גאד מה

    > זה בסדר, אנחנו בפורום בדס"מ, זאת לא בושה אם את אוהבת לטלטל סלט. זה די חמוד, אפילו, בהקשר הזה

    < חח אבל מאיפה הבאת את זה

    > את מה שתיארת מקודם אפשר להכליל תחת הכותרת של רומנטיקה, לא? הפרחים, החיזור המנומס, השיחה האיכותית - זה הכל חלום רטוב על ג'נטלמן מחויט. ורימינג… פשוט מהפרופיל שלך. כל הקבוצות, שלושת הוידואים הראשונים במועדפים, בחייך. את גורמת לי להרגיש מקריפ, אבל לחטט בסייברספייס זה בייסיק לייף סקיל בימינו

    < 🙊🙈

    > פסדר, פסדר. בעיני לאהוב רומנטיקה יותר מביך מלאהוב רימינג, אבל זה היופי שבמגוון האנושי. אני חושב שביחד זה שילוב עם סינרגיה מהממת

 (כמה דקות אחר-כך)

    > איך את מרגישה? הגזמתי קצת?

    < לא לא, הכל בסדר. אני פשוט נבוכה למות

    > למה? זה באמת בסדר גמור. הרי כל הרעיון בשיחה המקדימה זה שנכיר זה את זו, שנדע להביא נושאים כמו אלה בחשבון

    < אני יודעת, אתה צודק.. זאת פשוט הייתה.. פנייה קצת חדה חח

    > כן, אולי זה לא היה ג'נטלמני במיוחד. לא יודע כמה אני טוב בזה. אני אוהב לדבר על דברים כמו שהם, ובעולמות ערכים מסוימים זה אולי לא כל כך מנומס. אבל אני גם יכול לסובב את זה אחרת: אמרת ששיחה איכותית זה גם רומנטי וגם מחרמן, לא ככה?

    < כן..

    > וזאת לא שיחה איכותית?

    < חח כן

    > ובהמשך לזה, עוד שאלה חצופה. מוכנה?

    < חח אוקיי

    > כמה את רטובה?

    < יאו די

    < מאד 🙊🙊🙊

    > וזה לא נחמד? את יכולה להקליד ביד אחת, אני לא ממהר

    < או מיי גאד

    > אז הנה, עוד שאלה מפורשת. את אוהבת רימינג?

(כמה דקות אחר-כך)

    < כן.

    > תני לי תשובה מלאה, כמו שמלמדים בתיכון

    < אני אוהבת רימינג.

    > ואיך זה מרגיש?

     > (לכתוב לי את זה, לא הרימינג…)

    < אני יכולה לגמור?

    > עוד לא. אבל נשמע שזה מרגיש לא רע. איך את?

(דקה או שתיים)

    < רטובה.

    < חרמנית.

    < בבקשה?

    > עוד לא. ואיך רימינג מרגיש?

 (עוד דקה או שתיים)

    < משפיל.

    < מושלם.

    < מותר?

    > ילדה טובה. כן, מותר

(עוד כמה דקות אחר-כך)

    < וואו

    < תקשיב, אם ככה אתה רק מהתכתבות, יו הב מיי אטנשן חח

    > באהבה. גם אני נהנה לשחק איתך, את יודעת

    < ואולי אחרי כמה דייטים אפילו נגיע לשם 🙊🙈

    > לרומנטיקה, או לרימינג?

    < חח אתה לא אמיתי

    > זאת לא באמת תשובה

    < לרימינג.

    < אוף אני שוב רטובה בן זונה 🙈

    > זה לא מאד ליידי-לייק, לקלל ככה. בכל מקרה, את יודעת מה לעשות עם זה :)

    > וגם, אני צריך לזוז. מחר בשמונה?

    < כן. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה

(עוד כמה דקות אחר-כך)

    < ו.. תודה 🫦

 

את נכנסת לבר, ואני חושב שאת מושלמת. עוד לא הבחנת בי - זה מן בר קוקטיילים מעושן בסגנון של שנות השלושים, אפלולי ומרופד קטיפה כהה, והקול של פאטסי קליין מרחף בחשכה החמימה כמו קטורת קדושה. זה הולם את הרגע היטב: חושני ותמים בעת ובעונה אחת, כמו רימינג ורומנטיקה - כמוך, בשמלה האדומה הצמודה שלך ובתלתלי הבלונד הקצרים. את סוקרת את החדר, מכווצת את עינייך לפלח את הצללים, וכמה שהאף שלך חמוד כשאת עושה ככה. כשמבטינו מצטלבים אני כמעט מרגיש, מהצד השני של החדר, את נשימתך הנעתקת, פעימות הלב באוזנייך, חום הסומק המתפשט. את מחייכת ובאה לקראתי; חיוך אדום וקצר, כאילו נוצר עבור השמלה הזו, וגומות החן שלך גורמות לך להיראות כמו שחקנית מהקולנוע הישן שאת כל כך אוהבת.

אני קם לכבודך; אבל בעוד את רוקנת לנשיקה קטנה על הלחי, אני מעמיד פנים שלא שמתי לב, ותחת זאת שולף עבורך את הכורסה הקטנה במחווה אבירית. הקידה שלך הופכת למעין סיבוב מגושם, ואת מתיישבת בצחקוק נבוך, חמוד כמו האף שלך.

אנחנו מזמינים קוקטיילים - משהו צבעוני ומתוק בשבילך, משהו מר ומעושן בשבילי. את מבקשת לטעום, ואז עושה פרצוף; ולי יש משהו בשבילך, אני אומר. חשבתי להביא זר ורדים, כמו שמקובל, אבל זה הרגיש קצת מסורבל, שניסחב איתו כל הערב — אז קניתי ורד בודד, וגזמתי אותו, והנה; שימי מאחורי האוזן, הוא יתאים לאודם ולשמלה. את מסמיקה בהנאה, מסבה את ראשך ומסיטה את התלתלים מהאוזן, לאמור שאתקין אותו במקומו; אבל אני רק מניח אותו לידך ומחייך בתמימות, ואחרי עוד רגע נבוך את מרכיבה אותו בעצמך.

אנחנו מדברים על כל מני דברים: על מוזיקה ועל קולנוע, על הלימודים שלך והחלומות. אנחנו חולקים קינוח, ואת מנסה לגעת לי ביד, כאילו בטעות; אני מתחמק, כאילו להחליק את שערי, ומתאפק לא לחייך נוכח הבלבול המתוסכל בעיניך. התכלת שהן הולמת היטב את התסכול הזה, התם והמתוק, ואני לוקח נשימה עמוקה, להתאפס ולהתמיד.

 

אני מלווה אותך הביתה, ואת מצחקקת ומקפצת ומדלגת ומרקדת, מבוסמת ושמחה וחמה וזוהרת ברחובות הקרים והחשוכים - אלא שתמיד במרחק נגיעה, ונראה שהשלמת עם המצב לאשורו. כשאנחנו מגיעים אלייך, את בכל זאת מנסה עוד פעם: מזמינה אותי לכוסית אחרונה, תה או אולי וורמוט אם אני אוהב.

למרבה הפתעתך אני מסכים, והשינוי שזה מחולל בך סביך באויר הלילה, כאילו הריח העדין שלך עצמו השתנה בן רגע, העמיק והתעבה. אני מבחין במתווה פטמותייך המתקשות, ואת צוחקת ומסתחררת במבוכה חיננית, פותחת את הדלת ומובילה אותי למעלית בלי מגע, ידך מרחפת מאחורייך, פשוטה וכמעט מתחננת.

המעלית צפופה, והמתח המיני באויר כל כך טעון שאני כמעט מצפה שיתלקח, שיתגשם לכדי ניצוצות חשמל ואש; ואת כבר אבודה בו, במטען הזה, עוצמת עיניים ונושכת שפתיים בתחינה. נשימתך מאיצה ומשטחת — וכשאנחנו נכנסים לדירה, במסדרון הקטן שמוביל לסלון, והדלת נטרקת ואני מסתובב אלייך, היא נעתקת כליל.

"אמרת לי בשיחה שלנו, את זוכרת," אני מתחיל, ונותן לך רגע להתמקד, "כמה חשוב — קדוש, נדמה לי אמרת? — המגע הראשון, הנשיקה הראשונה. ועלה לי רעיון, אם את בספייס הנכון. רוצה לשמוע?"

את מהנהנת בלי קול, בולעת רוק. התכלת הזאת שלך, האבודה; אלוהים ישמור. "אם זה יותר מדי, פשוט תגידי די, לא צריך מילת ביטחון מתוחכמת. את עוקבת?"

(הנהון)

"יופי. תורידי את השמלה."

בתנועה נרעדת את חולצת אותה מכתף אחת ואחרת, והיא צונחת סביבך כמו שלולית של דם בתולי.

"רדי על הברכיים," ואת צונחת.

אני פותח את החגורה והרוכסן באיטיות, בעדינות, אומד ומכיל את התכלת הנרגשת, את האדום הנפסק. המכנסיים מושפלים, והתחתונים אחריהם, ואת נשנקת ונשענת קדימה ו-

אני מסתובב, ואת נאנקת; ההבנה שוטפת את גופך, מרטיבה אותך עד לשד עצמותייך. אני לא רואה אותך יותר; אבל אז אני מרגיש את האצבעות העדינות, הקרירות, מלטפות את הלחיים שלי - ואז, לאט ובזהירות, את האגודלים נלחצים ומפסקים, ואת שפתייך פוגשות לראשונה את גופי. הנשיקה מתחילה תמה ומהוססת; אבל הלחץ נבנה, בשר שפתייך נמתח כנגדי, ולשונך מתחילה לגשש ולחקור: סביב ופנימה, ופתאום שפתייך מתהדקות סביב החור שלי ואת גונחת, ונדחפת במלוא כוחך, כפורקת עול. אחיזתך מתחזקת, לשה ופוערת אותי, וכל פנייך שוקעות בתוכי, טובעות ונרטבות ומסתחררות.

קשה לומר אם זה אורך דקות או שעות, כי הזמן מאט ועוצר וחג וניתך סביבנו במגע הראשון הקדוש הזה; אבל כמו כל רגע, הוא חולף, ואני מרגיש אותך נרגעת ומתעשתת בהדרגה, את הטכניקה שלך מתחדדת: פעם שואפת ופעם נושפת, פעם מפלחת ופעם מדגדגת. אני נושם עמוק, משחרר את הבטן ומרפה את פי הטבעת - ואת חודרת אלי עמוק משאי פעם הרגשתי, מעקלת את לשונך לעסות אותי מבפנים, לנבור בי מבעד לרוק ולחום ולאנחות.

פעם את שולחת יד בין רגלי, חופנת את הזין שלי ומאוננת תוך כדי שלשונך מסתלסלת ומסתובבת (אני לא בטוח מה עשית שם, בחיי) - ולרגע ברכיי פחות, ואני נשבע שאני מרגיש את החיוך שלך במעי. אני סותר לידך בעדינות, לאמור שאין צורך, ובשובבות מוסיף: "לא בדייט הראשון, מה קרה לך." ושוב מרפה, ושוב את שוקעת למעמקי ונמסה לתוכי. פעם אחרת את נשנקת לפתע, ונסוגה קמעא לחלץ שיערה מפיך; והפעם אני מחייך, וחושב על רומנטיקה, ואת צוללת חזרה ומרגישה את החיוך שלי במעי.

 

לבסוף, אחרי פרק זמן לא ידוע, ניתקות שפתינו. אני מושך את מכנסי ומסתובב אל הבלגן הפראי, הנחשק, שהוא את: האודם שנמרח רובו, השיער שנפרע כולו, הרוק שמכסה אותך מסנטר ועד מצח, והתכלת - עכשיו יוקדת, קופחת, נחושה וחסרת רחמים כמו שמי קיץ. אני מושיט לך יד, לגעת בך בפעם הראשונה, ואת נעמדת במלכותיות מאופקת.

ואז אנחנו מסתכלים מטה באותו רגע, מבחינים בשלולית הקטנה שנקוותה תחתייך ופורצים בצחוק. "רק רגע," אני אומר ופושט את הבלייזר, מניח אותו על השלולית ומוביל אותך עליו, אל הסלון והוורמוט והאפטרקייר.

 

"אני יודעת שאתה חושב שכל הרומנטיקה הזאת קלישאה ילדותית," את מספרת לי אחר כך. "ואני אוהבת איך העיניים שלך מתכווצות קצת ברגעים האלה, הרומנטיים, כאילו אתה מנסה להדחיק את החיוך המתנשא שלך. מה, לא, נו, אני אוהבת אותו — אני פשוט חושבת שאתה הרבה רומנטי משאתה מוכן להודות, אפילו לעצמך. מה ששאלת, איך שהקשבת, מה ש.. המצאת; זה היה מושלם. זה היה מאגדה שלא הכרתי, ואיכשהו… זאת הייתה אגדה עלי. רימינג ורומנטיקה," את נאנחת ומתכרבלת בחיקי, "אתה לא אמיתי." ואני עונה שאת מריחה כמו תותים.