> אז מחר בשמונה.
< אני מתרגשת. כמה זמן עבר? שנה?
> משהו כזה.
< אני מאוננת על סשנים שלנו כל יומיים שלושה, אתה יודע?
> יפה לך, שמעתי שזו תדירות בריאה.
< תמציא לי מחר משהו חדש לאונן עליו? חבל שבאת רק לכמה ימים, בטח שוב תיעלם לשנה… 😕
> את תמיד מוזמנת לבקר. אבל כן, נראה לי שתאונני על מחר לא מעט.
< אני כבר רטובה 🙊🙈
< תן לי טיזר? בבקשה??
> אין כל כך מה לספר שלא יהרוס את ההפתעה.
< אמם… עשרים שאלות?
> חמש.
< תזיין אותי בתחת? 🙈
> לא.
< אוף 😕
< תיתן לי לאכול את שלך?
> גם לא.
< מה??? למה לא 😭😭😭
> זאת אחת מהשאלות שלך?
< לא, סליחה. פשוט זה החלק האהוב על שנינו 😭
< אמם… זה כולל צעצועים כלשהם? קשירות? הצלפות? כאילו, ציוד?
< זה נחשב שאלה אחת
> גם לא.
< 😶
< אני לא מבינה. אמם… תזיין אותי בכוס, או תיגע בו איכשהו?
> לא.
< אז מה??
< תיתן לי למצוץ לך לפחות??
> כן, פעם אחת.
< מה זאת אומרת, רק מציצה אחת ותלך??? לא ראיתי אותך שנה!
> זאת כבר שאלה שישית. אבל בסדר, לא. לא מציצה אחת, תנועת מציצה אחת. אני אתן לך להכניס את הזין שלי לפה פעם אחת, וזהו.
> ולא, אני נשאר לישון, לא ראית אותי שנה. אני לא חסר לב.
< אוקיי
< אני עדיין לא מבינה
< איך סשן שבו אני נוגעת לך בזין פעם אחת יהיה מחרמן, או מספק אפילו רק לך
> תגלי מחר, אני מניח. זה טיזר, אחרי הכל.
< אוף טוב
< אתה מבלבל אותי
< אבל בדרך כלל אתה צודק, אז אני אאמין לך 🙈
> אז מחר בשמונה?
< כן. מחכה ברטיבות
***
בשמונה פעמון הדלת מצלצל, ואת פוגשת אותי בלנז'רי זנותי במיוחד: רצועות העור השחורות, מעוטרות בקוצי מתכת קטנים, מותחות את הניילון האדמדם על קימורייך; את מגולחת למשעי, שיערך הקצר פזור כמו זהב מותך, שפתייך האדומות פסוקות בחיוך. אני בדרך כלל נמנע מתיאורים מפורטים מדי של צבע; זה מזכיר לי את הכתיבה שלי בגיל 13, כשלא היו לי רעיונות טובים יותר, או עולם דימויים עשיר מספיק, לתאר מימדים מעניינים יותר של המציאות. אבל השילוב הזה שלך, ככה, באור הזה… אם הייתי צריך לבחור פלטת צבעים לתאר סקס (לבן והטרונורמטיבי, לפחות), היא הייתה זו: שחור ואדום, לבן וזהב, וטיפת התכלת הזו, הנועזת והרעבה, מביטה מבעד.
את מזמינה אותי לסלון, ואנחנו שותים כוס יין ומדברים קצת. את נהנית להיות ככה, עירומה וחושנית ומתגרה בי בנונשלנטיות, לאמור: מה, לא תיקח? — ואני מצידי נהנה לשתות אותך בעיני, על שדייך התמירים והגזרה הזו, שאת כל כל גאה בה; ואת נהנית שבעתיים ממבטי הצמא, ואני נהנה שבעים ושבעה מהתקווה הנואשת שקורנת ממך ומרטיבה אותך. את כבר יודעת כמה הנאה יכולה להיות דווקא בהיעדר מגע — כמה מבט לבדו יכול לרתק, לחדור, לבתר. ביד חזקה ובזרוע נטויה, אמרת לי פעם, אנחנו מדקלמים בפסח; אבל איש מעולם לא נגע באלוהים, לא בסנה הבוער ולא בעמוד האש. אור היה, ותו לא, ובכל זאת נשגב על כל חומר.
"אז מה עושים הערב?" את שואלת לבסוף, ואני כמעט רואה את ליבך הפועם, את הגאות והשפל של הדם מתחת לעורך, ערפילי פטל מבעד לגילופי בהט. זו החפצה, את חושבת, אם החפץ שאני רואה בך ראוי לסגידה? החפצה, בודאי; ועבודת אלילים, גם כן. ואם החטאים מבטלים זה את זה, כל שצריך לעשות הוא להקפיד על מספר זוגי.
"יש עוד יין?" אני שואל.
"בטח," את עונה, "בקושי נגענו בו."
"לא, התכוונתי עוד בקבוק. לא לבן; משהו ביוקר, אדום וכבד."
"אמם… לא, לא נראה לי…"
"אז זה מה שנעשה. אני אצא לחצי שעה, יש לי סידור זריז לקראת הסשן. ואת תקפצי ליין בעיר, יש להם סניף כמה רחובות מפה, ותקני משהו מפנק. תשאירי אותו פה בסלון עם שתי כוסות, תדליקי כמה נרות, שימי קטורת ומוזיקה נעימה, תשאירי את הדלת פתוחה, וחכי לי בחדר השינה. ומאד יפה מה שאת לובשת, אם אפשר לקרוא לזה לבוש, אבל מספיק שתשימי תחתונים וזהו."
את נראית מופתעת, אבל מהנהנת; ואני מחייך ויוצא.
***
את מתפלשת במיטה, משועממת וחרמנית, מנסה ספק להתכרבל ספק להתחכך במצעים הרכים ובחושך החם. ואז את שומעת אותי נכנס, וליבך מאיץ — ואז נאלם: אני לא לבד.
את מקשיבה בדריכות לחוצה, מנסה להרכיב תמונה מהקולות הבוקעים מהסלון, מבעד למוזיקה. בינתיים רק אני מדבר, ופתאום את שומעת צחוק מתגלגל, רועם — אבל נשי. הקלה. אוקיי; אולי פגשתי ידידה ותיקה ורציתי לקשקש קצת? את מנסה להבין. הספה חורקת כשאנחנו מתיישבים, ואת שומעת אותי חולץ את הפקק, מוזג את היין, נקישה של כוסות. ליבך נצבט, והבנה עמומה, תת-מודעת, מתחילה להתגבש בך: היין היקר שקנית לי לא היה בשבילך. שלישיה? את חושבת; אבל זה לא מרגיש נכון. עוד לא הספקת לנסח את זה במילים, והבטן שלך כבר צונחת והכוס שוב רותח. הבאתי אישה אחרת לדירה — לדירה שלך — ופתאום את מיוזעת ורטובה וסחרחרה, מנסה להתרכז דיה כדי להקשיב, לפרום מהצלילים העמומים עוד רמז קלוש.
רבע שעה נמשכת כמו נצח כשאת שוכבת ככה, בשלולית של ספק, לא מעזה להוציא הגה או להניע שריר; מתוחה ומשותקת, כמו חיפושית לכודה בענבר של חרדה וחרמנות. את שומעת מישהו מתקרב ותוהה אם להתחבא — אבל ליבך הולם כל כך חזק שהוא ודאי מהדהד בכל החדר, ואולי גם בסלון ובבניין ובשכונה כולה, בוגד בך ומסגיר אותך; ואת מוותרת ונכנעת ונרפית ונמסה לתוך עצמך.
אני נכנס עם זוג נרות, מניח אותם על השידה שליד המיטה ומחייך אלייך בעדינות, בודק שאת בסדר. ואז קם, חוצה את החדר ופותח את ארון הבגדים; את מרימה את ראשך בחולשה, בבלבול, לעקוב אחרי, לפענח. אני מחווה בידי בלי מילים, ואת מרגישה את עצמך מתרוממת, מבעד לפעימות החלולות שמגדירות את קיומך; ניגשת; נכנסת; מתיישבת. "את יכולה לגעת בעצמך," אני לוחש לך, "אבל אל תוציאי הגה — ובשום פנים לא לגמור."
ואני סוגר את הדלת, משאיר אותך לבד עם כל השמלות היפות שלך, מציץ בך רגע מבעד לתריסים ונעלם.
ושוב חוזר; הפעם איתה, והיא מפטפטת ומבושמת ומצחקקת. את עוקבת אחרינו, רואה אותנו בפסים נפרדים, ואור הנרות מרצד ומנמר את החדר — את החדר שלך — בקרעי צל וארגמן. היא כל כך שונה, את חושבת: שחומה, ומלאה, ורועשת, ולראשה רעמת תלתלים שחורים. אני לא זוכר למה התקשרתי דווקא אליה — זו בודאי הייתה נראית לי כמו בחירה הגיונית, פשוט כי היא גרה קרוב, ותמיד ששה אלי קרב ובהתראה קצרה; אבל אולי גם ללמד אותך איזה לקח קטן על באדי אימג', או לפחות להבטיח שלא תוכלי לצפות בנו ולפטנז שזו את.
אנחנו נזרקים על המיטה — על המיטה שלך — מתמזמזים ומתגופפים ומפשיטים זה את זו. מדי פעם אני מציץ אל ארון הבגדים, ומדמיין הבזק של תכלת נזעמת, נכלמת, נסערת, מבעד לתריס החשוך. אבל אז דעתי מוסחת ואני נאבד בתוך המגע — דווקא במגע; כי אם במגע עסקינן, אין משמח יותר מנשים שמנות. החום והרוך — במנעד של הליכה לקיסריה — החופש לחפון, וללוש, ולשקוע; לא עוד משחק מנטלי, אבסטרקטי, תהא האסתטיקה שלכם אשר תהא, אלא התמסרות לחומר, לגוף שאינו חושב ואינו משקר.
היא בולעת אותי בשקיקה, וידך נשלחת מבלי משים אל הכוס שלך; והיד האחרת אל פיך, לעצור אנקה קטנה ופתאומית. היא עוצרת לרגע, מביטה סביב בבלבול, ואני מבטיח לה שזו המיטה שחרקה, והיא צוחקת וצוללת חזרה אל ענייניה. אחרי זמן מה היא מניפה את רגלי מעלה ונמרחת לתוך ישבני, ואני מחזיק אותה בתלתליה ומביט בך, הישר בך, ויודע מבעד לדלת ולחושך שאצבעותייך מאיצות.
ואז אני מרים אותה, והופך אותה, ויורד לה בעצמי — ויודע איך את חושבת, בודאי, שאף פעם לא ירדתי לך ככה; איך את נושכת את שפתך במועקה, וכמה שאת יפה כשאת עושה את זה. היא, מצידה, גונחת בקול; ופתאום עוצרת ושואלת, "זאת לא הדירה שלך, נכון?" ואני מבטיח לה שהיא של בת דודה שעכשיו בחו"ל, ושלא תדאג ותעשה חיים. והיא עושה, וגם אני — טובע בירכיים החמות, מעסה בלשוני מעלה ומטה וסביב סביב. מחור התחת ועד הדגדגן, פעם דרך שפה אחת ופעם אחרת ופעם באמצע, לשוני חודרת ותופסת ומשחררת, דבש תמרים ניגר על זקני. אני מכניס אצבע לפֹּה ואצבע לשם, מושך אותה מעלה אל פי שעוטף את הדגדגן, פעם מוצץ ופעם מלקק ופעם מקציף בתנועות מעגליות; וכשהיא מתקרבת לקצה גם את מתקרבת, אלא שהיא זוכה להתפוצץ ברעד ובצעקה ואת מרפה ברגע האחרון, בתסכול ובשקט.
אחרי שהיא נרגעת אני הופך אותה, והיא מיד זוקרת את ישבנה, שולחת את ידיה אחור ומפשקת, שואלת אם אני רוצה בטוסיק או בפות; יש לה קטע כזה עם מילים, וזה דווקא עובד היטב עם האסרטיביות הבומבסטית שלה. בפות, אני עונה בחיוך, ושומע אנחה קטנה מאחורי — היא בטח לא, עם הראש שלה למטה, מעוך למיטה.
"תשארי ככה רגע," אני מורה ופותח את ארון הבגדים במבט שהודף אותך אחורה; ובתנועה חדה תולש ממך את התחתונים הספוגים ודוחף לפיך, בגבה זקורה של תראי-מה-אני-צריך-לעשות-בגללך. אגב כך, אני מבחין בארגז הצעצועים שלידך ומחליט לקחת אותו איתי, מניח על המיטה ומפשפש באפשרויות.
"וואי, בחורה הרפתקנית, בת דודה שלך," היא מציצה וצוחקת, ואני עונה שאין לה מושג עד כמה, ובוחר בחרוזים האנאליים שהבאתי לך אי אז, כשהתחת שלך עוד היה אדמה חדשה לחקור ולכבוש. אני מורח עליהם חומר סיכה ודוחף אליה, חרוז חרוז (היא כדרכה גונחת; ופתאום מכריזה "חרוז בעכוז!" ומצחקקת), ואני חושב איך הם הולכים לחזור לאופנה, וכמה את הולכת לאונן איתם ולחשוב על הרגע הזה.
ואז אני נכנס אליה, ומתחילים שוב: תופס במותניה הרחבות, הנוחות כל כך לאחיזה, ודופק בכוח. מעולם לא אהבתי את המילה הזו, דופק; אבל במקרה הזה היא הולמת להפליא, על גופינו המתנגשים בחבטות מצטלצלות. מדי פעם אני מושך בשיערה, או סוטר לישבן — תמיד כיף יותר לחלץ סומק מעור שחום — ומדי פעם פורק חרוז או שלושה ודוחק חזרה, והיא מייללת בעונג. ושוב, ככל שהיא מתקרבת לקצה, כך גם את מלווה אותה, מהוסה ומורחקת.
ואני חושב על מבט ומגע, אור וחומר. נדמה לי שהיה זה אולאפר אליאסון, האמן הדני, שדיבר פעם על איך קשת בענן היא משהו שקיים רק בעיני המתבונן. זה נשמע קצת כמו הקלישאה על העץ שנופל ביער, ואם אין מי שישמע אותו, האם הוא באמת נפל — אבל זה לא זה. במקרה של העץ, הרי ברור שכן: עצם האירוע מרעיד רוח ואדמה, בין אם יש אוזן לקלוט את ההדף ובין אם לא — ולאחר מעשה, העץ נותר נפול. אבל קשת בענן היא לא אירוע, אלא דינמיקה: האור הנשבר מבעד לאויר הלח מסגל את משמעותו הצבעונית רק מזוית מסוימת, ורק אם יש עין שתבחין בו בדיוק כך, טרם ישבר עוד וימשיך הלאה במסעו סביב היקום. הרי כל גווניו טמונים בו מראש ובלאו הכי; זה עלינו, ועלינו בלבד, לקלוט אותם ולעבדם ולהתפעל. כך גם עתה: אלמלא היית מביטה מזוית מסוימת, זה היה זיון די רגיל, בודאי לא ראוי לסיפור — וזה עלייך, ועלייך בלבד, כל הרגע הזה, על משמעותו הצבעונית.
היא גומרת שוב, ואת מרפה שוב רגע לפני, פיך מלא בטעם של בד סינטתי וכוס וראשך כואב מחרמנות ואיפוק. גם אני גומר, מתמוטט עליה ומחליק הצידה, שולף את החרוזים בעדינות ומניח על השידה; את כבר תשטפי אותם אחר כך.
"אפשר לעשן פה?" היא שואלת, ואני עונה שלא, אבל לכי על זה, נפתח חלון ונאוורר אחר כך, בת הדודה לעולם לא תדע. ובעצמי קם להביא את כוסות היין בזמן שהיא מדליקה סיגריה ומתרפקת על הכריות, הכריות שלך. קצת אחר כך היא מתלבשת והולכת, ואני קורא לך לצאת מהארון, ואת באה, ברגליים כושלות ועיניים מזוגגות.
"תורך," אני אומר, ואת שוקעת על ברכייך, בלי מחאות או שאלות או מחשבות כלשהן, אוספת את הזין שלי אל פיך וטועמת אותה, את העלבון — ובכל זאת ממאנת להוציא אותו, לסיים את תנועת המציצה האחת שהיא שלך.
את מביטה אלי ככה, מלמטה, נידומה ויונקת, ואני נזכר בסיפור של שי עגנון, אני כבר לא זוכר איזה. הוא מתאר שם את עיניה של אהובה כזו או אחרת בצמד מילים שנחרט בליבי לנצח: תכלת שחורה, הוא קורא להן. חשבתי הרבה למה זה מצלצל בי כל כך, הביטוי הזה; יש בו משהו מיסטי, בלתי אפשרי. תכלת שחורה. וכמו קשת בענן, או כל קסם אמיתי אחר, אם הוגים בו די, הרי שאפשר למצוא הגיון מסדר. ההבנה אותו לאו דווקא גורעת מהמסתורין, לפחות בעיני; היא רק ממחישה ומזקקת את פאר היצירה, את היופי עוצר הנשימה בדרכו של עולם.
במקרה הזה, אני חושב שמדובר בלהטוט של דקדוק עברי. הרי עבור כל צבע אחר — נאמר ירוק, או אפור, או כחול אפילו, שבסך הכל דומה למדי — זה לא היה עובד. הנה, תסתכלו: ירוק שחור, אפור שחור, כחול שחור. נשמע כמו ערבוב של שני הצבעים, לא? או גרדיאנט, אולי. שם העצם זכר, ושם התואר דומה לו מדי, אז הקשר הלשוני מיטשטש ונאבד. לא, זה עובד רק עם תכלת, הצבע היחיד ממין נקבה, עבורו שם התואר נאלץ ליטות באופן שלא משתמע לשתי פנים. תכלת שחורה: לא עוד ערבוב או גרדיאנט, לא עוד תיאור של גוון המושא כי אם של גוון הצבע עצמו: התכלת, צבע התכלת, היא ששחורה. טריק יפה, לא?
ומאז שקראתי את צמד המילים הזה, הקסום, חיפשתיה בעולם לעיתים תכופות, את התכלת השחורה הזו. בקו האופק בליל סערה קיצי, ובצלילה כשהריף נשבר למעמקים, ובאור הירח הזולג מחלונות של גורדי שחקים אפלים, אבל לשווא. והנה פתאום, סוף סוף, מצאתי: בך המביטה בי ככה, מלמטה, שבורה ומוקירת תודה — ובעינייך תכלת, תכלת שחורה.
