אנחנו שרועים על הספה, מעבירים ג'וינט אחר ג'וינט הלוך וחזור; פרק הולך ופרק בא, והריקנות לעולם עומדת.
עוד פעם הפתיח מתנגן, והמצלמה מרחפת בתעוזה מעל הבתים המבצבצים והמגדלים המתרוממים. מנין הביטחון העצמי, החוצפה? זה לא מעוף של ציפור זה, דחילק; זו גהרה של נער מתבגר, מציצן, פניו מחוטטות והוא מחטט בגוגל מאפס מעל ווסטרוז, דואה מעל מציאות מוקצנת, אלימה ומינית, להרוות את סקרנותו בזכאות מבחילה. והיא, תחתיו, ממהרת להיבנות עבורו כמו מקוביות לגו, בדם ובדמעות שהוא לא שומע מבעד למוזיקה ההרואית, ולא היה מעריך גם לו שמע.
אני לוחץ על השלט ופונה אליה. "אין לי כוח לזה יותר," והיא עונה, חצי מתנצלת וחצי מתפנקת: "ולי אין כוח לדייויד סיימון שלך. אז מה עושים?"
"אפשר לעבור מהחלק של הנטפליקס לחלק של הצ'יל," אני מציע, והיא מרימה גבה חושנית. "תני לי נושא לסשן."
היא חושבת לרגע, ואז מחייכת, ספק במבוכה וספק בערמומיות. "אוקיי — משחקי הכס."
אני מגלגל עיניים. "זה קל מדי. פורנו לעניים, אמא שלי הייתה אומרת." (זה נשמע טוב יותר ברוסית). ואז: "בעצם, יש לי משהו, אם נקרא לזה שיר של אש ושל קרח."
היא מתפלשת על המיטה, גונחת ונאנקת, והמצעים ספוגים בתשוקה וזיעה ועוד. אני רוכן מעל, והנר המבושם — ירוק כזה, עם ניחוח של נענע ותפוחים — מטפטף עליה בלי קול, טיפותיו מתקשות בנקישות אילמות ומיידיות, מכתימות באזמרגד פעם עצם בריח, פעם פטמה זקורה, פעם את השקע הזה בתחתית הצוואר, מעל מפתח הלב. ה-suprasternal notch, אני נזכר לפתע; ובמבטו הכמה של הפציינט האנגלי, שכל הסרט ניסה לתת שם לגומה הזו בג'ולייט בינוש — ואיך כל העסק היה מיני יותר, עבורי לפחות, מכל ציץ מרצד וכוס שערורייתי בקולנוע שעושים היום.
אני מניח את הנר בצד ולוקח קוביית קרח, מחליק אותה בתעלות השעווה שפיסלתי על גופה. גם זו מחליקה בלי קול, אבל שתיקתה אחרת: זולגת ומתמהמהת, מותחת את הרגע במקום לכווץ אותו, משאירה אחריה זכר של טיפות קרות ונרעדות. ואין שום מוזיקה להסיח את הדעת — רק הצללים שמרקדים עליה, על הבדלי המרקם: מחד השעווה החלקה, שצרבה והקשיחה, ועורה קרן אודם בקצוותיה; מאידך הקרח המחוספס ושובל המים הנעלמים, ועורה צמרמר תחת לחישתם.
אני מביט בקוביה ובעור הברווז שלה וחושב שוב על קוביות לגו על גבשושיותיהן; אבא תמיד היה קונה לי, כל אימת שחזר מנסיעות העבודה שבילה בהן את מירב ילדותי. הייתי משחק בהן שעות ארוכות, בריכוז ובלי קול, כמו עכשיו. נו מילא, אני חושב — יכול היה להיות יותר גרוע; טייק דאט, ג'ורג' מרטין.
***
לא נכנסתי לכלוב כמה וכמה שנים. דיכאון גורם, בין היתר, לירידה בליבידו, וכל הסיפור בלאו הכי התחיל להתמסמס קצת כשמצאתי נפש תאומה לחלוק איתה את חיי, סקס או לא, בדס"מ או לא.
בסך הכל היו שנים די קשות. בעולם, כן, אבל גם בלב — הרבה ניסוי וטעיה, ותהיה, ושוב טעיה. טיפולים ותרופות שרק הזיקו; טיולים וסמים שהשכיחו זמנית; פטריות וספרים שהשכיכו קמעא. ואלפי, אולי אפילו עשרות אלפי שעות של שיחה איתה, בנסיון להיזכר ולסדר ולהכיל ולתכלל את כל מה שהיה והווה, מתוך תקווה קלושה שיהיה קצת אחרת.
אז נכון — כמו שאמרתי, יכול היה להיות יותר גרוע; זה כמעט תמיד המצב, אבל זה לא באמת משנה. טראומה, ביסודה ובמובן הרחב, היא מאורע משמעותי — גם אם פרוס על פני תקופה ארוכה, כך שלא מדובר במקרה ספציפי אלא במגמה מצטברת — שהאדם, ובעיקר הילד, לא ערוך לקבל ולא יודע לעבד. זה הכל: זה לא חייב להיות אלים או מיני, ג'ורג'; זה יכול להיות סתמי להחריד, עד כדי כך שמעליב לקרוא לזה במילה כל כך חזקה. אבל בסוף זו לא תחרות, והאמת הפשוטה מאחורי טראומה, לפחות כפי שאני מבין אותה, היא זו: כשלא יודעים איך לעבד משהו, באופן בלתי נמנע מנסים בכל זאת, כי מה עוד אפשר לעשות — ואז, כמו בועית אויר שממשיכה לתזז במעגלי המוח, הלחץ מוצא לו ביטוי באופן כזה או אחר.
אליס מילר כתבה על זה בהרחבה. מעבר לספרה המוכר על הדרמה של הילד המחונן, היא אהבה לחקור את סיפורי החיים של אנשים… "מפורסמים", נקרא להם — בין אם דיקטטורים ורוצחים סדרתיים או סופרים ואמנים — ולנסות להבין, או לפחות לתהות ולשער, על מקורה של האנרגיה שהניעה אותם, הנוראה והמופלאה. אני זוכר, למשל, פרט קטן ושולי שהוסיפה כבדרך אגב באחד מספריה, על הפסל הבריטי הנרי מור. כשהייתי קטן (ובעצם גם בינוני), ההורים היו לוקחים אותי לפעמים למוזיאון תל אביב; ושם, בכניסה — בכיכר החטופים, כפי שתיוודע לימים — ליד לוחות החלודה של קדישמן, ניצב פסל שלו שמאד אהבתי: גוש מתכת גדול, מוזר ומעוגל, שתמיד הייתי מטפס עליו בצהלה ילדותית, חגיגית, במעין מסורת מאולתרת. מה טיבה של הצורה ומה משמעותה, מעולם לא הבנתי, וגם לא חשבתי על כך לעומק; אלא שמילר מספרת איך בילדותו, מור היה מטפל באמו החולה, מושח את גבה בשמנים ותרופות. כיצד זה נראה ומרגיש לילד, המעסה בידיים קטנטנות את מישור הבשר הרופס והאינסופי, שבמרומיו מבצבץ ראש זעיר ורחוק? עד כמה זה הנחה את האמנות שלו, מועקתו והערכתו את הגלמוניות שבקימורי החומר? אין לדעת, לא באמת — אפילו השאלה אם אפשר לקרוא לכך "טראומה" עשויה להיות שנויה במחלוקת, אלא אם נשקול בכנות עד כמה ילד קטן ערוך לטפל באמו החולה, והיכן היו כל האנשים האחרים באותו רגע. בסוף, גם זה לא משנה; הרי רק על עצמי לספר ידעתי, וגם זאת בקושי — וזה התרגיל, אם כן, והסיבה שחזרתי לכתוב. לכל החמודים והחמודות שפונים בפרטי: תודה לכם, אבל אלא אם זה סתם לפטפט, אני לא מחפש כרגע. או ליתר דיוק, מחפש להבין את עצמי בעיקר, ומה מניע את החלק הזה בחיי.
בדס"מ, אחרי הכל — בהנחה שזו לא נטיה טבעית של החיה האנושית, ונראה שלא — זו בסך הכל עוד דרך לבטא את ה-surplus jouissance הזה, את שאינו ניתן לביטוי; זו המסקנה שלי, לפחות, ואין בה משום שיפוט. אם כבר, בדס"מ זה ביטוי בלתי מזיק בעליל: סובלימציה, קוראים לזה באומנות, ובאנתרופולוגיה אלימות ספקטרלית — דפוסים מיתיים שתמיד מגיחים בהיעדרה של אלימות מוחשית, והרי כך עדיף. זה בריא יותר מהתמכרות לסם או לאוכל או לעבודה או לאידאולוגיה; אבל כמו כל חומר או תהליך ממכר, זה לעולם לא יכול להספיק, לספק.
אז כן, הטראומות של ניקסון, לנין וקיסינג'ר עשו הרבה יותר נזק לעולם; אבל לטוב ולרע, לי יש אי אלו משלי, וכדי לחסוך עוד סבל מעצמי ומאחרים, אני מחפש בנרות כל זיכרון או תובנה שיכולים לבאר לי מנין. גם אם בועיות האויר, הקמטים והצלקות שבמוחי וברוחי לעולם לא יחלימו כליל, לפחות אדע לנתב אותם ביתר זהירות, ביתר חן, ביתר אהבה.
***
היינו בני שש-עשרה, ישובים בפארק הריק על קרוסלה כזו, שמסובבים עם ההגה באמצע; והיא נעה-לא-נעה, חורקת מדי פעם, והחושך סביבנו סביך. אור של פנס רחוק דילג על דשא שאך לבלב, נוסך בנו צללי טורקיז, ואני לבשתי ג'ינס קרוע ואת מעיל העור האפור-כחול שהורי קנו לי בחו"ל. זה היה קצת אחרי שעשיתי עגיל בגבה — איזה מגניב הייתי, אין לכם מושג; להוציא אולי כמה חצ'קונים, ואת כל סוגיית גיל ההתבגרות, והאופי שלי בשלמותו. אבל קיוויתי שהעלטה והתחפושת יסתירו ממנה את האמת, ובמידה מסוימת זה עבד.
ביד אחת החזקתי סיגריה, למרות שלא ידעתי אז לקחת לריאות, וביד השנייה את ירכתי צווארה, משחק בלי משים (או עם אלף משים) בצ'וקר הזה שבנות היו לובשות באותה תקופה, מחוטי סיליקון שחורים שתי וערב. לא ידענו כלום, אבל רצינו הכל; והמירב שיכולנו לעשות היה לדבר על כך, בין אם כי לא היה איפה לנסות, או כי לא באמת היה לנו האומץ.
"ומה עם אנאלי?" אני שואל, והיא מחייכת חיוך נבוך ומהנהנת.
"תגידי בקול רם," אני מורה, ואחרי רגע היא עונה: "כן, אני אוהבת אנאלי."
"ניסית פעם?" אני ממשיך, והיא מסבירה שלא, לא עם מישהו, רק לבד.
"אבל את רוצה," אני מדרבן, מרגיש את הג'ינס לוחץ.
"כן," ושוב החיוך הנבוך, המתוק.
"רוצה מה?"
"אנאלי."
"זין בתחת."
"זין בתחת."
"תשובות מלאות."
"אני רוצה זין בתחת."
"ילדה טובה," אני אומר, ורוכן לנשק לה. מביך לחשוב מה היה קורה אם אי פעם היינו מנסים, כי זה ממש לא מסוג הדברים שעובדים היטב בלי מספיק נסיון. אבל עצם המחשבה הספיקה אז, והיא נמסה לתוכי בנשיקה רטובה כזו, של בני נוער, מגושמת אבל עם כוונות טהורות.
"יש לך טעם של סיגריות," הלינה כששפתינו נפרדו, ואני תפסתי בשיערה, חרד אם מותר בכלל לעשות ככה או אם זה יותר מדי, ומשכתי את ראשה אחורה. אני עוד זוכר את עיניה הפעורות, ואת האנקה הקטנה והחרמנית שחמקה ממנה.
"תוציאי לשון," דרשתי, והעגיל הקטן שם, שתמיד הטריף אותי, נצץ באור הפנס הרחוק. באיטיות ובלב פועם ירקתי לפיה, פס דק וכסוף שנמתח בינינו לרגע ואז נקווה שם, סביב העגיל — ובמבט מבוהל, נרגש ומחשמל, היא הכניסה הכל פנימה ובלעה.
"מה אומרים?"
"תודה."
***
זיכרון חלקי בלבד. אני בן חמש, אולי שש. כנראה על המיטה, בגלל הזוית של הקירות והחלונות; כמה שהם גבוהים וארוכים. אולי עירום, אולי עם בגד; לא באמת משנה. ממשש את הבלבול; זה מרגיש טוב. גילוי די חדש, שאפשר לעשות ככה. זה נחמד; זה נעים.
אמא נכנסת לחדר. היא מזדעקת. עיניה מבועתות; הבעתה גועל, קצת טרופה, עם הפה העקום הזה, כמו סטורן של גויה. לא מסוג האנשים שאי פעם דיברו איתי על מין, וכנראה שגם לא עם עצמה. גדלה במשפחה נוצרית, עם אמא אפילו יותר אדוקה ממנה. בדיעבד, כן, זה לא מתכון למיניות בריאה.
היא מנערת אותי. גוערת בי. אולי סוטרת לי, אני לא זוכר; היא בדרך כלל לא הרביצה, אז הייתי בעיקר מופתע. ואז היא נעלמת ושבה פתאום, עם זוג מספריים גדולות; הן עדיין עומדות באיזו כוס באיזה חדר בדירה של הוריי. מספריים טובות, כבדות, מברית המועצות; הם השתמשו באותה מתכת להכין הן לוויינים והן כלי מטבח, וזו מעולם לא העלתה חלודה או איבדה את חודה — ככה זה, איכות. צבען ירוק כהה, מלבד שולי הלהב, שם דהה לאפור כהה של פלדה סובייטית.
היא מנפנפת בהם מול הפנים שלי. צועקת. מאיימת שאם אעשה את זה עוד פעם, תחתוך אותו. אומרת שזה מלוכלך, ואם אני הולך להתנהג ככה אז כבר עדיף בלי. ואז פורצת בבכי, זורקת את המספריים על הרצפה, יוצאת מהחדר. נראה לי שגם אני התחלתי לבכות — אבל בעיקר כי לא אהבתי להרגיז אותה. לא הבנתי מה קרה, או למה; רק שאסור לגעת ככה בבולבול, למרות שנעים.
***
הפעם הבאה שעמד לי — או לפחות, הפעם הבאה שאני זוכר — הייתה כמה שנים אחר כך. גיל שמונה, אולי, כשצפיתי בסדרה המצוירת של ספיידרמן.
הייתה שם סצנה שנחקקה בזכרוני עד היום, אבל מעורפלת מאד: גבר עירום על מיטת ברזל, וזו יורדת באיטיות לתוך מיכל מלא בנוזל ירוק בוהק, חומצתי. אולי מבעבע, אולי לא; וברקע שלשלאות שחורות מקרקשות, ואולי לא. אבל הוא היה יפה, הגבר; שרירי וחשוף, וגופו מתעוות בפחד ומפרכס בכאב בעוד הנוזל הירוק מכסה ומטביע אותו. זה ארך אולי כמה שניות, ואז עבר מיד להרפתקאות אחרות, וזה הכל.
הייתי מאונן על הסצנה הזו, בלילה, לבד ובשקט; זה עוד לא באמת התקשר למין, ובטח לא לבלבול סביב גברים — אבל משום מה זה היה מרגש, וכאמור הרגיש טוב בבולבול. גרסה אבסטרקטית יותר — הגוונים והקונטרסט, האלימות שבזויות ובניגודים — נצרבה לנצח בתודעתי: "ירוק רעיל," קראתי לצבע הזה, ותמיד בחרתי בו בפעילויות המטופשות בבית הספר היסודי, כשהילדים נשאלו מה הצבע האהוב עליהם. "מקורי מאד," ענו המבוגרים השונים וזקרו גבה, "מאיפה הבאת את זה?" — ואני רק משכתי בכתפיי.
לאורך חיי הסתקרנתי לגבי הסצנה הזו שוב ושוב, אבל מעולם לא הצלחתי למצוא אותה. לסדרה של ספיידרמן יש מליון פרקים, ואמנם ניסיתי לצפות בה בבגרותי, אבל אלוהים, איזה זבל (וזאת לעומת סרטי ילדים סובייטים — בהם אני עדיין יכול לצפות, ואפילו בהנאה). עם השנים אספתי עוד כמה עובדות: הגבר הזה, נזכרתי פתאום, היה בכיסא גלגלים (או מעין עגלה מרחפת); והנוזל שינה אותו, כך שאחרי הטבילה הוא יכול היה שוב ללכת. חיפושים בגוגל הניבו שם, אפילו, אם כי לא הייתי בטוח במאה אחוז שזה הוא: אליסטר סמייט.
אבל יש רזולושן, כן? לא הייתי מלאה אתכם בפרטים אחרת. זה די הזוי — ודי קתרטי, עם כל האיבה לסם אלטמן — שאפשר לתאר משהו כל כך אמורפי ל-ChatGPT, ואיכשהו היא יודעת בדיוק למה התכוונתי:
You
There is an episode of the animated spiderman TV series where some character, probably Alistair Smythe, gets submerged in a green liquid to heal him. Do you know anything about it, any details?
ChatGPT
Yes, that episode is from the 1990s animated series "Spider-Man: The Animated Series." In the episode titled "The Six Forgotten Warriors," Alistair Smythe is submerged in a green liquid called "Promethium X" to heal him and enhance his abilities. This substance was created by the villain Red Skull, and it plays a significant role in the storyline of that particular episode arc.
You
What's the episode number?
ChatGPT
The episode you're referring to is part of a five-episode arc called "The Six Forgotten Warriors." It spans episodes 8 to 12 of the fifth season of "Spider-Man: The Animated Series." So, the specific episode where Alistair Smythe is submerged in the green liquid would be Episode 9 of Season 5.
היא די החטיאה בפרק, ואפילו בעונה — אבל סיפקה לי מספיק מידע כדי למצוא אותו בעצמי. עונה 3, פרק 8 — The Ultimate Slayer. והנה הוא לפניכם:
היום אני בעיקר תמה איך יכולתי להימשך למישהו עם תספורת כזאת.
***
בפעם הראשונה שיצאתי עם גבר הייתי בן עשרים ושתיים, בערך.
אני זוכר כמה פרפרים היו לי בבטן, וכמה נעים זה הרגיש — נשימות שטוחות וחולשה כללית בשרירים, גם, אבל לא בקטע רע. קצת כמו בטריפ פטריות: מן התרגשות ילדותית, תמה ופגיעה, מתמסרת ליקום שאולי מפחיד קצת, אבל גם די מרגש.
כמה ימים לפני כן החלטתי לעשות מעשה, ואיפשרתי בטינדר גם את בני המין השני (או הראשון, בעצם?); וכבר היה מאץ' עם בלונדיני חטוב ויפה, שבדיעבד נראה דומה בצורה מטרידה לאליסטר סמייט (טוב, מינוס התספורת).
מקובע כפי שהייתי בהבנתי מגדר, לא ידעתי להתייחס אליו אלא כאל בחורה — ארגנתי את הדייט, לקחתי אותו לבר קוקטיילים אפלולי שנסגר מאז, באלנבי פינת ברנר, אפילו שילמתי את החשבון בלי לשאול אותו. הוא לא התנגד; לא לזה, לא לפלירטוט האסרטיבי — הכל נינוח. בסוף הוא פשוט הזמין אותי אליו, ככה במישורין: "רוצה לבוא אלי להזדיין?"
אני חושב שזה היה ההבדל המהותי הראשון. עם נשים, הייתה לי כבר נוסחה מוכחת שעבדה היטב: את הדייט הראשון הייתי חותם בנשיקה, כך שבשני כבר יהיו מזמוזים, ורק בשלישי הייתי מתחיל לארגן נסיבות קצת פחות פומביות. אפילו היו לי נושאי שיחה, או לפחות כותרות כלליות, שחפפו לסדר הזה: "דייט ראשון זה שיעור פילוסופיה, דייט שני זה שיעור היסטוריה, דייט שלישי זה שיעור אנטומיה," הייתי מתבדח — והנה הוא טרף את כל הקלפים המתוחכמים שלי באגביות מדהימה, במשפט אחד. מאז ועד זוגתי, בעצם, הרגשתי הרבה יותר משוחרר עם בנים; ואני חושד שהאינטימיות הזו ניכרת אפילו בסיפורים שלי, אבל תגידו לי אתם.
הוא גר עמוק בדרום העיר, בשכונה שילד רמת אביבי שכמותי הרגיש בה קצת לא בנוח. עבד במלצרות מאז שעזב את בית ההורים בגיל 17, וזה ניכר בריהוט שמצא בעיקר ברחוב, באבזור המאולתר לבעיות שמעולם לא שקלתי; אבל כששכבנו, כל זה דעך ונשכח. החלק הכי חדש בחוויה לא היה הזין, דווקא — לכך ציפיתי; אפילו התאמנתי קצת לפני, עם מלפפון, כיאה לילד רוסי, שלא להביך את הוריו בביצוע נלוז. הוא לא היה גדול במיוחד, ונראה שהמציצה הראשונה שלי הייתה די טובה: הוא גמר די מהר, ואני בלעתי מתוך סקרנות ותהיתי מה בעצם הבעיה, ואיך חסרה לאנשים השליטה העצמית לא לעשות פרצוף. לא, החלק שהפתיע אותי היה אחר — באתי לכתוב ש"קשה לשים עליו את האצבע", אבל זה דווקא בדיוק מה שקל לעשות: הרוך הנשי הוא שנעדר, וכשחדרתי אליו וחפנתי אותו, את ישבנו וחזהו ופניו, המרקם הרגיש אחרת תחת אצבעותיי. היה רוך, אל תבינו לא נכון — עור ושריר נכנעו ונמסו ונילושו, אבל היה בהם מתח אחר, כמו ההבדל בין בצק לחימר. זה הטריף אותי, ועדיין מטריף: החופש, אם תרצו, לתפוס בלי הדאגה שאמעך מדי, למשוך בלי החרדה שאקרע. איזה שטויות, שאלוהים ברא אישה מצלע האדם, עזר כנגדו; לדעתי זה קרה בדיוק להיפך.
גמרתי בתוכו והתמוטטנו זה על זה, שרירים שזורים בשרירים, על השמיכה השחורה והדהויה שנחלצה והוסטה, חושפת מתחת מצעי ברקת מהוהים.
***
עוד קראש רציני שהיה לי, והפעם אישה, היה שרה קריגן מ-Starcraft. גיל 12, 13, משהו כזה. פה כבר אין תלונות על איכות הסיפור; בליזארד שכרו כותבי מד"ב מקצועיים לבנות את העלילה למשחק המחשב שלהם, והיא הייתה לא פחות ממצוינת. קריגן — בחורה חזקה, אדמונית ולוהטת — נחטפת איפשהו באמצע על ידי חייזרים מזן Zerg; מן מוח כוורת חרקי ודוחה. במקום להרוג אותה, הם מלפפים אותה לכדי גולם — chrysalis, איזו מילה מהממת, אני זוכר את השלבים שצריך להגן עליו — והיא משתנה ובוקעת ממנו אחרת: אפלה ונזעמת וחושנית עד כאב, שיערה רעמת ראסטות משוננות, גופה מאוכל בנוגה ירוק וסגול ונוצץ. משם והלאה היא כבר ה-Queen of the Zerg (או בעברית, כפי שגילתי למרבה הצער כשרציתי לקרוא על שמה לפרויקט בצבא: מלכת הזרגים).
מגבה בקעו זוג כנפיים שלדיות, מעוקלות, שעצרו את נשמתי; וכשצפיתי בספיידרמן שוב, מנסה לאתר את הסצנה האחת החשובה הזו עם אליסטר סמייט, פתאום הבנתי שגם הוא, אחרי שטבל בפרומיתיום, גידל על גבו זוג מחושים חדים, מן רגלי טרף של גמל שלמה, לצוד בהן את איש העכביש.
זה לא שאני אוהב חרקים; למעשה, די פחדתי מהם בתור ילד, ובגיל כלשהו הכרחתי את עצמי להתעמת עם הפחד הזה, לגעת בהם — בין אם למעוך יתוש ביד חשופה או לתת לעכביש קטן לטפס על האצבע. אפילו היום, אם מזיק כזה או אחר פולש למרחב המוגן שלנו, אני זה שאחראי לסלק אותו בעוד זוגתי מצווחת. עד כאן מגדר.
אבל איכשהו — האימה הראשונית, האיסור והלהט, הכאב והעונג, הירוק והשחור והצוותות המעוקלות — כל אלו התלכדו בעיני רוחי לתחושה שקטנו מילים מלתאר; לרגש שמעלה דמעות בעיני, ותחושת חיות משוגעת שמכווצת את גרוני ופושה בשריריי. היא לא כל כך רעה היום, התחושה, ולא כל כך מבלבלת — לכתוב עליה בהחלט עוזר. אבל היא עוד פוקדת אותי — ושוב תפקוד, כל חיי, אני מניח — ברגעים היקרים שאני מצליח להקשיב לעצמי; או במעמקי הלילה, בחלומות ירוקים.
