אני בדרך כלל נמנע משלישיות עם זוג נשים. מעבר לכך שיש בזה משהו פורנוגרפי וטריויאלי, זה תמיד מרגיש לי כמו מלא עבודה, בטח לעומת שלישיה עם זוג גברים. בנות — לא בקטע מעליב, ואולי זה רק בראש שלי, אבל — אתן צריכות יותר קשב, יותר קשר עין, יותר אינטימיות; ולתת אותו בבת-אחת לשתיכן זה לא פשוט.
"אבל אני רוצה לפנק אותך," היא אומרת, כמעט מתחננת. "אני צריכה עזרה — מה, לא תעזור?"
ואז היא אוספת את הזין שלי בפיה וראשה מקפץ מעלה ומטה, מעלה ומטה, ממשיכה להביט בי בשובבות והשתנקויות ריריות בזמן שאני הוגה ברעיון.
"אם זה בשבילי, באמת אין צורך," אני נאנח. "יש לך שלושה חורים לטפל בהם, ולי רק זין אחד. מה אני אעשה עם שישה?"
היא מוציאה אותי מפיה ועוברת לביצים, ממשיכה להביא לי ביד בנחישות וחושבת עוד קצת. ואז:
"תתרכז בשלה, אני בסדר עם זה." — תנועות לשונה ארוכות, רטובות, ועיניה עלומות מתחת שק האשכים.
"מה, לא תגמרי? איך ככה?" אני שואל בהפתעה מעושה, והיא פולטת צחקוק יבשושי לתוך המפשעה שלי.
"כן, זה יהיה חדש." משיכה ארוכה — מחור התחת, מבעד למרכז השק ובמעלה הגזע — ושוב משקעת את כולי בגרונה לרגע ומוציאה להוסיף: "אני ילדה גדולה, אני אסתדר."
"המם," אני נשען אחורה ומהנהן, והיא מתרכזת שוב במפעלה במשנה כוח, כאילו מנסה לדרבן אותי, להמחיש לי עד כמה זה עלי, על העונג שלי. יד אחת סוחטת אותי בסיבוב עם כל עליה, רודפת את הלשון המסתחררת, ושוב נרפית ונסוגה כשהיא צונחת חזרה באנקה נמרצת; היד השנייה מצטרפת ללוש את אשכיי, מחליקה מדי פעם גם על הפרינאום הרטוב. נראה שהיא ממש בקטע — ריכוזה ותיזוזיה הלוך ושוב נראים לי לפתע כמו תפילה כנה של אברך בכותל.
"אוקיי," אני אומר לבסוף, מרגיש את הלחץ מתגבש עם הרעיון. "I call you and — אהה. raise," משלים את המשפט, ופיה מלא בזרע. היא מראה לי את תכולתו, אוספת את שיערה בגאווה ועיניה נוצצות, אבל אני מורה לה לחכות ככה רגע, עם אצבע אחת. "את לא גומרת," אני חוזר על חוקי המשחק, "אבל יותר מזה: על כל פעם שהיא גומרת, אנחנו מוסיפים לך עוד שבוע בלי לגמור."
אני מוריד את האצבע ואומד את עיניה, עוד מרצדות. מתלבטת קמעא, ואז מושכת בכתפיה, בולעת ומחייכת. "ידעתי שתמציא משהו מרושע. You're on."
***
אנחנו נפגשים בבית קפה קטן. הן יושבות שם, מצחקקות כמו נערות בתיכון, ואני שואל מה הן רוצות לשתות והולך להזמין. לזכותה יאמר שהחברה שהיא בחרה מוצאת חן בעיני, ואפילו מאד: יש לה שיער שחור עם גווני בלונד, וזה מזכיר לי את החברה הראשונה שלי, איפשהו בשלהי גיל ארבע עשרה. אלא שזו אישה בכל רמ"ח איבריה; ועם שמלה שחורה וקצרה, הצמידים ועגילי הזהב, משהו בצבעים מתכתב בדיוק בקוהרנטיות הזו שאני כל כך אוהב וכותב.
זה היה כך, מסתבר, מאז ומעולם: במסגרת חיטוטים במסמכים ישנים, בנסיון לשחזר את ההיסטוריה שלי ולהבין קצת את הטראומות שנכרחו בה, נתקלתי בין היתר בשיר קטן שכתבתי לנערה ההיא:
הייתה ילדה
ושיערה תשזורת אור וחושך
ואהבתיה.
והיא אמרה
שהיא אוהבת אותי גם
ואור וחושך לא שינו עוד.
זה לא מתוחכם במיוחד, בטח לא כמו שחשבתי בזמנו; אבל אני דווקא מעריך את התמציתיות הכנה — לפעמים אין צורך להכביר במילים. ולפעמים יש:
אני חוזר עם שלושה ספלי קפה ששולחן השיש העגול והקטן בקושי מספיק להכיל. נאנח, חושב על רלוונטיות האנלוגיה — והיא קוראת את מחשבותיי (אני אוהב כשהיא בראש שלי; יש בזה מן אגליטריות שמעידה, בעיני, על קשר שליטה איכותי; כזה שלא כפוף להיררכיה הבדיונית, ומאפשר אינטימיות עמוקה בהרבה), ומיד מרימה את כוס הקפה שלה, עם הצלוחית והכל, לפנות לשנינו קצת מקום. שותה ככה, בהדרת כבוד, כמו ליידי בריטית — ואני מעריץ אותה ברגע הזה, עם כל האיבה לבריטניה.
"אז מה היא סיפרה לך?" אני שואל את החברה.
"הרבה יותר מדי פרטים," היא מסמיקה וצוחקת. יפה לה ככה.
"לא, התכוונתי על הסשן של היום."
"סשן," היא חוזרת באיטיות, מבלי לענות; טועמת את המילה, והזיק בעיניה מעיד שדווקא מוצא חן בעיניה הטעם.
אני מעיף מבט הצידה, אבל זו מתבוננת בכוס הקפה שלה בחיוך כזה, שקשה להגדיר. שובב ומאופק ו.. מתנשא קצת, אולי? מן יומרנות מנומסת ומשועשעת; כולה קלאס, באפס מאמץ.
"יש לך… נסיון בזה?" אני פותח, ואחרי רגע מוותר על המסביב. "בבדס"מ, זאת אומרת."
"אמם, קצת," נבוכה. "כאילו — אני יודעת שאני… נשלטת, ו… דיברנו על כל מני קינקים שגם אני… בקטע," — קשה לה לבטא את המילים המפורשות. טיפ נחמד לדינמיקה כזו: כיף חיים לחלץ אותן, לאלץ אותן לתת תשובות מלאות. אבל זה לאחר כך.
"אוקיי," אני מתפשר עד אז. "בסך הכל התפקיד שלך די פשוט הפעם. זאת," אני מחווה בראשי, "תישא ברוב הנטל." וזאת, כמובן, קורנת, וחיוכה צופן הסוד — לא בדיוק מתרחב, אבל בהחלט מקצין במימדי הדקויות שמגדירות אותו.
אני שואל עוד כל מני שאלות, משתדל להיות מנומס, מכין אותה לבאות. "וכשאת… מגיעה לקצה," — ואני יודע שזו מגלגלת עיניים בראשה, ושאני בתוכו לא פחות משהיא בשלי — "איך זה? את יכולה להמשיך לעוד?"
החברה מתלבטת. "בדרך כלל לא. כאילו, בדרך כלל אני… מגיעה לקצה פעם אחת, או בכלל לא. אבל היו כמה פעמים ש… כן, המשכנו ו… הצלחתי פעמיים רצוף." היא צוחקת בהיסוס, מסיטה את פניה, כמעט אשמה. "אלה היו חוויות מאד… רטובות."
אוקיי, אני חושב; יש עם מה לעבוד. אז אני מחייך אליהן, ומציע שנלך.
***
הן מתמזמזות על המיטה בכזו תשוקה שנראה ששכחו אותי; רוצה רק לפנק אותי, גם כן. תוך כדי גניחות וגיפופים הן מפשיטות זו את זו, וכשדי עור נחשף והחברה מתחילה לגלוש מטה אל בין רגליה אני נאלץ להתערב ומכחכך בגרוני.
"הפוך," אני מסובב אצבע, והחברה עוצרת בבלבול. אבל זו מתאפסת, מושכת את חברתה מעלה וצוללת בזריזות, נעלמת בין רגליה ואוכלת אותה כמו מנסה להתחבא בתוכה מפני. לא נראה שהחברה מבינה מה קרה — אבל די מהר כבר לא באמת אכפת לה; מתחילה לגנוח, ואני מתבונן. פורנו טריויאלי או לא, יש משהו מהפנט בזוג נשים ככה; וקצת כמו שהאוירה בתאטרון שונה בתכלית מסרט, כך גם כאן — קשה להתעלם מהחשמל באויר, ממרקם החלל בינינו.
אבל הדקות נוקפות, האנחות עודן עדינות, ולא נראה שזה מתקדם לשום מקום מהותי. "מה יש, היא לא משקיעה מספיק?" אני שואל את החברה.
"לא — אהה… היא מצוינת," היא נאנקת, חמודה ואובדת. "אבל אני… בדרך כלל, לא כל כך, אמם… גומרת בלי חדירה. קצת חריג, אני יודעת… סורי."
אמרתי לכם; ידעתי שתהיה עבודה לעשות. "נראה אם אוכל לעזור," אני מציע, מתיישב לידה וממולל את פטמותיה. "בלי חדירה… זאת אומרת, בלי זין בכוס?"
"כ- כן," גמגום, ספק ממבוכה וספק מעונג.
"מה כן?" אני צובט חזק יותר ומושך, ונשימתה נעתקת. "מילים שלמות, חמודה, ובלי לגמגם: אני גומרת מזין בכוס שלי."
"אני גו— אהה," היא מנסה להתפקס. ואז, קצת בשקט מדי: "אני גומרת מזין בכוס שלי."
אני לא מרפה, ואפילו מסובב קצת. "בקול רם."
"אני גומרת מזין בכוס שלי!" הפעם היא כמעט צועקת, ואני משחרר וממשיך להנחות: "... כי אני זונה שאוהבת להיחדר."
היא מביטה בי בעיניים משולהבות, רגע אחד יותר מדי, ואני שוב לוחץ ומושך.
"כי אני זונה שאוהבת להיחדר!" היא צועקת, ואז סכר כלשהו בתודעתה נפרץ והיא ממשיכה: "אני זונה, זונה מלוכלכת שאוהבת למצוץ ולבלוע לתקוע דברים בכוס שלה ו—" היא מתחילה לגמור, רועדת ומתפתלת, רגליה נכרכות סביב הזו באחיזת חנק. לזכותה של זו יאמר שהיא המשיכה במלאכה עד שהורתי לה במחוות יד שמספיק.
"קחי רגע לנוח," אני אומר לחברה; מביא לה כוס מים והיא שותה קצת, נשענת על המרפקים.
"אז מה, שנתקע לך משהו בכוס?" אני שואל, והיא משירה מבט ואומרת — אפילו קצת יותר מדי בקול רם יחסית לטיב הרגע, אבל בסדר, היא רק מתחילה — "כן, בבקשה, א.. אדוני, תתקע אותי בכוס."
נראה מבטיח. אני מתפשט, מחווה לזו לסגת קצת ומתמקם; היא לא שיקרה, היא בהחלט מהרטובות, ולא צריך שום הכנה כדי לשקוע לתוכה בתנועה אחת. גבה מתקמר, ואני תופס במותניה ומושך אלי, מפסק רגליים כדי להתייצב. מאחור, אני מרגיש זוג ידיים רכות מפסקות אותי, ולשון קטנה מנסה להתביית לי על פי הטבעת. זה לא כל כך עובד, אם לומר את האמת — המגע ניתק עם כל תנועת אגן קדימה ואחורה; אבל אני מעריך את היוזמה.
אלא שרגע אחר כך, הנחישות והמאמץ נראים לי פתאום מוגזמים מעט, ועולה בדעתי עד כמה לשונה בודאי עייפה; זה הבדל דק מאד, אבל משהו בכוחניות שלה מאולץ מדי, ואני מבין שהיא מנסה לגרום לי לגמור בהקדם, לסיים את הסשן עם שבועיים. מהלך יפה, סך הכל — אבל משחק הכוחות הסמוי הזה מעורר בי את היצר התחרותי שהוביל אותי לעולם הבדס"מ מלכתחילה.
אני מאט, ומורה לחברה: "תזייני אותי, שרמוטה," — וזה מתסכל, איך באנגלית יש לי חמש מילים נרדפות לזונה על קצה הלשון, ובעברית אני נאלץ לנכס ככה; אבל מה אני אגיד, יצאנית, נפקנית, פרוצה? לא שזה באמת משנה: היא משתגעת, מקפצת כל כך שנראה שעוד רגע תישבר המיטה, ואני מנסה לדמיין את הוראות ההרכבה של אחת חדשה מאיקאה כדי לא לגמור. אגב כך יש לי רגע גם להרפות את התחת, ואני מרגיש את זו מאחור מאתרת את יעדה ומפלסת לה דרך, הגם שנראה מתנועותיה הנחלשות שהיא משלימה עם אפשרות התבוסה. לא שהיא מוותרת; עודנה לשה ויונקת בהתמדה, ואני צריך לחשוב מהר — שום מאנדאל ושום טאאלאסן לא עוזרים במיוחד להתאפק במצב כזה.
"תמצצי לי התחת חזק יותר," אני אומר, כאילו לזו, אבל מביט מן הסתם ישר קדימה, ועיניה של החברה נפקחות בטירוף חושים, הישר למלכודת הדבש. סופר בלב עד שלוש, ואז מוסיף, כאילו באגביות: "מה, גם את רוצה?"
"אני… כן…" היא גונחת באמוק, מנסה לחלץ משפט מלא. "אני גם רוצה… למצוץ לך את…" — אבל היא גומרת לפני שהיא מצליחה לסיים, ומתמוטטת על המיטה (שעמדה במבחן) בתשישות מוחלטת. אני יוצא ממנה, וב"מספיק" קצר לזו, נותן לחברה עוד קצת מים ועוד קצת רגע. ואז:
"שנמשיך?"
"אני… אין מצב, אני גמורה," היא עונה, ואז מגחכת ממשחק המילים של עצמה.
"אבל עוד לא יצא לך למצוץ לי את התחת," אני מנסה ללבות את הגחלת בעיניה, רואה אותה עוד מהבהבת אי שם. "מה ניסית לומר מקודם? לא בטוח שהבנתי, הרי לא סיימת את המשפט."
היא גם ככה סמוקה, אבל איכשהו מסמיקה אפילו יותר. "כן, אמרתי שאני… אני גם רוצה למצוץ לך את התחת." והנה האש מתחילה להיבנות. עוד רגע, ו — "אוף," היא מצחקקת לזו, שעדיין כורעת למרגלות המיטה. "לא שיקרת לי, הוא טוב," — וזו מנסה להיראות משועשעת, להבליע בחיוכה צל של חשש.
אני מוציא מהאריזה צעצוע חדש והולך לשטוף אותו. עוד לא יצא לי להשתמש בכזה, אז אני לא יודע כמה מוצלח ייצא — אבל מכאן ואילך הכל בונוס, אני אומר לעצמי, ובלאו הכי אני צריך קצת עזרה. אני חוזר ומרכיב אותו על פניה של זו, בעוד החברה מתבוננת בסקרנות: מדובר במעין דילדו, לא גדול במיוחד, מחובר ברצועה שאני מלפף על ראשה וסביב פיה. בצידו השני יש בליטה, שתוכל לנגוס בה ולייצבו בשיניה.
"תורך," אני אומר ומחווה, נהנה מעיניה הרושפות ושתיקתה הכפויה. ועדיין, היא מתמקת בצייתנות, והחברה, עוד על מרפקיה כדי לצפות במתחרש, כבר מתחילה לגנוח. אני נעמד מעליה, נאחז בראשה כדי לא להתנדנד על המיטה ומחפש לי זוית נוחה. מתחת, זו נעה קדימה ואחורה בנחישות עייפה, שרירי צווארה נמתחים לזקור את הדילדו בעודה מזיינת את חברתה עם… ובכן, פניה. ככה זה, כשאין מספיק זין; צריך להיות יצירתי, ומחסור מטבעו מוליד אומנות נהדרת.
"תבקשי יפה," אני אומר, ישבני מרחף מול החברה, מוכן לנשק את שפתיה; והיא מכריזה בחגיגיות של לחש הקונדסאים: (הרני נשבעת בזאת ש-) "אני רוצה למצוץ לך את התחת!" — ומיד גומרת שוב. למטה, זו גונחת במועקה, צליל קטן ורירי שנבלע במחסום על פיה. אוקיי, זה יצא קל משציפיתי.
אני תוהה איך להמשיך, ואז מחליט לרדת מהמיטה ולפרום את הרצועה. אלא שאנחת הרווחה שלה, השאיפה העמוקה כשאני מוציא את הצעצוע, עוד יש בה משום… שפיות, אנערף. היא עוד נוכחת בגופה, ופתאום זה קצת מאכזב אותי; אז אני מסובב אותו ודוחף חזרה, הפעם מכניס אליה את הדילדו ספוג המיצים וקושר מחדש. היא נאבקת לנשום, אבל הוא בדיוק בגודל שמאפשר-לא-מאפשר לעשות זאת; וכדי להוסיף חטא על פשע, אני מוציא גם שרביט היטאצ'י מהמגרה שלה, מניח אותו בין רגליה ומדליק.
"לא לגמור," אני לוחש, והיא נחנקת; ובעיניה — הנה, זה מה שחיפשתי — אימה, אימה צרופה. איזה שם תואר יפה זה, צרופה: אימה ניתכת ומתערבלת ומתקשה, לוכדת את נפשה באחיזת פלדה בלתי מתפשרת, והיא טובעת בה ובדילדו ובחרמנותה, נרעדת אלי המעמקים.
הפעם אני כבר לא מדבר — שתיתן לי רגע בלי לגמור, המטורפת — אלא פשוט נעמד מעל החברה, ובמחשבה שנייה דוחף אותה למיטה ומתיישב על פניה: הרי מלכתחילה לא רציתי לעבוד קשה מדי, והנה עבדתי. לשונה נשלחת לחפש אותי, והנה מוצאת, והנה שוקעת; ואני מביא ביד לאיטי, מביט בזו משתנקת ומתפלצת לנגד עיני, חושב אם לגמור כבר או למתוח עוד קצת. משהו בסיפור הזה יוצא ארוך להפליא, לא? איך אתם, איך שרירי הבטן?
אני רוכן קדימה, דוחף לתוך החברה שלוש ואז ארבע אצבעות וחופן אותה ככה, גורף ומעסה; אחיזת טראמפ, מה שנקרא, אבל מהכיוון ההפוך, כמו נשיקת ספיידרמן. אחיזת טראמפ-ספיידרמן, אולי? אלה המחשבות שרצות לי בראש תוך כדי סקס, מצילות את חיי המין שלי, בדרכן. ביד השנייה אני פורט לה על הדגדגן עם אצבעות פשוטות, כמו נגן גיטרה ספרדי רגע לפני שהבולריה נגמרת, ואלוהים כמה שהכל רטוב. היא משתוללת תחתי וצורחת את נשמתה לתוכי; ואני מבחין בירכיה — בחלק הזה, הפנימי והרך — מתחיל להתכווץ ולרעוד; אבל לא עוצר, לא מעט.
ואז, בסיום שלא הייתי יכול לבקש טוב ממנו, היא גומרת ומשפריצה, פשוטו כמשמעו; מרטיבה עד כלות את פניה של זו, הישובה בדומיה על אפו וחמתו של ההיטאצ'י, ומבטה זוגג. אני מרפה ונעמד מולה, מוסיף משלי לערבוביית הנוזלים על פניה, מכבה את השרביט ומשחרר את הצעצוע. היא לא מגיבה: שיערה נוטף, פיה פעור בטמטום, ואני גורף עם אצבע כמה מהטיפות ללחלח את שפתייה, כפי שמשקים אדם גווע בצמא. הא לך, פורנו לסביות, צא ולמד.
"עם סיום כזה, נראה לי שאפשר לעגל ארבעה שבועות לחודש, מה את אומרת?" אני שואל, וזו רק מרימה אלי מבט חלוש ומהנהנת מתוך חלום.
