התקופה הזאת מוציאה ממני דברים לא טובים כמעט נרשמתי לתואר שני עם תזה. אחרי כמה שניות שאני בוהה בקריטריונים, נבהלתי (כי להפתעתי אני עומדת ברובם) , כיביתי את המחשב והלכתי מהר לשתות כוס וויסקי שתוציא לי את המחשבה המעוותת הזאת מהראש.
אחרי שהשתכרתי הגעתי למסקנה שתואר שני עיוני יספיק בינתיים.
בכל זאת אני לא רוצה לאכזב את החברים ובני המשפחה שחשבו ש"לא יצא ממני כלום".
למרות שאני לא שוללת מעבר למסלול מחקרי. המחשבה על עבודת מחקר בסדר גודל כזה (ועוד בנושא שקשור לקורונה) ממש עושה לי את זה.
כלפי חוץ הייתי רוצה להאמין שאני נראית מגניבה (בזכות השולט שלי שכל הזמן אומר לי: "בייב את כוסית"), אבל מבפנים אני חנונית ממושקפת עם אקנה ולא באשמת גרעיני עפולה. אבל כפי שאין הנחתום יעיד על עיסתו כך גם אין המקפלת תעיד על מצעה.
אני מודה שלא כל הבחירות שלי בגיל הטיפש עשרה היו מוצלחות (בלשון המעטה). אפרופו בחירות. הצבעתי לגנץ ותראו מה הוא עשה עם הקול שלי.
פעם ראשונה שעישנתי באנג הייתה בגיל 16.
פעם ראשונה שברחתי מהבית הייתה אפילו קודם וסקס ראשון היה בגיל 17.
אחד הכיכובים שלי היו כשקיבלתי מחזור בכיתה ו'. הייתי בטוחה שיש לי פצע בכוס ואוטוטו הוא יעבור (לא, לא קנו לי את איילת מקבלת). הדימום לא הפסיק. אז כבר התחלתי לדאוג אז שיתפתי את אימא שלי, היא הסבירה לי והתחננתי בפניה שלא תספר. התביישתי. אימא שלי שהייתה מתחשבת ולא גאה בכלל התקשרה מיד לספר לסבתא שלי והיא התקשרה לברך אותי. כמה כעסתי עליה.
בכל מקרה יום ראשון שעבר קיבלתי הודעה שמחר חוזרים לעבוד ומאז אני ברגשות מעורבים.
לא יודעת אם מישהו שם לב לזה אבל ביומיים האחרונים זה נראה כאילו כל עם ישראל החליט לעשות את שביל ישראל בלי מסיכות. אנשים הפכו להיות מומחי קורונה. לוחצים במעלית על הכפתורים עם המרפק. השיא היה כשהשבוע שאלתי שכנה מה שלומה והיא ענתה לי: "זה טיפתי".
שלא לדבר על הביזיון שהיה עם איקאה...
לא רוצה להישמע פסימית אבל יש לי תחושה שגל 2 מתקרב בצעדי ענק.
אז באמת יש סיכוי טוב שאגיש בקשה למלגת קיום ואעשה תואר מחקרי. הרי מה נשאר לי בחיים האלה אם המסעדות, חדרי הכושר והקניונים סגורים?
נקודה חשובה שמגרדת לי בציפה - מסכות וכפפות מפוזרות על הרצפה ברחובות.
אנשים בחסות הקורונה שכחו מהו פח. בד"כ הייתי מרימה... אבל קורונה וזה מי יגע בזה??!
