ההתקפים מחמירים. כבר לילה שלישי שאני לא מצליחה לישון מרוב כאב.
הלילה הקשבתי לו, והערתי אותו כשזה היה יותר מדי. והוא, בדרך הקסומה שלו, נגע בי כדי לשלוח לי אנרגיות מרגיעות, ביקש ממני לספור ולנשום, ודאג לבדוק כל פעם איך אני, עד שנרדם שוב בחזרה.
וזה מה שהופך אותו לשולט שלי. לא הרגעים הקינקיים, או המשמעת הקשוחה, ואפילו לא המשימות והסשנים. את אלו יכלתי למצוא אצל מישהו אחר.
אבל האהבה שלו, היחס האבהי כלפיי, כיצד הטיפול בי עומד בראש מעייניו כי הוא באמת מאמין בי ורוצה לרומם אותי- זה מה שמיוחד בו.
עוד מעט נחגוג את יום השנה שלנו. מאז שהכרנו, המצב הרפואי שלי התדרדר. הייתי מצפה שהוא יעזוב ברגע שהתחילו לי התקפי שיתוקים, בהם הוא נאלץ לקחת אותי לשירותים, להשקות אותי, ולקלח אותי. אבל הוא לא עזב, הוא אפילו לא שקל את זה.
גם אם המשימות שלי אחרות- לנסות להגיע ללימודים ולעבודה, להוציא את הכלבה, לאכול לפחות ארוחה ביום, הוא מתגאה בי כשאני מצליחה. לפעמים אני שומעת אותו מדבר בטלפון עליי עם אחרים, ומספר להם כמה אני מוכשרת וחכמה, וכמה מזל יש לו. אני מאזינה בשקט ודומעת מהתרגשות.
בלילות כאלו, כשהכאב גומר אותי וכל מה שיש לי זה לבכות, אני מודה לאלות שהוא שלי. אני מודה שאני שלו.
