התקשרתי אליו אתמול בערב בוכה מכאבים. כל מה שהצלחתי להוציא מהפה זה שהוא יחזור הביתה. לא הייתי צריכה אפילו לבקש פעמיים, והוא כבר אמר שהוא מתקשר להזיז לקוחות ונכנס לאוטו.
הוא הגיע הכי מהר שהוא יכל, והכין לי אמבט חם וכוס מים עם תרופות. רק כשהתחלתי להירגע, הוא סופסוף הסתכל עליי עם חיוך רגוע.
וגם בלילה- הערתי אותו עם דיבורי סוטול מרוב כאב קיצוני, והוא לא כעס. רק שם אוזניות ונתן לי לשכב בשקט כשהתעייפתי מדי מכל האורות והרעשים. מדי פעם עזר לי לשנות תנוחה, ודיבר איתי עד כמה החיות שלנו רכות ונעימות.
אני זוכרת איך כשהתחלנו לצאת, הייתי מלאה בחששות. פחדתי מכעס של אחרים, מלהפריע עם החולשות שלי. אבל קיירגיבר לא כועס על בקשת עזרה, ההפך. קיירגיבר כועס כשלא מבקשים עזרה כשצריך, כשעוברים את הקצה ושוחקים את עצמך, כשלא מתקשרים...
השליטה הרכה הזאת, האבהית, נותנת לי את כל הבטחון שאני צריכה. כן, הוא יודע להיות קשוח ומפחיד... אבל הוא יודע בדיוק מתי ואיך. הוא לכד אותי, אין ספק. אני אעשה הכל בשבילו, כי אני יודעת בלב שלם שהוא יעשה הכל בשבילי.
תודה מאסטר שאתה מרים אותי כשאני נופלת. אני מקווה שאני מרוממת אותך ממקומי תחת כפותיך הרכות.