אני כועסת. כל כך כועסת. כועסת עליהם, כועסת שלא מכבדים אותי, כועסת שלא מצליח לי, כועסת שהדברים הקטנים קשים לי, כועסת שאני לא בהקשבה לעצמי, כועסת שאני לא עוצרת את עצמי, כועסת שאני כועסת, אני כל כך כועסת שאני כועסת. אני כועסת על ההתקפים האלה, על שאני לא מצליחה לעצור אותם. על שאני מוציאה את הכל, עוצרת, מבינה שהגזמתי, ושוב כועסת, שוב מוציאה את הכל, ואז אני כועסת שאני כועסת. אני שונאת להיות כועסת, זה לא נותן לי כלום, אבל אני מרגישה שמגיע לי, מרגישה שאין דרך אחרת, מרגישה שאולי אם אצעק יבינו אותי, אני יודעת שזה כי כאן, בבית הזה, אני בחיים לא מרגישה שמבינים אותי, או מכבדים אותי, לכן אני צועקת, אני יורדת לרמה שלהם. ואז אני מקללת, השלב הבא (שלא קרה היום) היה להעיף דברים, לרצות לנפץ הכל. ואז לחזור לחדר שלי, להתקפל במיטה אל תוך עצמי, לבכות, עם אגודל בפה, לפתע אני מבינה למה הגבתי בצורה כזאת.
זו הילדה שבתוכי שחוזרת כל פעם כשהאישה מרגישה דברים דומים. היא נסערת מבפנים ולא מוכנה לזה, היא רק ילדה, בדמות של אישה חזקה, שעכשיו יכולה להילחם חזרה, פיזית, יכולה להוציא את כל מה שבתוכה.
