דיברתי עם צאצ, אנחנו מידי חצי שנה מדברים גם אם זה יוצא פעם בשנה
היא מסוג האנשים שאני תמיד אוהב, הויסות החושי שלה הוא על טבעי בנוגע לבני אדם.
האופניקית הזכירה לי אותה ברגעים הראשונים, אבל זאת הייתה רק קליפה בלי התוכן.
תשמע היא אמרה לרגע מפוכח אחד
אתה חייב טיפה שריטה, בעיקר אתה צריך מישהי מעניינת עם שכל וזה תמיד בא עם קצת כאב ושריטה.
שנית, היא נהדרת לך, רק תעשה טובה, בעדינות איתה.
בחיי אני מנסה אני אומר לה, רק אני מתקשה במינוריות, אני בא עם כולי, כמו השיר של הדג נחש
הנהההה אני בא.
וזה מחריד אותה, מבהיל קצת והיא צודקת, אנחנו שנינו אנשים של הרגלים, לאט לאט נתרגל מחדש למשהו ביחד.
ניו יורק הבהילה אותי, טוב גם אותי קצת, יש משהו מאיים סוגר מסעיר חדשני ותוסס בעיר הזאת
אבל אי אפשר שלא להבהל קצת.
לונדון מחכה לנו, רגועה מתורבתת, יש שם ברחוב נחמד לא רחוק מכיכר טרפלגר, בית תה, מנוהל ע״י שני הומואים מקסימים
ניקח לנו כד תה חם, עם עוגה בחושה מלאה בפירות יבשים, באמת הכי טובה בעולם.
בלונדון זזים לאט, אפשר לנוח בצהריים, השפה קלה והאנשים חמים.
בבוקר נעשה טיול קטן עם הילדים בהייד פארק ובערב אפשר להסתובב בנחת בסוהו.
לרגע חלמנו יחד טיול בעוד כמה שנים, נתכונן אליו באיזי, בטח יום לפני לא נצליח לישון מהתרגשות, אני אף פעם לא ישן טוב לפני טיסות.
אבל לונדון תתאים לנו.
תהייה סבלני אחי אומר לי, אין מה לעשות, בחיים צריך סבלנות. תתמקד במה שאתה טוב, הדברים יגיעו לבד
הוא צודק, אני יודע שהוא צודק, כמו שהיא צודקת שאני צריך להקשיב לגוף.
אולי הגיע הזמן שאלמד, לזוז יותר לאט, להיות יותר סבלני, להתבונן יותר, אולי זה מה שאני צריך לתקן
