ראשית לישון צהריים ארבע שעות, זה קסום והעולם אחריו נראה קסום עוד יותר.
באופן פלאי זה לא הפריע לי לישון שנת לילה מצויינת למעט חלום, מלא זמן לא חלמתי
בחלום משום מה הייתי צריך לעבור ראיון עבודה לאיזו חברה שבכלל לא ברור למה אני מתראיין עבורה.
הם באו חבורה גדולה לראיין אותי, תחת כיפת השמיים כי קוביד ושומרים מרחק.
החלק הביזארי, הגיעו אנשים מהעבודה הנוכחית שאני לא מכיר להקשיב, איזה מר גרינשטיין, בחיי אין מר גרינשטיין אצלנו
בטח לא בתפקיד בכיר.
לא רק זה, מר גרינשטיין החליט לשאת דברים להציג את מקום העבודה.
בכל מקרה, בעודי מבעד החלום מביט במופע האימה הזה, נעמדתי מולם ואמרתי, חברים חבל על הזמן של כולנו
אני אוהב את מקום העבודה שלי ואין לי שום כוונות לעזוב, בטח קבענו את הראיון באיזה יום רע או חוסר תשומת לב
אני מתנצל על הזמן שלכם.
היה שם איזה מישהו שאני מכיר ממקום עבודה אחר בהיסטוריה שפה משום מה היה בוס שאמר, איפה מנהלת כ״א שלהם, מה היא ילדה?
וואט דה פאק, אם כבר אני חולם איזה חלום, לא יכל להגיע איזה חלום מלא דובוני אכפת לי.
למה ככה
בכיפור הזקנה הדודה ואני נוסעים לכינרת, הן נוסעות כל שנה, אני הייתי מצטרף שנה כן שנה לא.
תלוי בחושבת, בשנים שהיא עם הילדים נסעתי. לא כזה חשוב.
אז השנה הקמנו קבוצת נוסעים לכינרת בוואטסאפ, אם אתם רשומים לוואטסאפ הכיתתי שיש בו הודעות אז זה בדיוק אבל בדיוק
לא כזה.
הן קורעות אותי מצחוק, הזקנה קוראת לזה דודהאיזם, בעולם על פי הדודה.
מעורר מחשבה אומרת הדודה
אם עוד אחד יכתוב את זה, אני הורגת אותו. אם זה עורר מחשבה אולי תחלוק עם העולם את המחשבה שזה עורר
כמו אותו אידיוט שענה לשאלה מה אהבת בהודו, את התשובה האלמותית
אכול, נופים אנשים.
אוךי אני מתגעגע קצת לימי תפוז, שם בפורומים היה מתנהל דיאלוג, לפעמים ברוטאלי לפעמים ענייני, אבל היו תגובות
לתוכן הכתוב, היום הכל ליייק, במקרה הטוב אומרים, ריגשת, מעורר מחשבה.
הפלטפורמות הן לבלוגים הן פייסבוק, לא מעודדות שיח, מעניין אם זה חסר לעוד אנשים.
המנהלת הבכירה הדודה בנתה אקסל טיול כינרת בכיפור, מינתה אותי לראש הועד.
בקרוב שביתה