ליפעת הייתי קורא פעם החכמה אבל נכון יותר היה לקרוא לה החושבת, היא באמת ידעה לקחת מחשבות ולהפוך אותם פנימה והחוצה
לחקור אותם לעומק. אני לעומת זאת לפעמים רץ מהר מידי לעשיה.זה טווח בין דיבור לפעולה או חשיבה לעשיה.
איפה אני עומד, כנראה בעשרים שמונים הקלאסי, עשרים אחוז חושב שמונים אחוז עושה.
למה צריך לעשות כלכך הרבה ?
זאת תמיד שאלה טובה, אבל הבית. שבו את גרה, המכונית שאת נוסעת, הטלוויזיה או האינטרנט ואם חלילה יבוא יום ויהיו הפרעות קצב לב.
העולם הוא פיזי ואולי לא צריך, למה לנקות את הבית בצורה כלכך יסודית.
אהי לא יודע אם יש לנו תשובה טובה, אולי הוא צדק כאשר אמר שלכל אדם ייעוד, אדם צריך למלא אותו.
החושבת הייתה מעשירה עולמי במחשבות, לעיתים טענה שקשה לה עם מהירות המחשבה שלי, מעולם לא זירזתי אותה.
אני העשרתי את עולמה במידע ארצי ועשיה.
בסוף העולם מוגבל משאבים וזמן, אנחנו מחלקים את הזמן בין פנטזיה דיבור ופעולה, רק היחסים משתנים
אולי זאת ציפיה שונה מגבר או מאישה, מגבר מצופה לפרנס ולעשות, הוא נמדד ונשפט ועומד לדין במידה ועשייתו מועטה.
אני חושב שאנחנו חולקים רצון משותף, להיות אדם טוב יותר.
מכאן זאת שאלה של דרך, אולי כדאי להגדיר משהו אדם טוב יותר, אחכ מערכת ערכים, האם חייבים לדבר את זה
האם יש לנו בעתם אינטואיציה, האם היא נכונה
במכתבים למערכת שואל יונתן גפן, או לי זה בעצם דני ליטני, ״מוכרחים להיות שמח ?״
זאת הייתה שאלה נהדרת בעיני, אבל האם מוכרחים לסבול, כמו אותה חברה של הדודה
יש לה בן זוג אוהב לנסוע איתה לארבעה ימי נופש, והיא עדיין רע לה, היא סיימה את הגירושים, עדיין רע לה, קנתה דירה, עדיין רע לה.
מוכרחים שיהיה לך רע? למה לא להיות שמח
עשיה עושה אותי שמח, לראות את המתבגרת אוכלת בהנאה את הלחמניות שהכנתי וגם את הבשר שביקשה, משמח אותי
לראות חולים מבריאים מהמכונה שאני אחראי עליה, משמח אותי. למרות המחירים שיש לכל דבר.
האם החיבוק שלי ישמח אותך ?
