לפני שנתיים. 5 בנובמבר 2021 בשעה 6:35
מכירים את זה שאתם כל כך מובכים מתקשורת, שאתם זזים עם עצמכם בלי סוף? זה קורה לי כשאני לבד ועונה להודעות מסוימות, אפילו מול חברים וקולגות, זה קורה לי עם אנשים חדשים, גם אנשים ישנים כשהם מרגשים אותי, אני מוצאת את עצמי חייבת רגע לנער את הראש, את הידיים. זה מאמץ עבורי לפעמים לתקשר עם אנשים. בעיקר לאחרונה- אחרי תקופת הקורונה, אחרי שברונות לב שגרמו לי טיפה להסגר. אני בועטת את החומה שיצרתי בכוח, לאט- מילה אחר מילה, שיחה אחר שיחה, פגישה, חצי פגישה. כשהאושר צף, ומתלכדים מבטים- שם יש לי קושי להסתיר. ואם לאגם אני רוצה לברוח, אני נשארת, והמבוכה מתבטאת בשתיקה, במילים לא קשורות, או בפרצוף האדום שלי. אולי במצב כזה, עדיף שיהיו גם חצאי מילים שיחסכו לי מבוכה נוספת.
