נפגשנו בבית קפה, יותר שיחת הכרות מאשר באמת פגישה.
היא הגיעה ישר מהעבודה. שימלה באורך הברך, מצד אחד שמרנית למדי אך מהצד השני לא נותנת לאפאחד לשכוח עד כמה היא נשית ומושכת. גרביונים בגוון עור ונעלי עקב, כאלו שרואים בהן את הקשת של כף הרגל, בדיוק מה שאני אוהב.
שתינו קפה, נישנשנו דבר מה, דברנו. היו שם מבטים ומדי פעם גם ריפרוף של מגע. בכנות, קשה לי לזכור על מה דיברנו, כל פעם שהרגלים שלה נכנסו לקו הראיה שלי איבדתי את קו המחשבה. באמת לא מבין איך אנשים אצלה במשרד מצליחים לעבוד כשהיא בסביבה...
אחרי דקות ארוכות של שיחה, שאני לא זוכר ממה כמעט דבר, היא הפילה את המזלג שלה לרצפה והגניבה חיוך לכיווני. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לרדת אל מתחת השולחן וללטף לה את כף הרגל. כשהתרוממתי חזרה, רגשתי יד המונעת ממני להתרומם, כך שבחוסר ברירה המשכתי ללטף ולנשק את כף רגלה.
כשחזרתי למושבי, מצאתי אותה יושבת קרוב מאוד אלי, עוד לפני שהספקתי לסדר את נשימתי כף ידה הונחה על התפיחה הרצינית במכנסי. החיוך שלה באותו רגע היה מהחיוכים שיכולים להמיס קרח.
שאלה "נחמד לך?", אני רק הינהנתי
"רוצה עוד?", שוב הינהון
כף ידה ליטפה לי את הירך, היא אמרה "אתה יכול לאונן עכשיו אם אתה רוצה", הגנבתי מבטים לצדדים כשלפתע הרגשית ציפורניים ננעצות בירכי, והיא אמרה "עכשיו...".
המשכנו כך כמה דקות כשהיא אמרה "תגמור", ניסיתי להתנגד, לומר שיש כאן אנשים, שזה לא מתאים. אך בכנות אומר שבאותו רגע, גם אם הייתה אומרת לי להתפשט באמצע בית הקפה, סביר להניח שזה בדיוק מה שהייתי עושה...
יצאנו משם כאשר על מכנסי מכתנוסס כתם שקשה לפספס... אחרי אחרי חיבוק ועוד נשיקה על הליכה, היא הסתובבה והלכה לדרכה. אני משכתי את חולצתי נמוך ככול האפשר מתוך תקווה שאפאחד לא יישם לב...