עוד כמה ימים, הגננת ואני, שנה וחמישה חדשים ביחד. עברנו תקופה לא קלה ביחד, כל כך שכך, שהיום ביקשתי ממנה למצוא פוסט שכתבתי מזמן, על למה אני אוהב אותה כל כך. לפוסט .
היא קראה את הפוסט, פעם אחרי פעם, ונקוו לה דמעות בעיניים. שאלתי אותה למה, היא ענתה, שהיא לא מכירה את האישה הזו שכתוב עליה שמה. לגמרי לא מכירה אותה.....
וואללה.... איבדנו אותנו קצת בדרך... עשינו טעויות...
אמרתי לגננת, שהמאסטר שלה חזר הביתה, והסאבית שלי גם נמצאת, חזרה אלי.
אני לוקח את ההגה, ומאיץ, מבלי להאיט כמעט בסיבובים, שני גלגלים באוויר, אך לאט לאט, וביסודיות, אני מחזיר אותנו למקום חדש, לא זה שהיינו אז, אבל יותר טוב, חדש.
עוד שישה ימים, ימלאו לנו שנה וחמישה חדשים. חודש לאחר מכן, שנה וחצי. מבטיח פה חגיגית, שאו אז, אוציא פוסט, שבו נהיה במקום הרבה יותר טוב מאז, ואספר פה, קבל עם ועדה, כמה אני אוהב אותך הגננת שלי. ושמה, את תמצאי את עצמך שוב, הסאבית שלי, מנשקת את כף ידי, שלי, על ארבע, ובו בזמן, הכי מלכה של כל העולם. ומה שהכי חשוב, המלכה שלי, שוב, מהתחלה.
יש לנו אהבה והיא תנצח. את כל המכשולים, את כל הקשיים.
אני אוהב אותך הגננת שלי, ורק שלי, לגמרי ממש בכלל.
קוואבנגה.
לפני 16 שנים. 29 בפברואר 2008 בשעה 19:32
