יש אנשים שהם ווינרים, ויש כאלה שהם לוזרים, יש גם את אלה באמצע, לפעמים ככה ולפעמים ככה. אני ווינר, מוכרח להיות כזה, ככה גדלתי, ככה אני. עבורי להפסיד, זה בגדר אסון. זה לא תמיד טוב, אבל זה משרת את הבוס שלי לפחות. אני תמיד מצליח במה שאני בוחר לעשות.
למרות הפתיח ההרואי הזה, התגרשתי פעמיים, שבזה אני רואה כישלון אישי. אין כזה דבר ווינר שתמיד מנצח. אבל וואללה, אני נותן פייט רציני בכדי לנצח, ואם קורה שאני מפסיד, אלו אירועים נדירים ביותר.
גם בעבודה אני ווינר. אני מנהל פיתוח בהייטק, ושמה, אני משחק שח הייטקי מול כל העולם. לא רק שכך, אני מנצח שמה, את כל העולם. כל פעם מחדש בחברה אחרת, ותמיד, אבל תמיד, מנצח. אני מנצח את מנהלי הפיתוח שמולי, בכל העולם, במשחק המוחות הזה. לא קרה פעם שהפסדתי שמה, בעבודה.
זה דורש מחוייבות הווינריות הזו, מחוייבות לניצחון. אני נוהג לדמות את זה לריצת 5,000 מטר. זו ריצה שהניצחון בה נקבע באלף המטרים האחרונים. שמה נמדד כח הרצון, ההתמדה, במצויינות. הייתי אתלט בילדותי, ודי טוב, במיוחד באלף המטרים האחרונים.
נזדמן לי אלף מטרים אחרונים עם הגננת לאחרונה. גם שם ניצחתי. יש קרבות משמעותיים כאלה, שהניצחון בהם באופן נחרץ, מכריע את המלחמה. בקרב הזה לא מסתיימת המלחמה הזו, אבל היא כבר הוכרעה. יהיו עוד קרבות, ומשמעותיים. אבל הקרב המסויים ההוא, הכריע את גורל המלחמה. אתמול היה לי קרב כזה עם הגננת, וניצחנו בו, והכרענו את המלחמה. (טפו טפו טפו).
יש לי סאבית מפוארת, הגננת, והיא שלי, לגמרי ממש בכלל. אני גאה בה מאד, ואפילו אוהב אותה טיפה. כבר שנה ושבעה חדשים.
מוציא לכולם לשון.
נה נה בננה.
לפני 15 שנים. 9 במאי 2008 בשעה 14:23
