ירקרקות האופר

1. זכרונות, זכרונות, זכרונות.
2. באמת עבר כל כך הרבה זמן? העיר עיוותה את תפיסת הזמן שלי, אולי משהו עמוק יותר מתפיסת הזמן; עכשיו כל מה שקרה לפני יותר משנה עמום ומעורבב כמו חוטים במגירה עמוקה בארון. הכל נראה "מזמן". הלפני והאחרי מעורבבים, שזורים, מפותלים. באמת עברו שלוש שנים, ארבע או חודש? באמת?
3. אני באמת מתגעגע אליך. לא באופן החביב הזה, געגועים שמתאימים לסמסים מנומסים בשעות העירות; זו כמיהה אמיתית ונואשת, שמתחילה עמוק בגרון והולמת, כשאתה מגלה אותה, כמו אגרוף בבטן. אני קורא את חליפת המכתבים שלנו; אני רוצה להיות שם, אז, כשהעולם היה חדש והמכתבים האלו היו מציפים את תיבת הדואר שלי -- שלושה בשעה, עשרה בשעה, כמו אוצר חדש ובלתי צפוי ונוח ומובן מאליו -- אני רוצה את שיחות הטלפון ההן, אפילו לא להיות שם, רק לשמוע אותן עוד פעם. האנחות הקטנות שלך בשעה שתיים וחצי בלילה. הפעם שבה שמעת לראשונה על הסוס.
4. כל זה היה מזמן.
5. פעם יכולתי לכתוב מכתבים כאלו בלי להרגיש טיפש. היום אני קורא אותם וזע באי נוחות בכיסאח. זע, היית אומרת לי אז, איזו מילה עצלנית ומכוערת להפליא. פעם התלהבתי ככה; פעם גם קמתי והלכתי ממך בלי לחשוב פעמיים, כי היה בך משהו שלא יכולתי להתמודד איתו. ואילו היום בחיים לא הייתי מתנהג ככה. היום אני יודע מה לעשות, הדברים האלו קלים לי: לא הייתי מבזבז שלושה חודשים על חליפת מכתבים. לא הייתי מרגיש לא בנוח. הייתי שקול ויודע מה לעשות. לא הייתי מפחד. אולי גם לא הייתי נמשך אליך מלכתחילה. לא רוצה לחזור לשום דבר שהייתי פעם: אני כמטייל שמביט אחורה, מודד את הדרך שהוא עבר, ומחליט שאת הדרך חזרה הוא יעשה במסלול אחר.
6. ועם זאת, איזה טוב לב היה בי פעם. איזו נעימות. טוב לב כזה, שלא מודע לעצם קיומו. טוב של תמימות. רוך שהוא רך כי הוא לא קשוח עוד. זה נחמד, האיש הזה שפעם הייתי.
7. כל זה היה במזמן הזה, שהוא ממש מזמן.
8. אני מתגעגע, קינוח. לאותו רגע בינואר. הייתי נותן הרבה כדי לשמוע אותך נלהבת ורוצה ככה שוב, כדי לקיים את ההבטחה שלי מאז. וגם אם זה לא יקרה אף פעם, גם הגעגוע הוא נכס יקר ערך.