הנוף בסוואנה שלי

יש משחק חיזור כזה, שנמשך עמוק גם לתוך היחסים עצמם, העוסק במדד עלום של עוצמה פנימית, של חוזק. בריקוד הזה, בני הזוג חגים אחד מסביב לשני, מודדים, בוחנים, מנסים לחוש מי ניצב מולם. מדי פעם, מכים בגישוש זהיר, מדי פעם מתחמקים ממכה שניטחה אליהם. הרי מבלי להרגיש מוכנעים, לא נמצאים שם באמת. העוצמה הזו שתופסת את הצד הנשלט בצוואר היא זו שעושה לו להרגיש שם טוב.

היום אני נמצא במקום שרוצה שקט, בלי קרבות ובלי מבחנים. זה אולי לא מציאותי כל כך, ואני כמובן נכון לקבל איזו מידה של משחקי חיזור כאלה, אבל אני בתקופה שבה אני תר אחרי השלווה. בלי דרמות, בלי משחקים, פשוט שלווה כזו פשוטה, להתרפק על זרי הדפנה.

מסתבר שזה לא כל כך פשוט, בטח שעבורי.
הלוואי, כן יש רצון.