עובר נצח...אני על ברכיי לפניו, במעבר פרטי בטאוור של לונדון, הזין שלו בפי וויברטור קטן וחמוד בישבן שלי
היד שלו מקבעת את הראש שלי, מבטו לא עוזב את מבטי. קצת לפני שהוא גומר אני שומעת צעדים מתקרבים אלינו.
הוא נרתע לאחור סוגר את המכנסיים, אני שולפת את הויברטור וקמה על רגליי נבוכה, הצעדים מתקרבים עוד, אני דוחפת את הויברטור לתיק ובדיוק אז מגיעים אלינו שניים מאנשי האבטחה. אחד מהם שואל מה אנחנו עושים פה, האם לא ראינו שזה חלק פרטי.
אני משפילה מבט והוא בשלווה מסביר להם באנגלית רהוטה שהלכתי לו לאיבוד, שהוא בדיוק מצא אותי והוא מאד מתנצל.
הם בוחנים אותי במבט זועף והוא שוב מתנצל, אוחז בזרועי בכח וחוזר לחדר הראשי.
אני לא יכולה להתאפק יותר ופורצת בצחוק.
"מה מצחיק אותך ילדה?" הוא זועף בעצמו ואני מפסיקה.
"חכי פה" הוא מצווה "אני הולך לסדר קצת את הבגדים" ואכן הבליטה במכנסיים שלו בולטת ביותר.
אני מחכה ומחכה ומחכה...עוברת רבע שעה ואני מתחילה להשתעמם אז אני משוטטת סביב ומגלה את חנות המתנות.
אני מעיפה מבט לאחור- עדיין אין לו זכר אז אני נכנסת פנימה ומתחילה לדפדף בספרים, שוקעת מיד בדפים.
"מה את חושבת שאת עושה?" הקול שלו קר וקשה לוחש על אוזני ואני קופצת בבהלה.
"רק מסתכלת" אני מגמגמת אל מבטו הקר
"אמרתי לך לחכות איפה שהשארתי אותך" הוא כועס באמת
"אבל...אבל עבר הרבה זמן והשתעממתי...התעכבת המון"אני מצטדקת בקול קטן
"התעכבתי מסיבה טובה גברת צעירה ואת לא צייתת לי" אנחנו מושכים מבטי סקרנות משאר האנשים
"אבל מצאת אותי, זה בסדר"אני מנסה להרגיע
"זה בהחלט לא בסדר. המרית את פי ואת יודעת שזה לא בסדר" הוא תופס את הזרוע שלי שוב באחיזה מכאיבה ופונה בנחישות החוצה.
אני נאלצת לרוץ ממש כדי לעמוד בקצב.
"אדוני" אני פוחדת והוא סוחב אותי אחריו לעבר היציאה
"אף מילה ממך ילדה, המרית את פי ואת צריכה להענש"
אנחנו יוצאים לחצר הגדולה, עשרות אנשים מטיילים מחלק לחלק של הטאוור, חלקם יושבים בכל מיני פינות למנוחה. זו שעת צהריים והגשם של הבוקר פסק.
הוא פונה בנחישות לעבר ספסל פנוי, ממש במרכז ומתיישב, מטיל אותי על ברכיו.
"אוי אדוני בבקשה" אני כמעט צועקת באימה. הוא מתעלם ממני, מפשיל את החצאית במעלה הגב, חושף את הישבן שלי ומתחיל לחבוט בקצב מהיר, בכח.
תוך דקה אנחנו מוקפים קהל סקרנים ובליל של קולות ושפות מקיף אותי.
אני בוכה, ממבוכה בעיקר מתחננת שיפסיק והוא בשלו סוטר ללחי אחת ואז לשניה בכח, יורד לירכיים וחוזר שוב לישבן.
זה נמשך כמעט עשר דקות ואז ניגש אלינו איש אבטחה.
המכות פוסקות לרגע אבל היד שלו מרתקת אותי למקום, על ברכיו מול כל העולם בישבן חשוף ואדום.
איש האבטחה נראה אומלל.
"תסבירי לו ילדה שזה בסדר" דורש קולו באוזני "תבהירי לו שזה מגיע לך ושזה בסדר והוא ילך"
אני לא חושבת שיש לי ברירה אז אני מרימה מבט שטוף דמעות לאיש האבטחה.
"זה בסדר" אני אומרת בקושי "לא שמעתי בקולו והוא מעניש אותי כמו שמגיע לי, אני בסדר"
איש האבטחה אובד עצות וקהל הסקרנים דורש המשך להצגה.
היד שלו מונפת שוב ומטר המכות מתחדש.
הרגליים שלי בועטות בקרקע- לא התביישתי ככה מעולם.
הוא מפסיק בפתאומיות "קומי" אני קמה מיד, עיניי נעוצות בו, לא מעיזה להביט בקהל הסקרנים.
"תרימי את החצאית, אני רוצה שכולם יראו את הישבן הקטן והאדום שלך"
אני נושכת שפתיים, מרימה את החצאית ונותנת לקהל מבט ארוך ומספק בישבן שלי, עד שהוא מחליט שדי.
אחר כך הוא לופת שוב את זרועי ומצעיד אותי לכיוון היציאה "זה ילדתי היה רק חלק ראשון בעונש שלך"
אני לא מוציאה מילה כל הדרך למלון. הלב שלי דופק מהר נורא ואני מנסה להתכחש לרטיבות שנוזלת בין רגליי.
מהר מדי אנחנו מגיעים לחדר במלון, הכעס שלו עדיין קר ומפחיד.
"תתפשטי" אני מצייתת במהירות שיא
הוא מצמיד לפטמות שלי את המצבטים, נותן לכל אחד משיכה כואבת
"רדי על ארבע" הוא מצביע על השטיח, על מרכז החדר.
הוא פונה לפינה ומרים את המקל שקנינו רק אתמול, כהה וחלק וארוך. הוא נעמד לצידי ומוריד את המקל בשריקה על הישבן שלי.
הנשימה שלי נעתקת. רשף כאב נוסף נוחת- אני מחניקה זעקה.
הוא מצליף בלי רחמים, לא נותן לי שהות לנשום, לעכל את הכאב.
אני צרודה מבכי כשהוא מפסיק, הוא מתנשם בכבדות
"לכי למיטה ילדה קטנה ותפשקי את הישבן שלך בשבילי יפה"
אני זוחלת למיטה, כואב לי כל כך. "תפשקי עוד" קולו מצליף בי
אני כורעת על המיטה, מפשקת את לחיי הישבן כמה שאפר והוא מקרב אלי, תופס במותניי ובלי אזהרה ובלי ג'ל חודר לתוכי בכח.
"בבקשה" אני מבקשת ולא יודעת מה
"שקט ילדה" הקול שלו פחות כועס " תהיי ילדה טובה ותקבלי את העונש שלך עד תומו"
הוא מתחיל לנוע בתוכי בנגיחות פראיות. ידיו סוטרות וצובטות
לפני 12 שנים. 22 ביוני 2011 בשעה 15:51
