אני מפשקת את הרגליים, עוצמת את העיניים הכי חזק שאפשר.
הידיים שלה מחליקות על העור נוגעות לא נוגעות ואז היא מחדשת את החבטות, הפעם כולן בעוצמה חזקה ומהר מאד אני מתפתלת, מנסה לתפוס את מבטו ולשלוח מבט מפציר.
"זה יספיק לעכשיו" הוא אומר פתאום. אני מתחילה להזדקף והוא מניח יד מרסנת "אל תקומי עדיין ילדתי, תישארי כך בזמן שאנחנו מסיימים את השיחה שלנו"
הם מתרחקים ממני מעט ולמרות שאני מתאמצת מאד אני לא מצליחה לקלוט שום דבר ברור מהשיחה ביניהם.
כשהם מסיימים הם מתקרבים שוב "בואי ילדה, ניכנס פנימה לאכול" הוא אומר. אני מתיישרת והשמלה מחליקה למטה.
"תרימי" היא מצווה ומסמנת לי באצבע לצעוד לפניהם "אתה רך איתה מדי" היא ספק אומרת ספק שואלת אותו. הוא לא עונה.
בתוך הבית היא מובילה את הדרך לחדר אוכל. שולחן ערוך בצורה אלגנטית להפליא.
היא מתיישבת בצידו האחד, הוא מולה ואני בראש השולחן, בין שניהם.
היא מצלצלת בפעמון כסוף קטן שמונח ליד הצלחת שלה ודלת צדדית נפתחת.
העיניים שלי נפערות לרווחה, אני יודעת שלא מנומס לבהות ובכל זאת אני בוהה.
בחור ובחורה נכנסים נושאים כלים מכוסים. הבחור גבוהה ושרירי, שיערו קצוץ ושחור, הוא לובש מכנס מחויט שחור אבל הוא יחף ולא לובש חולצה.
הבחורה לבושה בשמלה קצרצרה לבנה. החלק העליון צמוד לגופה ועם מחשוף שמשאיר את השדיים שלה כמעט חשופים והחלק התחתון מסתיים ממש על הישבן. גם היא יחפה ולשניהם יש קולרים על הצוואר.
"זה לא מנומס לבהות ילדתי" הקול שלו סמוך לאוזני מקפיץ אותי מן הבהייה.
"אלה המשרתים שלי" היא מחייכת בשביעות רצון למראה מבטי הנדהם. שניהם מגישים את האוכל, מבטיהם מושפלים כל הזמן ואז הם נעמדים בצד ממתינים להוראות נוספות ממנה.
"אתם משוחררים" היא מנופפת בידה והם יוצאים בדממה.
"את רואה ילדה, בבית הזה חיים רק לפי בכללים שלי" החיוך שלה קר.
הארוחה עוברת בצורה נעימה יחסית, אני שקטה מאד אבל לא נראה שזה מפריע להם. המחשבות שלי מתרוצצות מנקודה לנקודה, לא מבינה מה הטעם בביקור הזה.
אחרי האוכל הוא קם ממקומו ומודה לה ואז מוביל אותי החוצה למרבה ההקלה.
ברכב אני לא מתאפקת "אדוני, מה הקשר שלך אליה?" אני שואלת בשקט
"אישה נהדרת" הוא אומר ואני שותקת בנימוס "היא הייתה הבחורה הראשונה שאיתה ניהלתי קשר כזה"
הוא מבחין בהפתעה שלי "אחר כך היא החליטה שהיא מעדיפה לשלוט ילדתי אבל נשארנו חברים טובים"
אני לא עונה גם לזה "למה באנו אליה?"
הוא לא מעיר לי על השאלות ולא על הטון שלהן "רציתי שהיא תכיר אותך" יש לי תחושה שהוא לא אומר הכול.
הוא נוסע ישר לדירה שלו, לא שואל אפילו אם אני מעוניינת לחזור אליו ואני שמחה שהוא רוצה להיות איתי עוד.
בדירה אני ממהרת לפשוט את הבגדים והוא מחייך באישור "נראה סרט ילדתי?"
"אני אשמח אדוני"
"בסדר" הוא אומר יד אחת שלו חופנת שד, מועכת קלות "רק תיגשי לחדר להביא פלאג ומצבטים ואחר כך נוכל לצפות בסרט בשלווה"
אני מהססת רק לשנייה ואז ניגשת לחדר ומוציאה מהגירה את הפלאג הבינוני ואת המצבטים.
הוא מחכה לי בסלון, יושב על הכורסא האהובה עליו, כוס ויסקי לצידו על שולחן קטן ולידה כף עץ.
הוא מסמן לי להתקרב אליו "ידיים מאחורי הראש" אני מצייתת, הוא רוכן קדימה ומצמיד לכל פיטמה מצבט, הן מתחילות להאדים כמעט מיד.
אחר כך הוא מושך אותי על ברכיו "רגליים" הוא טופח עליהן קלות, מסמן לי להרחיב את הפישוק.
הוא משמן את הפלאג ומחדיר אותו פנימה. אני גונחת והוא נוזף "זה לא כואב ילדה, בלי דרמות. חכי שאכאיב לך ברצינות"
הוא מרים את כף העץ ומנחית אותה על צד ימין של הישבן. אני נושכת שפתיים ולא זזה.
"ילדה טובה" הוא מחייך ומכה שוב חזק יותר.
חום מתחיל להתפשט במרכז הישבן שלי, משתלב עם החום שקורן מהפטמות הכואבות שלי. הוא חובט עוד כמה פעמים ואז מניח את הכף בצד, אני לא מעיזה לזוז. הוא שולח אצבע אל בין הרגליים שלי.
"ילדתי...את רטובה לגמרי" הוא אומר בלגלוג ואני מסמיקה "הסתקרנת היום בצהריים מהמשרתים?"
"כן אדוני" אני עונה למרות שקשה לי להתרכז כשהאצבע שלו מטיילת לי בין הרגליים והגוף שלי כואב וחם.
"היא גברת מאד מיוחדת והיא מנהלת את הבית שלה בצורה...ייחודית"
לא ממש אכפת לי כי עכשיו הוא מוסיף עוד אצבע לתוכי ועם האגודל לוחץ על הפלאג, הודף אותו עוד קצת פנימה.
"בעוד כמה ימים אני נוסע" הוא אומר פתאום, ואני מפנה את הראש בחדות לאחור "נוסע?"
"כן ילדתי, יש לי כנס בצרפת, אני אעדר רק לשלושה ימים" זה לא מנחם ממש
"בזמן הזה ילדה את תהיי אצל הידידה שלי"
אני כמעט מזנקת ממנו "אהיה אצלה? למה? אדוני אני לא מבינה"
הוא מוציא את האצבעות מתוכי ומחזיק בי חזק "את תהיי אצלה בבית בימים שאעדר, היא תשגיח עליך"
"אני לא צריכה השגחה" אני מתרגזת
"בוודאי שכן ילדתי והיא בדיוק הבו אדם הנכון לתפקיד" הוא מחייך חיוך שמלחיץ אותי
"אבל אדוני..." אני מגמגמת, חסרת מילים
"בלי אבל. את הבטחת לעשות למעני מה שאבקש וזאת ההחלטה שלי. את תגורי אצלה ותצייתי לה בכול דבר בזמן שאני איננו"
"אני לא רוצה" דמעות ממלאות את עיניי.
"אני יודע" הוא מלטף את שיערי "אבל העניין פה הוא לעשות מה שאני רוצה וחוץ מזה אני בטוח שזאת תהיה חוויה מיוחדת בשבילך ילדתי, תחשבי עליה בתור...אומנת"
אני מרכינה את הראש מובסת
לפני 12 שנים. 16 באוקטובר 2011 בשעה 11:58
