"מהר יתר!" הקול שלה נשמע מאחורי ואני תופסת ליד מברשת שיער, כף עץ ושוט רכיבה.
אני פונה חזרה אליה, היא מושיטה יד ואני מראה לה את המכשירים.
היא בוחנת אותם אחד אחד בחיוך "למה בחרת דווקא את אלה?" היא רוצה לדעת
"אני...אני לא יודעת גברתי" אני אומרת
"חשבת שאלה יכאיבו פחות?" "לא גברתי"
"טוב מאד ילדה, את תגלי מהר מאד שיש לי כשרון לא מבוטל בשימוש בכל מכשיר שהוא.
האדון שלך אמר שהמכשיר הכי שנוא עליך הוא החגורה. למה?"
אני מגניבה אליה מבט מתחת לריסים מושפלים, האם היא צוחקת? היא דנה איתי עכשיו בנושא הזה?
אבל היא רצינית, ממתינה לתשובה.
"הן הכי מכאיבות, משאירות סימן צורב ואורך זמן" אני מנסה למצוא הסבר הולם
היא צוחקת "נראה לי שהאדון שלך לא השתמש מספיק בקיין, אז דעתך הייתה שונה כנראה"
נראה שהיא מתכוונת לתקן את המצב אבל היא לא אומרת יותר דבר בנושא.
"נמשיך" היא פוסקת ומושיטה לי כף העץ והשוט "תניחי אותם על השידה" אני מצייתת ובינתיים היא מתיישבת על המיטה "אני שמחה שבחרת במברשת" היא אומרת" אני חושבת שזה אחד הכלים היעילים להעניש ילדות, משהו כל כך רגיל ונפוץ בכל בית. בואי אלי"
אני ניגשת אליה. היא מסמנת לי לשכב על ברכיה, זאת תחושה מוזרה להיות על הברכיים שלה, אחרת כל כך מאדוני, רכה אבל זרה ומאיימת לא פחות.
היא מסדרת אותי לנוחיותה "תזכרי לספור בקול רם וברור ולא לטמון את הראש בכרית ילדה, תביטי אחורה אלי ותראי כל חבטה" אני מרגישה איך הלחיים שלי מתחממות במבוכה אבל מפנה את הראש לאחור.
היא מניפה את היד ואני רואה כמו בהילוך איטי איך היא יורדת במהירות,כשהיא נוחתת על לחי הישבן הימנית העוצמה שלה מדהימה אותי "אוי !"אל תזוזי!" היא אומרת בקול חותך "ולא ספרת" היא מניפה שוב את היד ופוגעת באותה הלחי "שתיים גברתי" היא אומרת מהר
"לא לא לא, זאת הראשונה יקירה, כשאת לא זוכרת לספור מתחילים מהתחלה"
"אחת גברתי" אני אומרת בחוסר ברירה והיא מניפה מיד שוב את המברשת ומנחיתה אותה בפעם השלישית על הלחי הימנית
"שתיים גברתי" היא מנחיתה עוד פעמיים את המברשת על הלחי הימנית, האזור פועם בכאב, אני מרגישה את גלי החום מתפשטים.
המכה השישית נוחתת על הצד השמאלי של הישבן ומרגישה כואבת הרבה יותר "שש גברתי" הקול שלי נעשה חנוק ואני רוצה כל כך לטמון את הפנים במזרן ולא להסתכל.
אחרי המכה העשירית היא אומרת לי לקום מיד. אני קמה, שמחה לגלות שהלחיים שלי עדיין יבשות מדמעות.
"שימי את המברשת על השידה והביאי את כף העץ" אני ממהרת לציית.
"ידיים על המיטה, תתכופפי עד הסוף" היא נעמדת לצידי "תזכרי להמשיך לספור מהיכן שעצרנו"
הפעם היא לא דורשת שאסתכל ואני עוצמת עיניים הכי חזק שאפשר.
אני לא מרגישה שהיא זזה, מרגישה רק את רשף הכאב כשכף העץ פוגעת בחלק העליון של הירך, ממש מתחת לישבן.
"אחת עשרה גברתי" אני נושכת שפתיים והיא ממשיכה להכות בקצב מהיר. הפעם היא מקפידה להנחית כל חבטה בצד אחר. החום והכאב הולכים ומתפשטים.
"עשרים גברתי" ושוב אני קמה מיד, הפעם יש דמעות הלחיים שלי ואני מנגבת אותם בזעם.
אני מניחה את כף העץ ומגישה לה את השוט.
היא מעמידה אותי במרכז החדר "תתכופפי, תתפסי את הקרסוליים. רגליים מפושקות עוד"
זאת תנוחה איומה, חשופה ומביכה עוד יותר מהשתיים הקודמות.
היא מצליפה והנשימה שלי נעתקת, השוט פוגע בחלק הפנימי של הירך "עשרים ואחת גברתי" אין לי ספק שחבורה אדומה כבר נוצרת במקום.
היא מצליפה שוב לרוחב הישבן "עשרים ושתיים גברתי" הדמעות זולגות עכשיו מהר יותר
ההצלפה השלישית מכוונת שוב אל פנים הירך. כשהיא מגיעה לשלושים אני רועדת.
"קומי" אני נעמדת, משתוקקת לשפשף את הישבן הבוער שלי.
"יפה" היא מחייכת בסיפוק "מתאים לך ככה עם ישבן אדום ושבילי דמעות, תראי בעצמך" היא מעמידה אותי מול המראה.
אני מביטה בפנים שטופי הדמעות שלי, בשיער הפרוע. מסתובבת ורואה את הישבן האדום לוהט עם בסימנים העגולים שהשאירה כף העץ, הפסים הכהים של השוט והמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שהאדון שלי היה מזיין אותי ברגע זה, הוא כל כך אוהב שהישבן שלי נראה ככה.
המחשבה הזאת מעמיקה את הסומק על הפנים שלי
היא מסובבת אותי ומצעידה אותי לפינה "עכשיו ידיים מאחורי הראש, לא לזוז עד שאשחרר אותך"
היא יוצאת ואני נותרת לבד. הישבן שלי כואב, מקרין חום שמפשט אל בין הרגליים, המחשבות על האדון שלי מסרבות להתפוגג. אני בטוחה שהוא היה שמח עכשיו לכופף אותי ולזיין אותי בישבן.
אני שקועה המחשבות האלה עד שהיא חוזרת "את אדומה לגמרי ילדה" היא מחייכת ברשעות כאילו מודעת למחשבות שלי "את זוכרת מה עכשיו?"
"אני מצטערת על ההתנהגות שלי גברתי ותודה על שאת טורחת לתקן אותה על ידי זה שאת מענישה אותי"
האמירה מפריעה לי פחות מהצפוי- הראש שלי שקוע כולו במחשבות על אדוני.
"זה יספיק להפעם" היא קובעת "למיטה, תשכבי על הגב"
אני רוצה למחות, לומר לה שזה יכאיב לי נורא אבל שותקת.
"תפשקי את הרגליים, עוד" היא קושרת כל רגל לראש המיטה.
"גברתי?" אני לא יכולה להתאפק
"זה כדי לוודא שתישארי חשופה כל הלילה ילדה, אל תשכחי שיש פה מצלמה, האדון שלך ישמח שתשני לך ככה, חשופה ופעורה למענו"
אני לא עונה והיא מסיימת לוודא שהקשירה חזקה מספיק ומלטפת את הרגל שלי לכל אורכה, נעצרת רק כשהיא מגלה את הרטיבות המסגירה בין הרגליים
"השארתי את הידיים שלך חופשיות ילדה קטנה כדי שתוכלי לגעת בעצמך, את יודעת שהאדון שלך יאהב לראות את זה. וגם אני"
היא מדליקה אור קטן ויוצאת.
לפני 12 שנים. 12 בנובמבר 2011 בשעה 6:43
