Tailor made

ארוחת הצהריים היא אירוע מעיק ומתמשך. חדר האוכל נראה לי מפואר מדי לארוחת צהריים עבור שתינו .
היא מודיעה לי מיד בכניסה לחדר האוכל שהיא מצפה ממני לאכול בדממה "את מכירה את האמרה ילדים צריכים להראות ולא להישמע נכון?" אני מהנהנת.
הארוחה עוברת בדממה מוחלטת. המבט שלי נעוץ בצלחת, לא נראה שהשקט מפריע לה.
האוכל משובח וטעים להפליא אבל אין לי כמעט תיאבון, אני דוחפת אותו מצד לצד בצלחת, מצליחה לבלוע בקושי רבע ממנו.
"בדרך כלל הייתי מכריחה אותך לסיים הכול מהצלחת" היא אומרת בשלב כלשהו ומחייכת למראה המבט שלי
"אבל מאחר וזה היום הראשון שלך פה אני מניחה שאפשר להיות קצת יותר סבלניים"
אני לא מגיבה והיא מנידה בראשה "כל כך חסרת נימוס, נראה כאילו האדון שלך רחמן מדי"
"הוא בהחלט לא!" אני אומרת מיד בלהט והיא מגחכת, אחר כך היא קמה מהמקום
"בואי נצא לטיול בגינה, האוויר הצח יועיל לך ותוכלי לענות לי על מספר שאלות"
אנחנו יוצאות החוצה. הגינה המקסימה משפרת מעט את מצב הרוח שלי ולכמה דקות אני מצליחה להתנתק מהנוכחות שלה לצידי. היא מכוונת אותי לספסל שבמרכז הגינה "שבי" היא אומרת ומתיישבת לצידי.
מיד היא מתחילה לחקור אותי, זה לא מרגיש כמו שיחה אלא ממש כמו חקירה. היא יורה שאלה אחרי שאלה כל אחת יותר אישית מהשנייה. שואלת על הקשר שלי עם אדוני, על חיי הפרטיים, על המשפחה, על העבודה ושוב על הקשר שלנו ומה אנחנו עושים יחד.
אני עונה כמיטב יכולתי על חלק מהשאלות,מנסה להתחמק מאחרות. היא הניחה לי להתחמק מחלקן אבל רצתה לדעת עוד על התחושות שלי לגבי הקשר עם אדוני.
"את אוהבת אותו" לא הבנתי אם זו שאלה או קביעת עובדה ובכל מקרה בפעם הראשונה ביום הזה היא נראתה כנה, מתעניינת.
"אני אוהבת אותו" אמרתי לא מסוגלת לעצור את החיוך שהתפשט על פני, זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה למישהו בקול רם.
"את הילדה הראשונה שהוא הביא אלי" היא נדיבה פרט מידע.
"למה?" לא יכולתי להתאפק אבל הרגע חלף, הבעת פניה הפכה שוב למתנשאת "זה לא משנה עכשיו. עכשיו את אמורה להתרכז בלהיות ילדה טובה ולא לשאול שאלות" היא הביטה בשעון, השעה הייתה חמש. בלי שארגיש ישבנו בחוץ ו"שוחחנו" קרוב לשעה וחצי.
"בואי ניכנס, יש לי מטלה בשבילך" היא קמה וצועדת במהירות מאלצת אותי למהר אחריה. בתוך הבית היא ממשיכה לכיוון המשרד שלה, אני חולפת על פני מראה גדולה על קיר במסדרון ונדהמת שוב לגלות את הבבואה הילדותית שמביטה בי בחזרה.
"קדימה" היא מזרזת אותי כשהיא רואה שנעצרתי מול המראה אבל כשאני מסתובבת וניגשת אליה היא שואלת אם מוצא חן בעיניי המראה שלי ככה, היא נשמעת סקרנית.
"אני לא בטוחה מה דעתי" אני עונה בכנות.
"האדון שלך היה מאד מרוצה לראות אותך ככה" היא פוסקת ושולחת אותי לשבת מאחורי השולחן במשרד שלה. לפני מונחת מחברת יפיפייה בכריכת עור חומה עם חריטות עדינות. האצבעות שלי מלטפות את הכריכה בהנאה.
"המטלה שלך להיום ילדה היא לכתוב על התחושות שלך מהיום הזה עד רגע זה" אני מביטה בה בהיסוס והיא קוראת את מחשבותיי.
"האדון שלך רוצה לדעת מה הרגשת כאן. גם אני אקרא את הדברים כדי לוודא שכתבת יפה ומפורט אבל אני לא אעניש אותך על שום דבר שייכתב פה, את חופשייה לכתוב את האמת"
הדברים שלה מרגיעים חלק מהחשש וחוץ מזה אני יודעת שהאדון שלי מצפה לכתיבה טובה ומדויקת.
"יש לך שעה בדיוק" היא אומרת ויוצאת מהחדר, צליל המפתח המסתובב במנעול מקפיא אותי לרגע, לאן היא חושבת שיש לי ללכת!?
אחר כך אני מפנה את מבטי למחברת היפה, לכתוב על התחושות שלי על היום הזה...הדחף הראשוני שלי הוא לכתוב החוצה את כל ההתמרמרות שלי על המקום הזה, על האישה הזאת, על הכללים שלה. אבל אני נושמת עמוק ובוחנת היטב את הרגשות שלי, מה שייכתב חייב להיות מדויק ופתאום אני מגלה שהרגשות שלי לא כל כך חד משמעים כמו שחשבתי.
אני לוקחת את העט ליד ומתחילה ברגע הפרידה מאדוני בבוקר. מההרגשה הבודדה והעצובה של להישאר בלעדיו, הפחד מהמקום הזה וממה שצפוי אבל גם הרגשת השמחה של לעשות משהו רק בשבילו, תחושת הסיפוק של לציית לו לחלוטין.
אחר כך אני מתארת את השעה הראשונה שלי שם ושוב מגלה שהרגשות שלי חצויים. זעזוע מהמשרתת עם סימני המכות על הישבן אבל גם סקרנות עצומה להבין את מערכות היחסים בבית הזה.
המבוכה מלהיות עירומה מול גבירת הבית, חוסר הרצון להניח למשרתת לרחוץ אותי ולעומת זאת תחושת הרוגע באמבטיה, העונג שהרגשתי בניגוד לרצוני כשהיא החליקה אצבעות לתוכי.
ההתמרמרות שלי בארוחת הצהריים מהאיסור לדבר, מהשמלה הילדותית והשיער הקלוע לצמה...
אני מתעכבת הכי הרבה על השיחה שלנו בגינה. פה אין רגשות סותרים. השיחה על האדון שלי גרמה לי לשמחה, פשוט כך.
כשהמנעול מסתובב שוב בדלת אני מופתעת לגלות שחלפה שעה. היא נכנסת "אני מניחה שסיימת"
,כן גברתי" משום מה קל לי יותר עכשיו לפנות אליה ככה.
"טוב. השאירי פה את המחברת. את רעבה?" אני מנידה בראשי לשלילה
"אם כך ניגש לחדר הילדים, כבר כמעט זמן לשכב לישון"
לישון? השעה לא יכולה להיות מאוחרת יותר משש וחצי בערב!
"כן" היא שוב מגיבה כאילו קראה את מחשבותיי "ילדות קטנות הולכות לישון מוקדם ומלבד זאת יש לנו עדיין את העונש שלך, בואי ניגש לחדר"
פעימות הלב שלי דוהרות כשאני צועדת אחריה. היא מדליקה את האור ונעמדת במרכז החדר.
"מה הכלל הראשון בזמן העונש?" "ל...להתפשט" אני מגמגמת "גברתי"
"אז למה את מחכה?"
אני פושטת את השמלה במהירות ומיד אחריה את הנעליים וגרבי הברך.
"שימי את הבגדים מחוץ דלת, המשרתת שלי תאסוף אותם" היא אומרת בהיסח דעת, כאילו זה דבר הגיוני כל כך. "תפזרי את השיער"
אחר כך היא מניחה לי לעמוד כך מולה כמה דקות. מבטה אומד אותי, ננעץ בי בלי למצמץ ואני נאבקת עם עצמי שלא לשלוח ידיים ולנסות לכסות את עצמי, להסתתר מהמבט הזה.
"את רואה את התיבה בפינה?"
"כן גברתי"
"תפתחי אותה" אני ניגשת לתיבה ומרימה את המכסה הכבד. בפנים יש אוסף שלם של מכשירים להצלפה.
מחבטים, מברשת שיער,שוט רכיבה, כמה סוגים של חגורות ,כף עץ ועוד דברים שאני לא בטוחה מה הם.
"בגלל שזה הערב הראשון שלך פה אני אתן לך לבחור ילדה יקרה. יש לנו שלוש עבירות, על כל אחת עשר הצלפות אז תבחרי שלושה מכשירים"
חיוך נשמע בקולה "ושתדעי שאני רחמנית איתך היום"
הידיים שלי רועדות בזמן שאני מתלבטת בין המכשירים השונים.