אני לא יודעת כמה זמן עובר ככה, אבל אני יודעת שדקות ארוכות אני נמסה תחת השילוב של המים הנעימים והאצבעות שלה. רק כשהיא מדברת הכישוף נשבר "אני בטוחה ילדה שהאדון שלך ייהנה לצפות בזה"
העיניים שלי נפקחות מיד ואני זזה הצידה כל כך מהר שמים משפריצים לכל כיוון. היא זזה לאחור משועשעת, השמלה שלה יבשה ומושלמת כאילו לא ישבה על שפת האמבטיה בדקות האחרונות.
המשרתת שלה מביטה בי, עיניה מזהירות אותי לא לעשות סצנה, לא להקים מהומה. אני שותקת, חושבת איך הגוף שלי הגיב למגע שלה ולא מוציאה מילה.
"קדימה, זמן לצאת מהמים" היא מכריזה. אני קמה בחוסר יציבות, הרגליים רועדות.
המשרתת מנגבת אותי במגבת גדולה ורכה ואחר כך צועדת אחרינו בחזרה לחדר הילדים.
"עכשיו נתלבש" היא פותחת את דלת הארון ואני מגלה שתלויות בו שמלות רבות, היא בוחרת אחת ומסתובבת אלי, אני מביטה בשמלה כלא מאמינה.
כבר התרגלתי לדרישה שאלבש רק שמלות או חצאיות ואני אוהבת להתלבש בצורה שאדוני קובע אבל זאת...זאת שמלה של ילדות בלי שום ספק.
היא כחולה כהה עם צווארון מלחים לבן, החצאית שלה מתרחבת ובגב שלה שורה ארוכה של כפתורים לבנים.
"אני לא יכולה ללבוש את זה" אני אומרת למרות שברור לי שזה חסר טעם.
"את תלבשי מה שאומר. ילדות קטנות חייבות לעשות מה שאומרים להן" היא מבהירה ומושיטה את הבגד למשרתת. בתוך דקות אני עומדת לבושה בשמלה הילדותית הזאת שמגיעה בקושי עד אמצע הירכיים שלי.
היא פומה לשידת המגירות ומוציאה גרביים בצבע זהה לשמלה ומושיטה לי אותן למשרתת היא אומרת
"גשי להביא כסא" היא קדה קידה קטנה וממהרת.
אני מתיישבת על המיטה וגורבת את הגרביים, מקפידה שהן יהיו מתוחות בלי קמטים עד הברך.
"נעליים" היא מגישה לי זוג נעלי בובה שחורות עם אבזם גדול בצידן. המשרתת חוזרת עם כסא
"שבי" היא אומרת ומוציאה מברשת מהשידה ומתחילה להבריש את השיער שלי בתנועות חלקות, מיומנות
"שיער יפה כל כך ילדה, אני חושבת שנקלע אותו לצמה"
אני מתאפקת לא להגיב.
"זהו" היא מרוצה "קומי שאוכל להסתכל" אני קמה והיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש "מושלם" היא קובעת
אני לא מרגישה מושלם, אני מרגישה חסרת ביטחון בתלבושת הזאת ולא בטוחה למה, הרי אם הייתי צריכה להתלבש כך בשבילו הייתי שמחה לעשות את זה.
היא מביטה בשעון "שתיים וחצי, זמן לעונש שלך" היא לא מדברת אלי אלא למשרתת שלה שמחווירה.
"נעשה את זה כאן" היא אומרת "זה ייתן לילדה היקרה דוגמא לעונשים שלי"
היא מחזירה את המברשת למקומה ואז פונה אלינו שוב "את" היא אומרת למשרתת שלה "תתפשטי ותתכופפי מעל לכסא ואת" מבטה החד עובר אלי " את עמדי זקופה, ידיים מאחורי הגב והביטי. אני הולכת להביא את המחבט שלה" היא יוצאת מהחדר. שתינו לא מעיזות לזוז.
היא חוזרת מהר בידה מחבט בגודל בינוני, מרחוק הוא נראה לי כבד ואני מוצאת את עצמי מרחמת מאד על המשרתת. היא כפופה על הכסא, רגליה מפושקות ככל האפשר, ראשה מורכן.
"עכשיו ילדה יקרה אני אסביר לך איך מתנהלים העונשים בבית הזה" היא אומרת בעודה בודקת שהמשרתת שלה ממתינה בתנוחה הנכונה
"כאשר החלטתי שמישהו ראוי לעונש אני אומרת לו בדיוק על מה הוא נענש ומה יהיה העונש. חלק מן העונשים ניתנים מייד, אחרים נדחים למועד נוח יותר וחלקם ניתנים בכמה חלקים, בכל מקרה שיגיע זמנך להיענש את תתפשטי לגמרי ותמתיני שאורה לך באיזה תנוחה להיות. כאשר אני מצליפה את נדרשת לספור בקול רם וברור ובסיום העונש תודי לי בצורה יפה על שטרחתי להעניש אותך ובכך לשפר את התנהגותך. כאשר המשרתים שלי נענשים הם ממשיכים מייד בעבודתם, כאשר את תענשי את תעמדי לאחר מכן בפינת החדר עירומה ותהרהרי בעונש ובהתנהגות שלך עד שאשחרר אותך. את לא נוגעת במקומות הכואבים ולא זזה בכלל, לא בזמן העונש ולא בזמן העמידה בפינה. ברור?"
"כן גברתי" אני אומרת בשקט והיא פונה למשרתת הממתינה לעונשה.
"אתמול בבוקר גיליתי את המשרתת שלי יושבת במשרד שלי במקום לסדר ולנקות, אני לא מוכנה לסבול התחמקות ממטלות והזהרתי אותה בעבר. העונש שלה הוא שלושים הצלפות שלוש פעמים ביום למשך שלושה ימים, כך יהיה לה לא נוח לשבת ולהתבטל והיא תתרכז בעבודה שלי"
היא מסבירה את כל זה בטון קר ושקול, כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם שיש לה משרתים ושהיא מענישה אותם, משרתים שמוכנים לקבל יחס כזה ואינם קמים ועוזבים.
היא מניפה את היד והמחבט יורד מהר על הישבן של המשרתת. היא קופצת ומיד חוזרת לתנוחה.
"אחת גברתי" היא אומרת בקול ברור.
המחבט מונף שוב ונוחת על הלחי השנייה. "שתיים גברתי"
היא מניפה את המחבט שוב ושוב, בכל פעם היא מנחיתה אותו קצת יותר חזק.
הישבן ואחורי הירכיים של המשרתת מתמלאים סימנים בוערים, היא לא טועה בספירה אבל הקול שלה נעשה חנוק, מלא דמעות.
"שלושים גברתי" היא אומרת סופסוף ומזדקפת מיד. היא פונה אלינו ואני רואה שהלחיים שלה רטובות מדמעות, היא מתנשמת בכבדות, סמוקה כולה, הפטמות שלה נוקשות והיא רועדת.
אני תוהה אם כך אני נראית אחרי שאדוני מעניש אותי ומסמיקה בעצמי מהמחשבה.
"תודה גברתי שהענשת אותי כי התעצלתי בעבודה" היא אומרת, מבטה נעוץ בשטיח "אני מצטערת"
"אני מקווה מאד שאת מצטערת" עונה לה גברתה "לכי לערוך את השולחן, מיד נשב לאכול"
המשרתת רצה החוצה במהירות ואנחנו נותרות זו מול זו.
"את העונש שלך תקבלי לפני השינה. אני מוצאת שהדרך היעלה ביותר להעניש ילדות היא בערב לפני המיטה"
אני נושכת את שפתיי כדי לא לומר מילה אבל המבט שעל פניי ברור לה והיא צוחקת "בהחלט מגיע לך להיענש ילדה. את נוטה לדבר ללא רשות ואני לא אסבול את זה"
לרגע שתינו נועצות מבט זו בזו, אני מורידה את העיניים ראשונה.
לפני 13 שנים. 5 בנובמבר 2011 בשעה 6:34
