ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ירקרקות האופר

לפני 13 שנים. שלישי, 7 במרץ 2006, בשעה 21:15
חיכיתי. הרוח השתנתה, נהיה קר; לא הבנתי מה אני עושה כאן, למה אני לא לבושה, ואם אני מזדקרת כל כך והעור שלי התחדד ככה, אם זה באמת בגלל שקר. אז קמתי ופתחתי את החלון לרווחה, וחיכיתי ככה בקור וקיוויתי שלמישהו בשכונה יש טלסקופ. ושזה הוא. ושהוא צופה עכשיו ויודע שהחלטתי שאני עומדת ככה עד שהוא ישלח הודעה, ואם, ואם, ואם זה ייקח לו עד הערב, ואני אעמוד כאן עד שהקור יעשה בי סשנים מופלאים, והאור יתחלף ואני אהיה כאן, גוף ערום מואר היטב בחלון הפתוח, אז שיהיה.

אבל הוא היה בסדר. חמש או שש דקות אחר כך, ואני שומעת את הצליל הזה – סימפוניית הניצחון של הכלוב. ובכל זאת עמדתי דקה נוספת וחשבתי. חשבתי: אתה עומד שם, מאחורי הטלסקופ שלך. עומד. מסתכל שוב על המסך של המחשב, כדי לוודא שבאמת שלחת. באמת שלחת, אבל אני ממשיכה לעמוד בחלון. אתה מסתכל עלי ולא מבין וחושב: אולי המחשב שלה התקלקל? דווקא עכשיו, אתה אומר לעצמך, וזיקפתך מעריכה בכנות את הדקה הנוספת שאני נותנת לך. העפתי מבט נוסף, סאבי ורעב אבל מתגרה, לעבר הטלסקופ הדמיוני שלי והלכתי למחשב.

הוא אמר, "מה התנאי?"

שורה אחת. מאנייאק.

אני כותבת, "אני רוצה עונש. עונש אמיתי, משהו שבאמת כואב, משהו מזעזע באמת, ואל תעיז להגיד לי ללכת בלי תחתונים או לשלוח לך תמונה של הכוס שלי. אל תעיז, אל תעיז, אל תעיז לשלוח לי מילים יבשות, חסרות משמעות, מילים שאחרים כתבו כבר. תן לי עונש אמיתי, חדש, טרי, או שבחי חזוס, אני שומרת את המסנג'ר שלך ועושה עותקים." נראה אותו, חשבתי, שולח שורה אחת וחושב שזה מספיק. לחצתי על הכפתור והלכתי ועמדתי שוב בחלון. הפעם עם הגב אליו. עם התחת. כדי שיהיה לי יותר קשה, כדי שאני לא אדע איפה הוא עם הטלסקופ שלו.

הצהריים נהפכו ללפנות ערב. הרוח באה וחזרה, ומישהו ניגן בסקסופון למטה והצלילים שלו נמשכו והגיעו עד אלי, ליטפו, עם הרוח, את התחת שלי. פיסקתי את הרגליים והרגשתי אותה ביניהם, והרגשתי, אלוהים, כמה שהרגשתי, כמו מפגרת. הצצתי לעבר המחשב. הוא הסתכל עלי בחזרה, כאילו אומר, אין לך משהו יותר טוב לעשות איתי? צחקתי לעצמי. שלוש שעות של בטלה חרמנית, זה כל מה שזה היה. ושילך לעזאזל. ניתקתי את עצמי מהתנוחה הכפויה הזאת והתיישבתי.

שורה אדומה.

שתזדיין סימפוניית הניצחון הזאת, למה זה לא עובד כל פעם? פתחתי. קראתי.

"קוראים לך אור מידן," הוא כתב, "ואת לומדת בחוג לכלכלה. שיער ארוך, שחור; את אוהבת ללבוש חצאיות ארוכות כאלו, מודפסות, שמכסות את כל הגוף אבל נצמדות אליו טוב מדי. סנדלים, בדרך כלל, גם כשקר. משקפיים, מסגרת דקה, כסופה; את לומדת איתי תיאוריות מקרו-אקונומיות ב'."

הסתכלתי מזועזעת על החלון. קמתי, יד אחת מנסה לכסות על החזה שלי, וטרקתי את התריסים כל כך חזק שהם קפצו ונפתחו שוב, והייתי צריכה להיאבק בהם בשתי הידיים, זונחת את החזה שלי, ובסוף, כשהתריסים חצי סגורים, נשענתי עליהם עם הגב והתנשפתי חזק.
אריאנה​(שולטת) -
"הסתכלתי מזועזעת על החלון. קמתי, יד אחת מנסה לכסות על החזה שלי, וטרקתי את התריסים כל כך חזק שהם קפצו ונפתחו שוב, והייתי צריכה להיאבק בהם בשתי הידיים, זונחת את החזה שלי, ובסוף, כשהתריסים חצי סגורים, נשענתי עליהם עם הגב והתנשפתי חזק."

מדהים, מדהים, מדהים מדהים מדהים... תיאור מושלם לסיטואציה שיכולתי לבכות מרוב צחוק למראה??, אם לא הייתי חושבת שמישהי שם על סף בכי. מתה על הכתיבה שלך, על התיאורים המדוייקים.
לפני 13 שנים
Grey / Green​(אחר) - הו, שלום :)
לפני 13 שנים
אריאנה​(שולטת) -
חן-חן ((:

[אוי, התחלתי לשכפל את עצמי. מרוב התרגשות, אני מניחה חחחחחח]

מוסיפה את קולי לבקשת הכלל, לפרק הבא..... ((:
לפני 13 שנים
lOli - תיאוריות מקרו-אקונומיות ב'??
השם שימור.
די! די!
(עוד! עוד!)
לפני 13 שנים
Grey / Green​(אחר) - תקבלי עוד די מחר.

ומתי תעלה, אם יותר לי לשאול, הגברת הכבודה על מסנג'רה?
לפני 13 שנים
lOli - כשנקבל עוד די כמובן.
ודי לחכימא
לפני 13 שנים
Grey / Green​(אחר) - אני פשוט מכין רשימה, את יודעת.

והסיפור הזה יכול להמשך ל...עד... לפני שהוא יפגוש אותה וישים אותה בקופסא או משהו.
לפני 13 שנים
lOli - *שישמור, כמובן
לפני 13 שנים
lOli - למה גם אני משתכפלת?
הלו! עורך!
לפני 13 שנים
דנדיליון​(שולטת) - ג' , מאמי. אודרוב.
(אני רק כותבים לי "לבקשת" ישר עולה לי הביזאר קל לראש)
לפני 13 שנים
Grey / Green​(אחר) - חכי לפוסט של מחר, בכלל תרגישי מינימום מלכה.
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אני יש פוסט אחד "של מחר" שאני כבר מחכה לו כמעט חודש. נראה אותך עומד במילתך לשם שינוי.
לפני 13 שנים
אריאנה​(שולטת) -
מצב?ך? טוב.

אני עוד ממתינה [בעצם כבר לא] ל"זו עם התלתלים"... בערך שנתיים ((:
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - הממ. שנקים עמותה? אפשר לקרוא לה "עמותת נפגעות י/א", או אולי "עמותת תאבות פוסטים", אבל האמת היא שהשם שהכי חביב עלי זה "אספסוף זועם".
כן. עם קלשונים ולפידים.
לפני 13 שנים
Grey / Green​(אחר) - זה כל כך עבר זמנו, שבטל קורבנו. לא רק הפוסט -- גם התלתל.
לפני 13 שנים
ורה - מתה לדעת אם אתה.
לפני 13 שנים
Grey / Green​(אחר) - כמעט.
לפני 13 שנים
פרנקי - סוחף
מקווה להמשך
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - מישהו ממכריי אמר לי פעם, "עונש לא מבקשים".
מצד שני, מישהו ממכריי גם אמר משהו על "הפוסט של מחר". היום כבר מחר?
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י