סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקולוסיאום הפרטי שלי

לפני 10 שנים. 17 בדצמבר 2013 בשעה 18:04

 

 

 

 

 

אני רועד. רועד על אמת. כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שלי שאני זוכה לראות אותה. יודע שאני הולך להיענש. הטיפוס במדרגות נותן לי שהות של כמה דקות לפני הדפיקה החלשה שלי על הדלת. 

היא מחייכת מרגישה את הרעד שלו עוד לפני הכניסה לבית. יודעת שלטפס 7 קומות בחום הנוראי בחוץ מאריך את זמן הציפיה. היא מדמיינת את הזיעה ניגרת במורד גבו. ולא רק שם. היא מחייכת חיוך של סיפוק.

קומה ראשונה- אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי אותה. מביט מהצד. מהופנט. איך רק הקול שלה מילא לי פנטזיות של לילות שלמים. איך התנועות החותכות והדיבור הברור הסמכותי הותיר אותי מלא כמיהה למשהו שלא ידעתי שקיים.  

זה היה ערב ארוך. ביקשו ממנה לנהל צוות עובדים באחת מהוועידות השנתיות של אחת החַברות הגדולות בארץ. לוגיסטיקה מורכבת. בעיקר בגלל חוסר האירגון המשווע שקדם לבואה. זכורים לה מאות גברים מעונבים. מנסים להראות שהם יודעים להיות מגובשים. להקשיב להרצאות בשפות זרות. להנהן בחיוך ידעני אחרי כל מילה באנגלית שמורכבת מ16 אותיות. וזוג אחד של עיניים כמהות. 

הלילה נגמר. או שבעצם התחיל ככה היא אמרה. אזרתי אומץ להצית לה את הסיגריה של אחרי ערב ארוך. העיניים שלה הביטו ישר לתוכי. לא רק פיזית. למרות גובהי, הרגשתי נמוך. נמוך כמו שמעולם לא הרגשתי. היא פלשה למרחב שלי בלי שהתכוונה. עכשיו אני יודע שזה מה שהעיניים שלה עושות. פולשות. לוקחות. תובעות כל פיסת נשמה ממני. 

היא פותחת את תיבת ההפתעות שלה בהרהור ממוקד. היא יודעת בדיוק מה יהיה. מה  שצריך להיות בלתי נשכח. נזכרת בהמשך הלילה ההוא. אותו הלילה בו היא ידעה שהיא הולכת לקחת לעצמה כל חלק ממנו. 

קומה שנייה- זה נדמה לי נצח, כל גרם מדרגות מותיר מאחרי עוד חלק מהעצמיות שלי, מהעצמאות שלי. כל מה שחשבתי שאני יודע. אני. הגבר החזק. הכל יכול. זה שעשרות בחורות נפלו שדודות לרגליו. זה שתמיד נשאר חסר סיפוק אחרי. זה שתמיד הרגיש שמשהו חסר. מילים חדשות. עבד. זונה. תלות. הערצה. התמסרות. שיעבוד. לקיחה. אני אבוד. אני מוצא את עצמי. היא לקחה אותי. לקחה את כולי. מי את. זוכר שמילמלתי בלי קול. הכל הופך לעירבוביה של תחושות. איך היא לא הסכימה לדבַר, מלבד לתת לי הסברים על העולם. והיא נתנה.

היא מניחה על המיטה את השוט האכזרי שלה. ידית קלועה מעור אדום. רצועות רצועות של כאב. זה יהיה נהדר היא מחייכת. הסטרפאון יוצא גם הוא מהקופסא - זה נטו הנאה. תחושת הכניעות השלמה שלו. והפעם  זה יהיה חזק. בלי רחמים. סאדיזם טהור של ענישה. אחר כבוד יוצאים גם המחטים. והאזיקים. והקולר. והגאג. והחבל הארוך שלה - אוי החבל.. היא צריכה רק את העיניים שלו עכשיו, בלי מילים מיותרות. הרבה כבר נאמר. וזה מספיק. 

קומה שלישית- היום שאחרי הסיגריה שלה והמצת שלי. זוכר איך התאמצתי. עשרות טלפונים ובירורים שיובילו אותי לאישה שהפכה את עולמי בשיחה של כמה שעות. היא נעלמה לי. אחרי שהותירה אותי עם פה פעור.ולב הולם. עם היכולת שלה להבהיר דברים שמעולם לא הצלחתי להבין. מאז הערב ההוא, אני רועד הרבה. בפנים בעיקר, אז שוב רעדתי. והתקשרתי. לא דיברתי. לא ידעתי מה להגיד. ואז נשמע הקול שלה:" אתה מבין שלקח לך מדי הרבה זמן, נכון?!"

היא צוחקת בקול. נזכרת בשתיקה שלו. יודעת שהוא התאמץ. הגבר המדהים הזה. הזונה המלוכלכת הטהורה שלה. הנשלט הנזקק שלה. שלא ידע מאמץ מחייו. התאמץ. ונשאר שותק. ואז הוא בא. יודע בדיוק מה צריך לעשות. ביקש להיאחז ברגליה. ואז הוא המתין למילים שלה. והיא דיברה. מצווה עליו להתפשט.להוריד הכל. אין מסכות. הוא בא לחוש.  היא רואה אותו נאבק בדחף הראשוני הזה. אתה צריך ללמוד איך להשתמש בעיניים שלך כשאתה איתי. היא אומרת. הוא השפיל מבט.

קומה רביעית- ביום שאחרי הערב הארוך ההוא - אני אצלה. אני לא משפיל מבט. רוצה לראות את החיוך הזה בקצות שפתיה האדומות. יום אחרי הערב הארוך ההוא. יום אחרי הסיגריה שלה והמצת שלי. יום אחרי שהרגשתי שאני רוצה לחיות עוד אלף שנים תחת רגליה. היום הראשון בו ידעתי שלווה מהי. מולה. בלי הגנות. רועד. ואני מתפשט. מנסה ללכוד את מבטה. היא מסבירה לי איך מבט אמור להיות. אני משפיל מבט. היא מתבוננת. בוחנת. לרגע אני רוצה לבכות. תחושת ההתערטלות חזקה ממני. ואני מבקש לחוש את מגע כפות רגליה. נאחז בהם. מחבק. מנשק. מרגיש את המקום הטבעי שלי מולה. מקום חדש לי. מקום נכון לי. אני מרגיש איך מתפשטת בי אט אט שלווה שלא ידעתי על קיומה מעולם. 

הוא בטח כבר בקומה חמישית היא חושבת לעצמה בקול,  חוזרת להרגשת החרמנות שגאתה בה למראה שלו ביום שאחרי, ערום וכורע. הרעד שלו עבר מכפות הרגליים שלי היישר לכוס הבוער שלה. קודם סימנים היא אומרת לו.קודם לראות אותך סופג.היא נותנת לו להסניף עוד קצת מכפות הרגליים שלה. למצוץ אצבע אצבע. מתענגת על הלשון המיומנת שלו. על הלהיטות שלו לרַצות אותה. על המוכנות שלו. כאילו כל חייו הוא רק התכונן, והתכוונן התפתח והחכים הכל בשביל הרגע הזה בו היא תעשה ממנו זונת צרכים שלה.

הנשימות שלי נעשות מהירות. אני מנסה לבחון האם זה בגלל שאני כבר בקומה שישית או בגלל שאני עוד קומה וקצת הולך להיענש. נזכר באותו היום השחור. אני זורק את המחשבה המייסרת הזו ממוחי, יגיע הזמן לעַבד אותה, אני הולך להיענש עכשיו על אותו היום. היום בו הכעסתי אותה.  את זו שהכניסה סיבה לחיים שלי. הרבה סיבות אני מתקן את עצמי. נזכר בערגה בסטירה הראשונה שלי. ובשנייה והשלישית, בחיוך הקטן שלה שהצלחתי לראות. בהבנה שלה שלא אוכל לשאת את הכאב של הדבר הארוך המלא זנבות הזה. באצבעות הארוכות שלה, שורטות את הגב שלי. נדחפות אחת אחת לחור התחת שלי. ביום שאחרי הוא היה עדיין בתול. היום זה כבר חור שלה. בגודל שהיא רוצה. כבר לא קטן. מזמן כבר לא שלי. עדיין כואב. כואב בשבילה. משתוקק עבורה. נזכר באושר העצום שחוויתי ברגע בו היא דחפה את ראשי לעבר הכוס שלה. נותנת לי לנשום ממנה. ללקק אותה. למצוץ אותה. לנשום לתוכה. התחננתי לנשום עבורה בסיומו של אותו היום. היא רק חייכה וליטפה לי את הראש, כמו ילד אבוד. וזה היה הליטוף הכי מעצים שחוויתי מימי. 

שרשרת גמירות ארוכה בשיא חדש של זמן שנשבר באותו היום. היום שאחרי הערב הארוך. היא עידכנה אותו שמעכשיו ואילך, ברכת השלום שלו תהיה שימוש ממושך בלשון שלו. הסימנים יעברו לך היא אומרת, יהיה לך קשה לשבת על התחת בימים הקרובים. והוא ענה זה רק יזכיר לי כמה אני שלך.  כמה זה שווה את ההנאה שלך.היא נזכרת בבקשה שלו, בתחנונים.לא להשתמש במילת ביטחון. אני סומך עלייך הוא אמר. אמון מלא. והיא לא הסכימה. פעם ראשונה שלך . זה מצריך זמן ללמוד את התגובות שלך. היא לקחה הכל לאט ובטוח. עוד חלק ממנו. עוד רגעים של הסברים. עוד דקות של ההבהרות. עוד שעות של שיחות וימים שלמים של שיכרון חושים. הכל עלול להיגמר אם הוא לא יצליח היום לקבל ולהכיל את מלוא העונש שמגיע לו. היום השחור הוא קורא לו, ליום הזה - בו לראשונה הוא הצליח לגרום לי לכעוס. לאבד עשתונות. להמרות את פיה וביודעין. 

אני נושם עמוק. קומה שביעית, אני רואה כבר את הדלת. אני עוצר. מנגב טיפת זיעה בלתי נראית, אוזר כוחות. יודע שאני הולך לקבל את העונש במלואו. לא מתכוון לוותר. למרות הספקנות בקולה של גבירתי הבוקר, אני הולך להוכיח. לה ובעיקר לעצמי, אני הולך להפנים כל שנייה מייסרת, לגרום לכל ווריד ונים שבי לציית לה. אני מרגיש איך אני מזדקף, מייחל להרגיש אותה עכשיו. מרים את ראשי גבוה כדי להוריד אותו בפניה. מהמקום הכי שלם שלי , אני בא אליה. מהמקום הכי נקי שלי אני רוצה ללמוד ממנה. מהמקום המבין - אני הולך להיענש. חיוך מתפשט על פני כשאני מדמיין את כפות רגליה מול עיניי בעוד שנייה, ובמחשבה הזאת- אני דופק בדלת. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Miss Hide - הו, הנה הוא שוב :)

פוסט נפלא!

נהניתי }{

לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - כן..
הוא חזר.. :)
שמחה שנהנית אהובה }}{{
לפני 10 שנים
Milonga​(שולטת) - א ה ב ת י ! :)
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - כיף לי :)

}}{{
לפני 10 שנים
Aציבעוני​(אחר) - בקומה השניה נכנס כבר לספייס
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - "הוא" אמר לך..?!
לפני 10 שנים
יואב39 - ווואאווו

מוכשרת אחת!!

בהחלט מקסים (ועשה לי את זה...)

תודה:)
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - :-)

שמחה ובכיף }{
לפני 10 שנים
אניגמטית​(שולטת) - מקסים מתוקה שלי והוא..מעורר תאבון:) }{
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - אם הוא היה אמיתי זה היה מעורר תיאבון לגמרי :)
קצת מציאות והרבה דמיון..
}{
לפני 10 שנים
מתחשב בך​(שולט){שבה} - כבר דאגתי אחרי הפסקה ארוכה בעידכון הבלוג.
עכשיו הבנתי את הסיבה.
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - והיא...?!
לפני 10 שנים
מתחשב בך​(שולט){שבה} - חתיכת עבודה השקעת בפוסט הזה...
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י