סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פנטזיה

הלב שלי עושה ספירלה בתחתונים והבטן מתהפכת לי בתחושת עונג הזויה. אני רואה כוכבים. ולא רק את אלו שבשמיים. אני רואה את אלוהים. היתה לי אורגזמה. והיא שייכת לך.
לפני 10 שנים. 21 בינואר 2014 בשעה 23:35

יוצאים מהמכונית החמה לקור של ינואר. עולים לקומה 3. דלת ועליה ציור של אישה עם שוט. בדיוק כמו בהוראות שנשלחו ב- SMS. הגענו לאן שהיינו צריכים להגיע. מקלידים את הקוד והדלת נפתחת. חבר'ה. החבר'ה שלנו. כבר נעים לי. זה כל כך נעים לטרוק את הדלת על תל אביב ה"נורמאלית" ולהיכנס ל"תל אביב ה-בי.די.אס.Xמית".

מאותו יום שקבעת שהולכים "לשם" אני כבר מרוגשת beyond a shadow of a doubt. מדי פעם במהלך השבוע  אני נזכרת שביום שישי אני הולכת להתרגש מחדש. אתה מגדיר אותי כבתולת בי.די.אס.אם. אני עדיין במבוכה. עדיין מצחקקת כשאני במבוכה. אני עדיין סוג של בתולה. כל דבר שאני חווה אני חווה בעוצמות כאלו, שגורמות לי לפקפק בחיים של ה"לפני". לפני שהכרתי אותך. לפני שהייתי משוייכת.

"את כבר לא בתולה" (אני לוחשת לעצמי את המנטרה).

האור עמום, אבל בדיוק במידה. מרגיש כמו בטירה של מלכים. ממרכז התיקרה שנדליר מטורף נושק לשולחן "אבירים". כמו באגדות. מעץ אלון עבה. "תסתכלי מתחת" אתה פוקד. אני ממזמן מצייתת במיידי ובעונג מתוק לכל בקשה שלך. זה עושה לי נעים. בתוך המוסיקה, ההמולה והריחות הנעימים של ארוחת ערב משובחת אני נחשפת לסיטואציה של הרבה  אנשים ישובים משועשעים מסביב לשולחן האבירים הזה במרכז החדר הענק.

"בחדר הזה יש רק בנים מסביב לשולחן" אתה מדגיש. אתה צודק. תמיד. "איפה הבנות??", החושים שלי מתחדדים. "פוקוס על הדינמיקה בחדר" (אני ספק מציינת לעצמי, ספק תוהה מה בדיוק הולך לנגד עיני). אני מכירה אותם. את הבנים. הגברים. האדונים, הלורדים. הם השולטים של החברות שלי (וופי!! יש לי חברות נשלטות 😄 )

 "איפה החברות שלי"? אני שואלת. "אני בדר"כ לא חוזר על עצמי. את יודעת כבר מה קורה כשאת לא מבינה בפעם הראשונה". אתה תופס את סנטרי ומצמיד את שפתי לפיך. הרטבתי. בטוח. אין לי צל של ספק. אתה כל כך עוצמתי (מסכם ה"אני הפנימי שלי" בינו לבין עצמו, ואני שוב חושבת איזו ברת מזל אני). אני משפילה מבט (בזה אני ממש טובה. אפילו טובה מאוד).

"אה, וואוו... הן למטה, בכלוב שמתחת לשולחן", נפלט לי. תחושת רטט מפלחת לי את הלב, ועושה קמיקזה בכיוון כוח הכבידה. לופ לא ברור של נעימות כאוטית מתפשט לי בכל הגוף, וממשיך לטייל עצמאית במקומות שהוא לא אמור לטייל בהם. חם לי. חם לי מאוד. אני משילה מעלי את המעיל השחור מעור, את הסוודר השחור הצמוד. את הצעיף השחור. "אוף ממש חם לי" אני מצייצת.

"תחשבי מה את רוצה ללבוש למטה, puppy, כי את נשארת שם למטה עם שאר הכלבות עד להודעה חדשה" אתה מחדד. ואני ממשיכה לנטוף באזור איברי המין, וכל זה אך ורק ממוצא פיך.

נעים לי!!

אני כל כך מרוגשת וחם לי שהמוח לא בדיוק בקוו הבריאות של עצמו. אתה מאשר את המחוך מעור, החוטיני והביריות: "לא ערומה. אני לא מאשר לך ערום. לא כרגע בפומבי. את רק שלי וכרגע מקומך למטה, תהני". מישהו זורק לך מפתח. אתה פותח את דלת הכלוב, לא לפני שהספקתי לראות את השולחן העמוס כל טוב.

תופס לי באגרסיביות אלגנטית בקוקו החלק הארוך והשחור שלי, גורם לי במניפולציה שלא מביישת את גדול השולטים לכרוע ברך למרגלותיך.אתה מכוון אותי במקצועיות לעבר ייעודי בזמן ובמרחב. הכלוב שמתחת לשולחן האבירים. המראה, העיצוב, האורות, ההמולה, מטריפים חושים. הגוף שלי מציית לכוריאוגרפיה הגופנית שאתה דורש ממנו בכניעה טהורה ומוחלטת. "תישארי עם הקולר שלך". לא היה לי צל של ספק בנידון. אני מחייכת. זה הדבר הנכון לעשות. טריוויאלי. לגיטימי. הכרחי. מענג. "ותרכיני ראש כשאת נכנסת, שלא תיפגעי" (אתה כל כך אוהב ודואג). שכחת רק לציין שלאורך כל השהות שלי בכלוב הזה, שמתחת לשולחן העץ הזה, שעליו פתחתם שולחן אתה והאדונים האחרים, הראש יישאר מורכן. סטטוס קוו. המקום נמוך מדי מכדי לעמוד. המקסימום גובה מזדהה עם הליכה על 6 או כל כריעה מסוג זה או אחר.

ליטוף אחרון וספאנק קטן עם ה- riding crop ואני בפנים.

טוב, אז אני על 6. ויש איתי עוד נשלטות. חברות שלי. נעזוב לשנייה את הסוציאליזציה. היא פחות מרגשת אותי כרגע. רעד קל עובר בי, הריצפה קרירה ואני הסרתי את כל הבגדים קודם. טוב, נו, הלורד שלי ידאג לי. אני בטוחה.

לפתע אני שומעת את הבטן שלי מקרקרת. אה כן. "איך הגדרת את היום בערב?!", אני תוהה, אני מנסה להיזכר... אם אני לא טועה הגדרת זאת "משתה בין חברים". אמרת שהולך להיות "אחד הטעימים". הקיבה שלי ממש פונה אלי בשנית: "את לא רעבה?!" מתנהל לו דיון מעניין וחד משמעי במסקנותיו, ולי אין כל שליטה עליו, בין חוש הטעם והריח למע' העיכול שלי. בכללי יש לנו תקשורת מעולה למערכת ולי, ואני מנסה להבין איך לכל השדים והרוחות אני הולכת להביא אותי (ואותה) לכדי סיפוק.

"How on earth אבחר לי מנה?! איך בדיוק אני הולכת להתענג על הקולינריות שמעלי?!" אני מריחה. החושים מתחדדים. כמו כלבה טובה. אני יודעת שאתה מעלי איכשהו. איפשהו. דואג לי. מכין לי צלחת רק עם מה שאני אוהבת.

"קחי puppy", אני קולטת קערת נירוסטה כסופה עמוסה באנטי-פסטי. מונחת מולי. "שיהיה לך בתאבון puppy".

"Seriously"?! אוקיי. מעניין. חדש. מסקרן. "תזרמי" קולות פנימיים מכווינים אותי. הסכין והמזלג גם ככה מיותרים פה, כי בפוזיציית הרכינה הידיים לא בדיוק במצבן הטבעי לאחוז סכו"ם. זה גם ככה לא נוח טכנית. אני מלקקת, נושכת, בולעת.

"יופי puppy. ככה אני אוהב אותך puppy. בעלת תושייה וכנועה. טעים לך? רוצה עוד puppy?" אני שומעת את צבע קולך ממרומי השולחן. "כן, בבקשה my lord. עוד בטטה מטוגנת my lord". אתה מגיש לי את שביקשתי. אנחנו ממשיכים בסעודה. כל אחד וצלחתו הוא.

"צמאה puppy? אדום או לבן?". איזו שאלה. "לבן" בטח שלבן".....הטון בקולך מאפס את האווירה...."מה ?? שמעתי נכון?? איך קראת לי?? כל כל מהר התבלבלנו ששכחנו איך מבקשים יפה??...." אתה תוהה ממרום מושבך על כיסא עץ האלון העבה.

"אוייי... שיט....מאוחר מדי". אני מריצה אלפי תסריטים....אבל לא מגיעה למסקנה אחידה עם עצמי. גם ככה השליטה ממזמן לא בידיים שלי.

"בואי puppy, את יוצאת עכשיו מהכלוב ישירות אקספרס  אל ה-cross. אני לא מאמין שאני צריך להפסיק את הארוחה ככה באמצע". יחד איתי אתה מוציא את חברה שלי, עוד נשלטת. אנחנו מכירות מלפני 8 שנים, ונפגשנו היום במסיבה, ככה באופן מקרי של החיים, בכלוב מתחת לשולחן האבירים. "את יכולה לבוא להיות ליד puppy, היא תרצה חברה תומכת". אתה קושר אותי עם הפנים לצלב, והחברה מלטפת, מרגיעה....איזה כיף הולך להיות לי עכשיו. אני יכולה לשכוח עכשיו אפילו מאלוהים. מבחינתי היא לא קיימת. כל מה שרלוונטי עכשיו הוא העונש. בחרת לי עונש חינוכי. מזל שהקירות עבים.לא שומעים כלום. אני מחייכת אבל רק הצלב יכול לראות זאת.

Let the feast begin!

סטודנט שולט​(שולט) - תיאור מעניין ומרתק
לפני 10 שנים
רקדנית אקזוטית​(נשלטת){AlphaDog} - איפה המסיבות האלו מתקיימות?
לפני 10 שנים
רקדנית אקזוטית​(נשלטת){AlphaDog} - אה... אופס, ראיתי עכשיו שזה סיפור פנטזיה :-)
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י