18:00 בערב. אתה בדר"כ מגיע ברבע לשש. נקיה. מתוקתקת. שעווה למטה (כמו שדרשת). אחרי מקלחת. סבון בריח דובדבן חריף. קרם גוף. חלקה. על 4 (בעצם על 6, ככה אתה אוהב לכנות את הפוזיציה הזו). ערומה (רק חוטיני ובירית). פיטמות מזדקרות להן. בסלון. על השטיח האדום. פנים כלפי מטה. (סופרת גרגרי אבק). תחת מזדקר לכיוון דלת הכניסה. אני שומעת את המפתח בדלת (רק שהשכנים לא יעברו עכשיו ליד הדלת). אני סומכת עליך. אתה יודע שאני מחכה לך כמו שביקשת. אתה תיפטר מהם לפני שתיכנס. אתה נכנס. אני מנחשת שאתה מחייך (אסור להביט אם לא אישרת). נעים לי ציית. אתה נכנס, פותח את המקרר, לוקח משהו קר לשתות. בואי. חוגגים היום. אתה תופס אותי בסנטר, ונותן לי את הקולר שלי. היום, ערב סילבסטר, ואנחנו הולכים לחגוג. כמו שצריך. את תענדי. שידעו שאת משוייכת. בלי עניינים מיותרים.
אני עפה על עצמי: מטריף כמה שהוא יפה. אף פעם לא היה לי קולר. עליתי דרגה. אני שלו בפומבי. מול כולם. אתה פותח את התיק שלך ומוציא רצועה מעור יפייפייה עם עיטורים סינים אדומים. "גם זה שלך". אתה מחבר קצה אחד לטבעת ה"O" בקולר. אתה מוביל אותי (הפעם ברצועה) לעבר אחת מהטבעות שממזמן התרגלתי לקיומן ברחבי הבית.
בואי. חייבים לחבר אותך למקום החדש שלך. שתתרגלי. אני מצייתת. אני מסוקרנת. אני מפחדת. עדיין מבוכה גדולה אופפת אותי. אני לא אקשר חסרת אונים לסתם קיר. גם אם זה קיר בבית הזה שלמדתי לכבד, להכיר, להעריץ. זה לא יקרה. לא עם רצועת עור (ועוד מסין??).
אתה מרגיש את ההססנות שבי. "אאווץ!!" זה כאב. פליק חזק בטוסיק הימני. מייד השתטחתי על 6. ראש למטה. נושכת חזק את השפה. אתה לא אוהב כשאני מייללת. לא כשאנחנו משתעשעים עם משחק חדש שהבאת. "יפה. ככה את כנועה. כמה נעים לי". אני שומעת את החיוך שלך מתפשט בערגה מלחי אל לחי. אתה קושר אותי לקיר, כמו שהתכוונת מלכתחילה ונעלם לכיוון הסלון.
אתה חוזר עם חבל כחול וחדש ומבריק. "קניתי אותו היום בדרך הביתה". המממ... בגלל זה איחרת אני מפתחת שיחה אישית בנבכי המוח שלי עם עצמי. "אני רוצה שתעמדי עכשיו. תסתכלי עלי. אני רוצה שתרגישי את הריתמה עליך. אתה מתחיל בקשירות סטייל "ריתמה בצורת X" ובליפופים מקדימה, עובר אחורה. "תעבירי את הידיים אחורה. תניחי אותן על הישבן שלך".
אאווץ' שוב חטפתי. אני תוהה למה. I didn't see it coming. "זה היה נטו בשביל ההנאה שלך. הפחד מהלא מודע גורם לך הנאה. וגם לי" אתה מסביר בנימה חינוכית ובמקצועיות. הפעם ראיתי את חיוך העונג על פניך.
"וגם כי חייבים שהצבע יהיה סימטרי", אתה ממהר להוסיף. "הרי בסופו של דבר אנחנו הולכים הערב למסיבה, ואנחנו חייבים להראות במיטבנו, בלי פאשלות ואי התאמה סימטרית של גווני הישבן. זה הוורוד שמחמיא לך. את יודעת שאני פרפקציוניסט".
אתה מעביר את החבל עכשיו בין 2 רגליי ומהדק אותו, כך שהגירוי המתגבר כל כך נעים. הלב שלי יורד לכיוון הברכיים, קופץ פעמיים בנג'י, ומסתובב בליפוף אינדיאני עד הגרון. אני משתנקת מהגירוי האינטימי שיצרו החבלים. אתה תופס אותי מתחת לסנטר, מכריח אותי להשפיל מבט ושואל אותי כמה אני מפחדת מ-1 עד 10 ממה שהולך לקרות. אני בוחרת להגיד שאני מפחדת מאוד. אבל הפחד הזה גורם לי הנאה מצמררת.
"היום אנחנו הולכים לשים בך פלאג. ואת הולכת ליהנות מזה". אני מהנהנת בהסכמה". מדד הפחד נוסק ל-11 (מתוך 10). וזה כל כך נעים. הפחד משתק אותי. בעזרת ידך האוחזת בסנטרי אתה מציב אותי שוב בפוזיציית כניעה. "לא להסתכל. ראש מושפל". "אני מרשה לך לבחור אם לשים כיסוי עיניים". אני בוחרת שלא. אני כל כך רטובה מפחד מענג. עדיף שאראה את מה שתרצה שאראה. את הרצפה. את החריצים ברצפה. משהו. כלשהו. חסרת אונים לבינתיים, אבל לא ב-100 %.
כשאני רכונה מטה, ידי כפותות מאחור, ראש מושפל, כפוף לריצפה, אתה מעסה בעדינות את אחוריי, מורח קרם בנדיבות בכל כיוון אפשרי. גם בפנים. אני גונחת. "תהיי בשקט , או שאאלץ לטפל בך". אני נושכת חזק את השפה. אני רוצה לרצות אותך יותר מכל דבר אחר. אתה מאוד עדין. אתה יודע שזו פעם ראשונה שלי. "את מרטיבה כמו עונת המונסונים בתאילנד". אתה צודק. אתה תמיד צודק. אני כל כך מפחדת מהרגע המחונן הזה, שהפלאג ייכנס והתחושה הזו מחרמנת אותי אש. בעדינות מדהימה אני מרגישה אותך דוחף אותו, תנועות לא רצוניות הודפות אותו החוצה. אתה לא מוותר. כמו סמוראי אתה נאבק במקצועיות באיתני הטבע = שזה הישבן שלי, שמעולם לא חווה משהו כה עוצמתי. זה בפנים.
אני משתנקת מכאב. כאב מענג. "ביקשתי שתתמקדי בלשתוק!!". 2 ספנקים, אחד על כל ישבן צונחים מיידית בלי לשאול אותי....אוקיי, אני מפנימה מהר. מכווצת את שרירי האגן על מנת לא לאכזב אותך. אני מרגישה את הפלאג בפנים. אני לא מבינה למה לצפות. כמה זמן אני אמורה להיות איתו. שניות? דקות? שעה? עד למסיבה? ואז אני מרגישה את השוט שלך מצליף ללא הפסקה באדיקות שלא מביישת את הגדול באדונים.... הצלפות קטנות, מקניטות, נעימות...... אני מייללת, גונחת, לא יכולה להפסיק להתענג..... מדי פעם אני מתרשלת כנראה במשימה, הפלאג מזדקר עצמאית לכיוון העולם החיצון, ואתה דוחף אותו עם הנעל שלך ("כמה שאתה נדיב my lord "! אני חושבת בתוכי).
"תעמדי" אתה מצווה. אני מבצעת. "את כל כך סמוקה מאחור שאני מאוהב". "אני רוצה כוס מים מהמקרר עם שתי קוביות קרח". אתה משחרר אותי מהטבעת בקיר, משאיר את רצועת העור מדלדלת מצווארי. משחרר את ידי הכפותות. אני מבצעת צעדים קטנים של גיישה יפנית לעבר המטבח (אני לא רואה דרך אחרת לעשות זאת).
"דיראללק הוא יוצא החוצה" אתה מורה בסמכותיות !! הגעתי למקרר. (צעד קטן לפלאג הבתולי שלי בעולם השייכות, צעד גדול לי, הנהנית מההנאה שבפחד). אני חוזרת אליך, הקרח בפנים, מושיטה קדימה את הכוס עם המים... ו....אופס.... תקלה. הוא נפל!! "אני כל כך מצטערת"....."סליחה my lord".
"ובכן. עכשיו כשקרה מה שקרה, וטעית.., עלי ללמד אותך שיעור.... יש לנו כמה שעות עד למסיבה". אני הולך לבחור לך עונש. ואני הולך ליהנות ממנו ....". אני עומדת לי שם, עירומה, עם קולר ורצועה, כוס המים בידי, הפלאג המשומן על הרצפה, מודה באשמה. ואני מפחדת. באמת מפחדת. והפחד גורם לי הנאה.
ואז הבנתי. כשההנאה היא מפחד והם מלופפים כישות בלתי נפרדת אחת זה ב.ד.ס.מ.
