לא.
אני לא מתכוונת להשפלה של "נפל לי מזלג תרים ואז תעביר לק על הנעל שלי". אלא יותר כמו "נפל לי מזלג תרים ואז חכה שם כמה דקות אני אניח את הרגל שלי על הצוואר שלך אני אראה שמספיק אנשים בוהים בסיטואציה. שהדקות שעברו היו מספיק ארוכות. שהברכיים שלך כבר צורחות כי במקרה הרצפה מחוספסת נורא והבד של המכנסיים דק כמו הקו שעובר בין הצורך שלך בהשפלה לצורך שלך בריגוש". ורק אז לתת לך לקום.
ולא השפלה של לזיין אותך בתחת בתוך ארבע אמות של חלל שהוא שלנו. יותר כמו לענב אותך היטב עם נעליים מבריקות לתת לך להתפשט במהירות שיא. לפתוח לך את העיניים כדי שתבין שאתה מול מספיק אנשים שמעולם לא ראו אותך ככה. עירום ועריה. תרתי משמע. ואז לבטוש בך עד שתצרח לרחמים. לתת לך לאסוף את הדמעות שלך לתוך כוס מלוכלכת מפלסטיק. וכשהגרון שלך יתייבש מהצעקות לטפטף לתוכך זרמים איטיים של דמעות מלוחות.
גם לא הסוג של להסתכל לי עמוק לתוך העיניים כשאני נועצת ציפורניים חדות בתוך הביצים שלך. יותר כמו לחכות למעלית בבנין עמוס אנשים להסתכל לך לתוך הקרביים ואז לדחוף יד לתוך הרווח בין הבטן למכנסיים. למתוח את הגומי של התחתונים. ואז לנעוץ צפורניים. את המבט של אלה שראו, אני אנצור בתוך ענן של סיפוק. על שלך, אני רק אגחך. ושלא תטעה להבין. הסיפוק יהיה אחר.
וזה לא רק לקרוא לך בשמות (נפלאים!) שמעמידים לי, זה למצוא מספיק הזדמנויות עתירות פנים להצביע עליך ולומר "אה הוא? זה אשתי". ואז להציץ בהנאה גמורה לרווח שנוצר בין הגבות לעיניים של זה ששאל.
כי בבית שיצרנו לנו, כל מה שאני ארצה יקרה. ולבית שלנו יש גג רעפים יפהפה. כל רעף נוצר מתוך התמסרות עמוקה. ולקירות יש נטייה להסמיק. כי כל בלוק מורכב מחצץ של כבוד ואהבה נדירה. ועל הרצפה מונחים תמיד שני דברים, כפות הרגליים שלי, ואתה.
***
אני מבינה את העומק של המקום הזה. את הפער שקיים בין הבועות. את הנזקקות למלא את הוואקום הזה. את הרצון העמוק לתת לי את זה, כי זה משמח אותי. ואני רוצה עוד.
משביעו רעב, אמרו חז"ל?... אז בדיוק ככה.
אני לא פומבית, ועם כל ה"בלילות" שהולכת לי בראש לאחרונה, הרעיון מצליח לרגש אותי. זה בטח יקרה מתי שהוא, ככה זה עם רעיונות שעולים לי, יש להם נטייה להפוך למציאות בשלב כזה או אחר.
וזה
מלביש עלי חיוך בוהק.
