תתפשטי בשבילי. לאט-לאט. יש לי סבלנות. קלפי מעצמך את כל השכבות שצברת עם השנים, התירוצים שנתת לעצמך ולסביבה, אלו שכבר דבוקים כל כך חזק שהם כבר כמעט חלק ממך. וזה מביך וקשה, וזה נוגע במקומות שלא ראו אור יום כבר הרבה שנים, אבל היי אמיצה וכנה, כמו שאני יודע שאת. אני מחזיק אותך. תני לי את האמת הלא-מפולטרת, זו שיגידו עליה שהיא מלוכלכת, אבל בעצם היא הכי זכה שיש. זה לא צריך להיות הגיוני, וזה לא צריך להיות קשור, זה פשוט צריך להיות אמיתי. גלי לי את השורשים, את התשוקות והפחדים, מה כולא אותך ומה משחרר, מה מפחיד ומה מבעית, את השריטות השטוחות ואת הבורות העמוקים. גלי לי את עצמך.
תתפשטי בשבילי. אני רוצה להכיר אותך כמו שיר אהוב. לשנן אותך לזכרון, לזמזם אותך כשהמחשבות נודדות, להבין. ואם מילים קשות לך, אם מילים אינן מספיקות, אם המחשבות רצות מהר יותר ממה שהפה מצליח להוציא אותן, זה בסדר. תראי לי. בהבעת פנים, בגניחה, בדמעה, ביד מכוונת, במבט, בלב בוכה. אני כאן, ואני לא הולך לשום מקום. תסתכלי עלי עכשיו, אני ערום מולך.
תתפשטי בשבילי. בשבילך. בשבילנו.
ועכשיו תורידי את הבגדים.
