שמונה בערב, מטפסת במדרגות הביתה. קול צעדים במדרגות מעלי.
שיט...אספיק או לא?? מסתבר שלא. אני לא ממש טיפוס של שכנים, רובם אנשים חסרי נימוס אלמטרי ואני שומרת את התקשורת על המינימום ההכרחי (הנהון חלקי עד מלמול שלום) אבל זה השכן היחיד שאיתו אני כן מחליפה כמה מילים והוא מתבלבל לרגע כשהוא רואה אותי.
יש לי נעל אחת ביד (נעל הורסת שקניתי בחו"ל לפני שנה והיום גיליתי שאפשר ללכת איתה בול רבע שעה) יש לי חלוק סאטן תלוי על הזרוע (אמא שלי מצאה אותו בארון ואני לא יכולתי לסרב לו...כזה ירוק בקבוק יפה)
המסקרה שלי נזלה (בדרך הביתה דיברה עם אחותי וצחקתי עד דמעות)
והתיק שלי פתוח כרגיל ואני תוהה אם התחתונים הורודים היפים מציצים (הם השתרבבו לשקית עם בגדים שהבאתי לאמא שתוריד כתמים)
אני מחייכת חיוך של חתול צ'שייר אומרת שלום מלכותי שלא היה מבייש את המלכה אליזבת ונכנסת פנימה מהר. גם ככה אשתו לא סובלת אותי.
לכי תוכיחי שזה הכל נסיבתי
(:My first walk of shame