שמעתי פה ושם מסאביות, שאין להן גבולות. "אני באה להתמסר, אני שלך, תעשה בי מה שאתה רוצה. אני לא אשתמש במילת ביטחון".
שמעתי, על דומים, שאומרים, "אצלי אין מילת ביטחון, אין גבולות. את באה להתמסר, את שלי. אני לא משחק שמה. תסמכי עלי, או אל תבואי".
אפשר להנציח את המקום הזה, בלי גבולות. לא להתקרב למקום שבו יוציאו מילת ביטחון. להעצים את ההתמסרות, כל פעם עוד. מבלי "לשבור", את ההתמסרות.
אני, אני שובר. בטח שובר. את ההתמסרות ללא גבולות. עוד לא היתה אחת שהצליחה לעצור אותי מלשבור את הפראזה הזו "ללא גבולות".
זה גורם לנסיגה עצומה, השבירה הזו. אפשר אפילו להפסיד קשר שיכול להיות מקסים.
ולמה בעצם אני בוחר לשבור את ההתמסרות בלי גבולות ?
כי אני לא מוכן לטוטאליות הזו. זה לא בטוח. זה מותיר רק אותי אחראי שמה. לדעתי, זה אסור בכלל.
אגב, אני לאו דווקא מדבר על בדסם, אבל גם.
לפני 17 שנים. 12 בספטמבר 2006 בשעה 22:04
