היום לפניו היה אחד מהרעים בחיי,
פרטים ישארו לנצח כנראה עמומים, אבל האובדן הגדול של הקולקטיב הישראלי, הוכתם לעד אישית.
לפני זה דווקא הצלחתי לראשונה מזה שנים לספר לחברים בעבודה קצת על מתיי, אילו ששייכים לקולקטיב, לנרטיב הכאב הלאומי ולמה אני כול שנה מתחבט בשאלה של האם להגיע לאחד מהם, וכול שנה אני שם את הכוונה הנאורה בצד ומוותר על הכאב האישי שלי.
וזה צעד גדול, מדמם, אחד מכמה כאילו שגורמים לאנשים להשתתק, לטראומות, והצלחתי לספר על זה, ככה די בקאזזאוול, וישנתי טוב אחרי זה.
ואז בעיטה.
קצת זמן עובר, בקרוב חצות, ברחתי לחופשת מתוכננת בתל אביב, אוי כמה טעות, אני בדירה, ספון בין חלונות סגורים, וכול מה שסגירתם הצליחה לייצור זה הנמכה לא משמעותי ברעש, כמו להיות במרכז מועדון ולצאת אל הפינה הרחוקה, לבאר.
אני מת על תל אביב עירי מכורתי, ושונא אותה כול רגע יותר.
בצעד מבריק הבאתי איתי בקבוק של אחד מהבורבונים המשובחים ואני לאט לאט לאט מכרסם בו, ומבטיח שינה ללא חלומות להלילה, כי הלילה, הלילה אני מעדיף לישון ללא חלומות.
בעל הקרניים, באחד מגילגולו ינוח על משכבו בשלום, ואני אנסה לישון.
סיוטי הדמים שלי ינוחו, אולי.