רוב היחסים והגידול של ילדים בנויים משיגרה אפורה של מסירות והשקעה. יש מעט מאד אירועים ביחסים עם ילד, בהם קורים דברים ממש, אבל ממש, בעלי משמעות גדולה בחייו וביחסים איתו. ניתן לספור אותם מקרים על אצבעות שתי ידיים.
לפני כשנה וחצי, היתה לי שיחה קשה עם בני, לאור השגיו הירודים וחוסר ההשקעה שלו, בנושא הבגרויות בבית הספר. הוא אמר כטיעון, שהוא יהיה מצויין, איפה שיבחר, ושהוא לא רואה חשיבות בהשגים בבגרויות. או אז, בחרתי, להתשתמש בכוחי עליו, כדי למנף את התנהלותו לטובתו.
שאלתי אותו שאלה קשה: תן לי נושא אחד, לכל אורך חייך, בו הצטיינת. לאור המשפט הזה, הוא נאלם דום, והחוויר. אמרתי לו, שאין לו כזה, אין לו שום נושא שבו היה מצויין. אמרתי לו, שזה הזמן, להוכיח לעצמו, שהוא יכול להיות מצויין. אמרתי לו שזה נושא חשוב וראוי, שישפיע רבות על המשך חייו. שמצויינות זו שאלה של אופן התנהלות, והרבה מאד שאלה של החלטה.
מאז אותה שיחה, במשך כשנה וחצי, מיעט לפגוש אותי. הוא ממש היה פגוע וכעס עלי. חייתי בתחושה שהפסדתי במובנים מסויימים את בני. למרות מאמצים כבירים שעשיתי, הוא נהג לבטל את כל הפגישות שלנו, מעט לפני מועדם. ניסיתי הכל, הייתי יצירתי, בחרתי נושאים לפגישות שידברו אל ליבו. כלום לא עזר. הפגישות בינינו היו דלילות ביותר. בכל התקופה הזו, ליבי נשבר. יש פה כמה חברות שלי באתר, שמתוך ייסורי אלה, אפילו דיברתי איתם על הנושא הזה.
כעת שהעיפו אותו מהגיבוש ליחידה, שוחחתי איתו, ואמרתי לו, שלמרות זאת, אני רואה בו מצויין, וגאה בו מאד. בתום השיחה שלחתי לו סמס: "שתדע לך שאני גאה לגמרי להיות אבא שלך. כל כך גאה שיש דמעות בעיני".
אתמול בערב, הוא צילצל ובא. מתברר, ישירות ממפקד בכיר מאד ביחידה, שהוא בקשרים טובים עם אישתי לשעבר. שהעיפו אותו, בגלל האסון בסיירת, והעובדה שיש לו פרופיל נמוך על חוסר משקל (אגב, היה חסר לו קילו אחד, אבל הם לא ידעו את זה. עכשיו אחרי הגיבוש, 2 וחצי קילו). הם פשוט לא היו מוכנים לקחת סיכון. שעלולים להגיד שמישהו עם תת משקל, קרה לו משהו, בגלל שנתנו לו לסחוב שקי חול אימתניים ולעמוד במאמץ גופני חריג. בנוסף נודע, שתיפקודו בשלושת ימי הגיבוש היה פשוט מצויין. נשמע לי קצת תמוה, שאולי אישתי לשעבר, קצת לוקה בהגנת יתר. בני אמר, שדבריו היו אמינים, והוא פשוט יודע שזה נכון. אגב, אותו מפקד בכיר ביחידה, טרח לבוא אל אישתי הביתה, עבור בני.
כל זה תוך כדי שיחת טלפון מודאגת מבעלה של אחותי, שהתייעץ איתי לגבי אופן ההתנהלות עם בנו. אחייני, עף מטייס בטיסות, וכעת גם מהגיבוש של היחידה, שהיה בו יחד עם בני. הוא די שבור מהקטע. ההתייעצות נסובה על שאולי כדאי קצת להתערב בהתנהלות הגורל במקרה של הבן שלו. הרי אנחנו מכירים אישית, הרבה מאד מפקדים בכירים ביחידות המובחרות. כמו כן הוא דן איתי על האופן הזהיר בו אני צריך לנהוג מול בני, על האכזבה שהעיפו אותו. בני קשוב לכל השיחה, רק לצד שלי. שאל כמה שאלות. יש לו יכולת הבנה והפנמה מדהימה ואינטליגנציה ריגשית מאד מפותחת.
שוחחנו על העניין, ועל האופציות העומדות מולו כעת, וניתחנו אותם ביחד.
אחרי כמה שעות, הוא אמר והדגיש, שזה שאני אומר לו שאני רואה בו מצויין, הוא יודע שאני מתכוון לזה, ולא אומר לו סתם. פתאום העלה את המשפט ההוא מלפני שנה וחצי, ואמר, שהוא מבין שצדקתי בו אז. שצדקתי בזה שאמרתי לו אותו. דמעות נקוו בעיני.
אז, לפתע, אמר שהוא רוצה לבוא עם החברה שלו לבקר אותי, ושגם דיבר איתה וגם היא רוצה. הבן זונה הקטן, יש לו חברה כבר יותר משנה, ואני אף פעם לא ראיתי אותה אפילו. היא ישנה אצלו בבית, והוא אצלה, הרבה. הם כל יום ביחד. ואני, אפילו לא ראיתי אותה מעולם. בכל מיני ארועים, בהם גם היא הייתה, עסקתי בספקולציות מי זו, מבין הבנות בצופים, בבית הספר וכל מיני מסגרות. כל זה תוך כדי דמעות שנקוות בעיני, על כך שאני לא יודע מי החברה של הבן שלי כבר שנה שלמה. מלא פעמים הורדתי אותו ליד הבית שלה, או לקחתי אותו משם. אף פעם לא ראיתי אותה.
עכשיו, הם עומדים לבוא לבקר אותי, ביוזמתם.
קבעתי כבר לפני תחילת הגיבוש, בשבת זו אחר הצהריים, מפגש אחיינים, על רוסט ביפ, אצלי. גם הקטנים שלי יהיו כמובן. במפגש המיועד, הנושא יהיה, סיפור הקורות אותם בגיבוש. 10 אחיינים, מהם 9 גברים, 7 קילו בשר איכותי. מצפה בכיליון. בניגוד למנהג, אני שוקל להזמין גם את אחי, ובעלה של אחותי, לאור הנושא החשוב.
אני מרגיש שקיבלתי מתנה את הבן שלי בחזרה.
איזה כיף. ממש ממש כיף. שוב, דוק מכסה את עיני.
איזו מתנה קיבלתי לראש השנה. המתנה הכי גדולה שיכולתי לחשוב עליה.
שתהיה לנו שנה טובה ומבורכת.
לפני 17 שנים. 21 בספטמבר 2006 בשעה 9:50
