אני יושבת מתחת לעץ תפוזים פורח ומסתכלת על העננים דרך ענפי העץ הירוקים-כתומים-לבנים. איזה שילוב...
השמיים מבצבצים מבעד הפריחה המרהיבה הזו, הישר אל תוך עיניי הפעורות והצמאות, ואני נושמת (לראשונה השבוע) בצורה חופשית.
נעים לי. רגוע לי.
העננים צפים מעליי, הם ורדרדים לעת ערב - צבע שולט בעונת הקיץ הקרבה מהר מדי, לטעמי.
ואני תופסת את עצמי חושבת עליו ומחייכת.
חיוך לא מזימתי בעליל.
חיוך של "אוהבת". חיוך של "שלי".
חיוך של "אני יודעת שעוד דקה הוא יכתוב לי שוב בניסיון לגרום לי לחייך".
חיוך של "אני יודעת שהוא גם יצליח".
חיוך של... הנה, צליל של הודעה ממנו.
פותחת אותה. מחייכת.
עונה.
מתי לאחרונה ישבתם מתחת לעץ תפוזים בשיא פריחתו?
אתם חייבים לעשות את זה, זה הזמן.
"אתה מסופק?", אני שואלת אותו מאוחר יותר.
"כן, גבירתי", הוא יורה בלי לחשוב.
ואני מחייכת, בידיעה ברורה שגם אם היה חושב, התשובה לא הייתה שונה.
ומספרת לו שגם אני.
