לפעמים נדמה לי שכמעט נגמר לי הלב מלאהוב ולהכיל, מלדאוג ולחבק.
לפעמים נדמה לי שעוד שניה לא אוכל יותר.
לפעמים בא לי לעשות restart לcache של הזיכרון שלי. למחוק כמה קבצים מיותרים, מכאיבים, קורעים.
ואז...
אז אני נזכרת שחלק מאישיותי, אותו החלק שמסוגל להרגיש את הכאב הלא נאמר, הלא מבוטא, את העלבונות שעוד צומחים להם אי שם, ולא ברור מתי יגיחו לעולם, אותו החלק שיודע בצורה כל כך טבעית, להבין, לחבק וללטף, אותו החלק שהופך אותי ל"אני" האמיתית, מורכב, בין היתר מ"כמעט-לא-יכולה-יותר" הזה.
ואז אני מבקשת חיבוק. ויודעת בדיוק איך אני רוצה אותו. וממי.
ומודה לגורל שיש לי ממי. שתמיד יש לי ממי לבקש חיבוק.
ושאותו האדם הנבחר יידע איך בדיוק לחבק אותי.
ואם לא יידע - יבקש ללמוד.
וילמד מהר.
ויחבק.
ויתמלא בשמחה כאשר החיוך יחזור אל פניי.
ואוכל להמשיך. עוד ועוד.
כי אין באמת דבר כזה "לא יכולה יותר".
לא אצלי, לפחות.
