זה הולך להיות ארוך, כי אני מאחדת כאן כמה פוסטים מהעבר.
פעם, בתקופה מאוד לא קלה מבחינתי, ערכתי ניסוי קטן.
הרבה מים זרמו מאז, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי חוזרת לתקופה ההיא, ולסיפורים שכתבתי אז. חוזרת אחרת, חוזרת מבחירה.
החלטתי לאחד את כל הסיפורים הקצרים ההם לפוסט אחד.
שיהיה כאן.
ומי שלא קרא אז, יוכל לקרוא עכשיו, אם ירצה.
גם זה - חלק ממי שאני.
ואני למדתי לאהוב גם אותו.
_____________________________________________________________
קדיש
כשהיא נפטרה, עמדנו שם כולנו, מתקשים להאמין.
לרגע היה נדמה שגם היא עומדת שם, בינינו, מצמידה את ידיה היפות לחזה, כאילו מסדירה את נשימתה, מחייכת אלינו ומהנהנת בשביעות רצון.
כשהיא נפטרה, פתאום קלטנו כמה היא הייתה נחוצה לכולנו. לאלה שהיו קרובים אליה ולאלה שזכו רק לחיוך קצר ממנה, חיוך של רגע, חיוך של "דרך אגב".
עמדנו והחזקנו ידיים, נעצנו ציפורניים אחד בכף יד של השני, מנסים להכאיב לעצמנו כפי שהיא הכאיבה, רק כדי להרגיש שאנחנו חיים.
רק כדי להרגיש.
כשהיא נפטרה, לא בכינו. היא לא אהבה אותנו בוכים בלעדיה. היא תמיד העדיפה להכאיב לנו בעצמה. להכאיב ולבהות בנו בוכים מאושר שגרמה לנו. היא אהבה כשטוב לנו, היא אהבה אותנו.
כשהיא נפטרה, הבאנו פרחים. הריח של הפרחים הרגיש חזק מדי פתאום, אנחנו לא אהבנו אותו, אהבנו את ריח של גופה הרך. לפני שנפטרה, היה לה ריח משכר, ריח שמשך אותנו להתקרב אליה, להריח אותה, להסניף אותה, ולפעמים להסניף גם את המקום שבו ישבה שעות ארוכות. המקום ההוא, ליד החלון הפתוח, עם הנוף לגן.
כשהיא נפטרה, הריח שלה התעופף החוצה, דרך החלון הפתוח, ולא חזר. הייתה לנו תחושה שהיא לקחה איתה את חוש הריח שלנו. וגם את הראיה, כי הכל סביבנו הפך לחשוך ונטול צבע. ידענו שהיא תיקח מאיתנו גם את הנשימות האחרונות, אבל חיכינו שהיא תעשה את זה כשתחליט. בינתיים רק עמדנו שם, שומרים על גופתה. מחזיקים ידיים. מתרכזים בה, כמו שהיא אהבה, לא מורידים ממנה מבט, לומדים איך תווי פניה משתנים, הופכים למחודדים עוד יותר, שלווים וחסרי דאגות.
כשהיא נפטרה, רצינו למות יחד איתה, אבל היא אסרה עלינו לרצות משהו שהיא לא רצתה בעצמה.
עמדנו שם וחיכינו שתרצה. קיווינו שתרצה. התפללנו שתרצה. התחננו שתרצה!
ואז הבנו שהיא לא תרצה עוד. באותו הרגע הפסקנו לנשום.
______________________________
היא
זו אהבה אילמת. אני לא יכולה לבטא אותה בקול, כי היא תקועה לי בין המיתרים. כנראה שטוב לה שם, בגרוני החם, היא שמורה בתוכו ולרוב לא מפריעה לי. אהבת כיס, אהבת מחמד. אהבה שאיש לא זקוק לה: לא אני ולא הוא.
ישבנו יחד בסופו של יום קיץ הנמוג לאיטו בספסל בגינה הציבורית. הוא תקע מבט רעב בכפות רגליים של האמהות הצעירות ששומרות על צאצאיהן הצורחים, ואני רוקנתי פחית של זירו. בהיתי בו מתמוגג, פניו האדימו קצת: ספק מתשוקה, ספק מחום. הנחתי לו יד, שעדיין הייתה קרה מפחית, על העורף, ומחצתי חזק. הוא ניתק מבט מזאת שעמדה שם בהווינאס כסופים, והסתכל עלי מופתע. "למה???" מחצתי שוב ושאלתי אותו אם הוא אוהב אותי כרגע. הוא הרים אצבע ונגע בקצה החוטם. הוא תמיד נוגע באף כשהוא מבולבל. "נו, אז אתה אוהב אותי?", התעקשתי. "אני אוהב את הכפכפים שלך, זה נחשב?" צחקתי. "לא, מפגר, אתה אוהב את הבהונות המושלמות שלי". הורדתי את הכפכף ודפקתי לו כאפה רצינית על המצח הלחה. הוא השמיע נהמה קטנה של אושר, שפשף את המקום, לקח לי את הנעל וירד על הברכיים להחזיר אותה למקום. וגם הריח אותה בדרך, בהזדמנות חגיגית זו.
אחרי זה הוא ישב שם, בתירוץ שהחום עולה למעלה ועל האדמה הרבה יותר קריר, נגע לי ברגל מדי פעם ורייר כמו תינוק. זמזמתי משהו. אנשים עברו לידינו ואיש לא באמת התייחס אליו. עברה אישה מבוגרת עם ילד, הילד הצביע עליו, אבל האישה הייתה עסוקה בטלפון ולא שמה לב. השמש שקעה כמעט לגמרי, והפנסים בגינה הפכו לעשרות ירחים מלאים.
פיהקתי ואמרתי לו שאני עייפה. הוא הגיש לי עוד פחית ("רוצה? זה קצת חם") ואת הרצועה הכחולה. חיברתי אותה לקולר והלכנו הביתה: זה לצד זה, הוא קצת מאחורה, כרגיל. בזווית של העין ראיתי אותו פוזל לכיוון של נימפות שעמדו ליד המכולת השכונתית: מכנסוני ג'ינס קצרים בצורה לא חוקית וגופיות שלא משאירות מקום לפנטזיה. שמעתי אותו מתנשף, איזה כלב.
משהו הציק לי בגרון והשתעלתי. לא, לפעמים היא בכל זאת מפריעה לי שם, בין המיתרים. חשבתי על זה ולקחתי עוד לגימה גדולה מהזירו.
נראה לי שבלעתי אותה הפעם.
יופי.
_____________________________
הוא
באמצע הלילה אני מתעורר מחום. מאוורר התקרה כמעט ולא מורגש. הברך שלה מונחת על הזין שלי. אני מנסה להזיז אותה והפעולה הזו גורמת לי לזקפה מיידית כמעט. אני מתחרט ונצמד אליה, רוצה להרגיש את הכובד שלה על אשכיי, אבל היא לא משתפת איתי פעולה גם כשהיא רדומה, והברך משנה את מיקומה מיד ומתרחקת ממני.
אני שוכב על הגב, צופה בתנועותיהן המונוטוניות של כנפי המאוורר ומרגיש היטב את הלחות המעצבנת בין גבי לבין הסדין. הזקפה מציקה לי, אני רוצה להתפרק, חנוק לי, השינה רחוקה ממני אלפי שנות אור. אני קם והולך להשתין.
מתיישב על האסלה בחושך מוחלט, כי האור מהשירותים עלול להעיר אותה, דוחף את הזין פנימה ומקלל בשקט. הכיפוף מכאיב לי, וזה גורם לזקפה להחלש מספיק כדי שקילוח דק יצליח איכשהו לצאת. אני לא מוריד את המים, חושב על הנזיפה שאקבל על זה בבוקר, כשתתעורר ותגלה. המחשבה מעמידה לי עוד יותר ואני חוזר לחדר שינה מהורהר יותר מקודם.
המיטה, עם גופה הערום השרוע עליה באלכסון, ניצבת מולי כמכשול אימתני ביני לבין שנתי. אני מתיישב על הרצפה הקרה למרגלותיה ועוצם עיניים. היד שלי נתקלת בפיסת בד חלקה שזרוקה לידי: התחתונים שהיא מורידה תמיד לפני השינה. אני מרים אותם ומניח על החזה. הריח הדקיק שעולה מהם גורם לי לרצות להגיע למקורו, למקורות. אני עוטף את הזין העומד שלי בהם, מניח את ראש על נעלי הבית שלה ונרדם שם, על הרצפה הקרה, מתוסכל ומרוגש, מאושר ונגעל מעצמי.
כלב.
________________________________
הם
כשהיא חלתה, הרגשנו הכי יעילים ומועילים. לא נרדמנו בכלל. ואם מישהו מאיתנו היה קורס מעייפות, מישהו אחר היה גורר אותו החוצה, משאיר בחדר הסמוך, ותופס את מקומו של זה שקרס, קרוב למיטתה. זו הייתה מלחמה של ממש: מי יחזיק מעמד יותר.
האם סבלנו? לא. הרגשנו שסוף - סוף אנחנו מממשים את יעודנו: שומרים עליה, מטפלים בה, עושים בשבילה דברים 24 שעות ביממה. כפי שחלמנו. כמו שנועדנו להיות מלכתחילה. לא חיפשנו יחס. לא ציפינו לתודה. היינו במקום שבו הכי רצינו להיות: ראינו אותה, הרחנו אותה, כמעט יכולנו לגעת בה.
לא היינו מדברים בינינו. היינו מחליפים מבטים ומעבירים מסרים בשפת הסימנים: "אכלה?", "כמה שתת?", "השתינה?" היינו נדחפים למיטה כשהיא רצתה סיר לילה, אבל היא תמיד העדיפה את ההוא, החיוור, בעל מבנה גוף הצמוק, הוא היה הכי שקט מבינינו כשבלע את מה שהיא העניקה לו.
כשנשימתה הייתה הופכת לחרישית ורגועה, אחרי התקף שיעול ארוך ומייגע, והיא הייתה נרדמת, היינו מחייכים, כולנו בהקלה מובהקת. יכולנו שוב לבלוע רוק ולנשום עד להתקף הבא שהיה מכניס אותנו לחרדות נוראיות.
מתי היה הכי קשה? כשלילה אחד היא הוציאה אותנו מהחדר שלה ושלחה אותנו לישון בתנועת יד החלטית. שנאנו אותה באותו הלילה יותר מבכל הימים שבהם הייתה בריאה והתעללה בנו כאוות נפשה. ולפנות בוקר, כשהרגשנו שאנחנו לא יכולים לחכות יותר דקה, היא קרא לרזה ההוא לבוא אליה. כשהוא חזר, קורן מאושר, רצינו רק דבר אחד: להרוג אותו. אבל היא אסרה עלינו לקלקל את מה ששייך לה, והשארנו אותו בחיים. כלב מקולל.
________________________
היא
לפנות בוקר התעוררתי מכאב חד בחזה. משהו כבד, כבד מאוד, לחץ לי על הלב, על הגרון, על הבטן, מקבע אותי למיטה וגורם לי לתחושה מחרידה של חוסר אונים מוחלט. פקחתי עיניים בבהלה, הפה נפער בצעקה אילמת, הרגשתי שאני הולכת למות וזה יקרה בשניות הקרובות.
הראש באותו הרגע היה מנותק מתחושות הגוף. הראש המשיך לנתח, לחפש תשובות ולתת הסברים. שניות ארוכות של כאב בלתי מוסבר הולידו מחשבה מזוקקת: "התקף פניקה". עצמתי עיניים והתרכזתי בנשימות: מכניסה אוויר דרך האף, נושפת דרך הפה, סופרת בלב המתפוצץ מחרדה "אחד....שתיים.... אחד.... שתיים". אחרי כמה דקות הכאב נחלש, ואז נעלם, כאילו לא היה, כאילו לא הייתי מוצלבת במיטה כמו בובת וודו דקורה במחטים מורעלות.
ניסיתי לקום ולא הצלחתי. הגוף קרס, מסרב להישמע להוראות שלי, שכבתי על הצד וראיתי אותו ישן על הרצפה, בתנוחה עוברית, מחבק את נעלי הבית שלי. הבנתי שגם הוא חווה יאוש משלו הלילה, יאוש שבו העדיף לא לשתף אותי. קראתי לו בלחש: לא מתוך ניסיון להיות עדינה איתו, אלא מתוך חוסר היכולת להשמיע קול. לחשתי את שמו כמה פעמים, מיתרי הקול שלי לא ממש צייתו לי. הוא לא זע בשנתו העמוקה. כלבלב נאמן שלי, חשבתי לי, כמה אתה לא מועיל לפעמים.
דמיינתי לי צינור דק בינינו, המחובר לגרונו, שמאפשר לי לגרום לו להפסיק לנשום, אם אני זקוקה לו. צינור בלתי נראה כמעט שיאלץ אותו לחפש את המקור של הפסקת הנשימה, לחפש את עיניי ולהבין שאני זקוקה לו. תיארתי לי איך אני מושכת בצינור הזה, איך אני מעבירה לו את התחושה הזו של חוסר האונים שלי, איך אני נפטרת מהכאב שאוחז בי, והכאב עובר לגופו הצמוק ומשתקע בו.
בכיתי בכי ללא קול. בכי של המעבר מגוף שלי לגוף שלו. וכשפקחתי את העיניים, הפנים שלו היו מולי: מודאגות, אוהבות, מבקשות לדעת מה קרה לי. בלי מילים, הורדתי אותו למטה לליקוק ממושך. וכשגמרתי, הרגשתי איך הוא בוכה את הכאב שלו אל תוך הכוס שלי.
והמעגל נסגר...
_________________________
הוא
Memento mori
לפעמים הייתי רוצה לשכוח שהיא מתה. הייתי רוצה לחשוב שאחזור הביתה ואמצא אותה משוטטת בין סלון למטבח עם הפרצוף החולמני-רציני הזה שלה, שאותו אני לא הצלחתי לפענח עד היום, גם אחרי כמה שנים של התבוננות ולמידה.
לפעמים הייתי רוצה להתעורר בלילה ופשוט לא לזכור אותה, או, לפחות, לא לכאוב את היעדרותה. מה אני בסך הכל מבקש? שהכאב הזה יפסיק לכמה שעות. רק לילה אחד בלי לחפש אותה בעולם הזה. רק לילה אחד של אמנזיה מתוקה ונקודתית.
לפעמים אני כועס עליה, כי היא כזו בלתי נשכחת. אני זוכר איך השפתיים שלה התעקמו כשהיא אמרה לי לראשונה שהיא (שאיפה ארוכה מהסיגריה) "ב-ל-ת-י-נ-ש-כ-ח-ת". וזוכר גם איך צחקה אחרי זה והזכירה לי לנשום. אידיוט, התחלתי לנשום באמת, אבל לפעמים בלילה אני מבקש מאלוהי המרומים לגרום לי להפסיק.
Memento vivere
לפעמים אני מזכיר לעצמי להתרכז בחיים. אני נענה להזמנות של החבר'ה ויוצא לפאב השכונתי. הולך לשחק כדורסל בימי רביעי במגרש של התיכון עם כמה בני שלושים-עשרה כמוני. אני אפילו יוצא לדייטים. אני מתלבש ועומד מול המראה, מנסה לתאר מה תראה הבחורה שאיתה אני יוצא. לדעתי היא תראה רוח רפאים, אבל השכנה הגרושה ממול קוראת לי "חתיך", אז אני מדמיין לעצמי שאני כזה ומנפח את החזה לרגע. ואז אפילו צוחק על עצמי.
לפעמים אני שוכב עם נשים. עם אחת מהן נסעתי עד אילת לסוף שבוע זוועתי וחנוק. אני שונא את העיר הזו, והיא מחזירה לי באותו המטבע. גם הבחורה שונאת אותי עכשיו, ובטח חושבת שאני סוציופת. ואני רק זוכר איך צללתי בריף הדולפינים ופתאום ראיתי את עיניה הירוקות בין שכבות המים המלוחים... בת הים היפה שלי. עם המבט החולמני. טוב, היא מתה, היא זו שמתה, אבל לכל השדים והרוחות, למה אני לא מצליח להמשיך?!..
Memento quia pulvis es
התמונה שלה עומדת על השידה בסלון, ואני מאונן עליה לעתים תכופות. לפעמים אני גם מעביר מטלית לחה על המסגרת של התמונה אחרי שאני מנקה את עצמי משפיך.
היא הייתה צוחקת על זה, אני יודע. צוחקת ודוחפת לי את המטלית לפה. ודורשת שאבלע.
ואני בוכה ומנסה לבלוע. ולא מצליח. ומקיא את הנשמה הסוטה והפצועה שלי החוצה.
וזוכר שאני בסך הכל אבק.
___________________
היא
סופת גשמים משתוללת בחוץ.
רוח מכה על חלוני, אני שמה את כף ידי על הזכוכית ומרגישה את הוויברציות של הטבע הפראי: את הברקים ואת הרעמים, את הקור של המים הזורמים במורד החלון, את הרוח המרעידה. אני רואה את המכונית הצהובה הקטנה ששוקעת אט-אט בשלולית רחבת הידיים. אני רואה את הוורדים שבגינה נפרדים מעלי כותרת לטובת הטיפות הכבדות של גשם.
ואני רואה גם אותו, עומד על הברכיים באמצע החצר הפנימית של הבית, כמה מטרים ספורים מהחלון שלי, ערום.
הגשם חזק כל כך שאני לא מצליחה לראות את הבעת פניו, אבל יודעת שעורו מבורווז כבר מזמן, יודעת שהוא מחפש את מבטי מעבר לחלון, יודעת שעצם הימצאותי שם, גם אם הוא רואה רק את קווי המתאר של פניי, נותנת לו כוח לעמוד על ברכיו הקפואות דקות ארוכות בלי לנוע.
חם בתוך החדר ואני מורידה את החולצה. אני רואה אותו מזדקר קלות שם, על הדשא מול החלון, אני מורידה גם את החזיה, מחלצת את עצמי מהג'ינס הכחול. נצמדת עם הגוף הבוער שלי לחלון הקר ומסתכלת עליו עם חיוך. לרגע נראה לי שהוא מוכן לקפוץ על רגליו ולחזור לחדר החם שמלא בריחות התשוקה שלי ובי, הערומה.
אבל לא, הוא לא זע. הוא לא מוריד מבט. רטוב, מושפל, מחכה, זקור, מצומרר. התמונה הזו מגרה כל כך....
אני מכניסה את היד לתחתונים ומאוננת את עצמי לאורגזמה שמגיעה לשיא יחד עם הרעם האחרון שבגשם הזה.
הדבר הראשון שאני רואה אחרי שאני פוקחת את העיניים, זה החיוך הקורן שלו.
אני מחייכת אליו גם, עושה לו סימן עם האצבע לחזור הביתה והולכת לחכות לו בדלת עם מגבת גדולה.
__________________
הוא
אני זוכר את הקנאה ואת התסכול שאחזו בי כשהיא הייתה עומדת מול המראה והתאפרה לפני היציאה מהבית.
היא לא הייתה משתפת אותי בתכניותיה, ואני נזקקתי נואשות לפחות למילה. לרמז. אני זוכר איך הייתי עוקב אחרי תנועות ידיה בניסיון לקבל מהן מושג על מה שהיא חושבת. על מה שצפוי לה באותו הערב - איתו. אני זוכר איך היא הייתה זורקת עלי מבטים קצרים, ואיך חיוך קטן, ספק לועג, ספק מרחם, היה מופיע לה על השפתיים המשוחות בליפסטיק ארגמן מתריס.
האמת שלא פעם רציתי לצעוק ולדרוש ממנה שלא תצא. שתישאר איתי. רציתי לקום ולהודיע לה שאם היא הולכת, גם אני הולך. רציתי לומר לה שאני לא מוכן יותר לחשוב על גברים אחרים שנוגעים בה. שאיני רוצה יותר לדמיין איך הגוף הענוג שלה מתפתל מתחת לידיים השעירות שלהם. הגוף הזה שאני כל כך רוצה רק לעצמי, רק לגעת בו, לנשום אותו, לנעול אותו בחדרי ליבי.
לפעמים הייתי אפילו מעז להגיד לה, בגמגום האופייני לי, משהו בסגנון של "אל תלכי, אחרת..." היא הייתה עוצרת לרגע את כל העיסוקים שלה, בוחנת אותי במבט שלא נראה כמופתע או מאוים, אלא מסוקרן ומשועשע, ואז מנחיתה עלי סטירה מצלצלת שהייתה מאפסת אותי בין רגע.
כשהשובל של הבושם שלה היה נקטע על ידי טריקת הדלת, הייתי נשאר עוד קצת על המפתן, מערסל את מכאוביי, מחבק ומנענע את עצמי. הייתי יושב ומחכה לאותו הרגע המשחרר, שבו התסכול הזה היה הופך לגעגוע, והגעגוע היה הופך לגירוי, והגירוי - לרצון עז להרגיש אותה שוב לידי, בכל דרך אפשרית. הייתי מאונן שם, על יד הדלת, מתאר לי את הפטמות הקטנות שלה נמחצות בין אצבעותיו של גבר זר, שומע את האנקות של העונג שהיא משמיעה ברגעי השיא, וגומר על על הסרט הפרטי הזה שלי, משתדל לשמור שהנוזל הלא ממושמע לא יברח לי מהאגרוף הקמוץ.
בסופו של תהליך, הידוע מראש, הייתי מגיע בזחילה לנעלי הבית שלה, אוסף אותן לחיקי ומלקק, עד שהלשון כבר לא הייתה מסוגלת להרגיש דבר מלבד הכאב המתוק שבשפשוף.
_______________________
