הכי קל בקצוות.
לקפוץ מקצה לקצה,
לנוע מקיצוניות אחת לשנייה.
הרי אין חצי בהריון.
יש רק כן - או לא.
אין קצת יחסי שליטה.
יש "כן, גבירתי" ו"לא, תודה".
הכי קל בקצוות, אבל לפעמים החיים מזמינים לנו את האצמע המעצבן.
הוא מעיק, הוא מבלבל, הוא מתיש.
כי כמה זמן תוכל להתנגד לקצוות האלה שקורעים אותך לחצאים שווים כמעט?
כי אתה כבר מוכן לוותר ולהיסחף עם הזרם, לכיוון של הקצה המזמין והבטוח.
כי אתה לא מוכן להתבלבל,
אתה לא פנוי לצלול שוב אל תוך המהמורות האלה של האמצע,
וגם - בוא נודע - אתה קצת חושש ממה שיקרה אם לא תחזיק מעמד...
אבל -
יש מרכיב אחד שאתה לא לוקח בחשבון.
מרכיב חשוב, אפילו מרכזי:
אני.
אני עומדת איתנה באמצע ומושיטה לך יד - תפוס אותה!
אני לא אשחרר כל עוד לא תבקש.
כל עוד לא ארגיש בעצמי שאתה זקוק לזה באמת.
הנה, רואה?
האמצע לא מפחיד כשאתה איתי. כשאתה שלי.
אני שומרת עליך - גם אם תספר לכל העולם שאתה יכול לבד. שאתה לא זקוק לעזרה.
שנינו יודעים שבלעדי זה לא אותו הדבר.
אז תצטנף לך ליד כף רגלי, למטה.
כן, ככה.
חבק אותה. חזק.
ועכשיו - תנשום...