הוא פונה אלי בצ'אט, ואני מהר מאוד מגלה שהוא משכיל. אי אפשר לפספס את זה.
הוא כותב חלק. כל סימני הפיסוק נמצאים במקומם הטבעי. והוא גם מצחיק, לכן אני ממשיכה לדבר איתו, למרות גילו הצעיר.
אחרי כמה משפטים, אני מנחשת שהוא לומד פילוסופיה לתואר מתקדם.
הוא מופתע. טוב, זה לא קשה במיוחד, כל הבלוג שלו מלא ברמזים.
"התחפצי בתמונתי?", הוא שואל אותי.
"למה, יש במה להשוויץ?", אני מקניטה אותו.
"סתם חשבתי שמא תרצי. אחרת אגנוז אותה. או אפילו אשרוף."
"לא", אני עונה לו. "לא כדאי לשרוף. אתה זוכר מה קרה להרוסטראטוס..."
כאן הוא מתלהב בפעם השניה. ונזכר בארטמיס, שמקדשה נשרף על ידי עלם חמודות הזה.
אני מחייכת ומציעה לו לשלוח לי תמונה דרך הודעה פרטית.
הבחור מבואס. מסתבר שרק מנויים יכולים לצרף תמונה, והוא לא בעל מנוי.
"למה?", אני מתעניינת. "כולה 25 ש"ח בחודש."
"ביטלתי את כרטיס האשראי שלי", מספר לי הסטודנט.
"כמעט דיוגנס", אני מחייכת. "חסרה רק החבית".
"אוי, את אלוהית." הוא ממש נרגש. "ברצינות . אני מת על הרפרנסים שלך..."
ובזמן שאני מקלידה משהו, הוא מוסיף:
"עוד רגע קט ואגמור. במידה ותאשרי לי. אחרת אמתין".
החלטתי לתעד את הרגע.
את המעמד.
לו רק בגלל הסיבה שאיש מעולם לא גמר בעקבות הידע הכללי שלי, שהוא ללא ספק רחב מאוד. :)
