האם שאלתם את עצמכם אי פעם כמה מתוך אלה שקוראים אתכם, באמת אוהבים את מה שאתם כותבים, וכמה מתוכם סתם מדביקים לכם לייקים כי אתם נחמדים (יפים, סקסיים, סוטים וכו')?
אני יצאתי לבדוק את זה בשטח.
פתחתי פרופיל אנונימי והתחלתי לנהל בלוג. לא שולטת. לא ציצי. לא הרמון. סתם, ניק לא ברור, זכרי או נקבי, ומילים.
זו הייתה חוויה נהדרת.
איש לא זיהה אותי, גם אלה שקרובים אלי, קיבלתי פידבקים אותנטיים מאנשים שאני לא מכירה וגם מכאלה שאני מכירה (ומעריכה מאוד), אנשים שתגובתם מעולם לא נרשמה בבלוג שלי, הגיבו בבלוג ההוא.
גם לי הייתה אפשרות להציץ בבלוגים שבהם אני בדרך כלל לא מבקרת. עולם אחר, אני אומרת לכם.
הייתי ממשיכה שם, לו לא הייתי שולטת רכושנית מאוד. *חיוך מסמיק*
אז החלטתי שמספיק עם הניסוים בבני האדם, מחקתי את הבלוג ההוא ואתחיל לפרסם את הקטעים כאן. הם לא רבים במספר.
תודה למי שדאג לפרגן לי, גם באדומות, וסליחה שלא שיתפתי פעולה ולא גיליתי מי אני.
הנה הקטע הראשון, כפי שפורסם שם.
---------------------------
קדיש
כשהיא נפטרה, עמדנו שם כולנו, מתקשים להאמין.
לרגע היה נדמה שגם היא עומדת שם, בינינו, מצמידה את ידיה היפות לחזה, כאילו מסדירה את נשימתה, מחייכת אלינו ומהנהנת בשביעות רצון.
כשהיא נפטרה, פתאום קלטנו כמה היא הייתה נחוצה לכולנו. לאלה שהיו קרובים אליה ולאלה שזכו רק לחיוך קצר ממנה, חיוך של רגע, חיוך של "דרך אגב".
עמדנו והחזקנו ידיים, נעצנו ציפורניים אחד בכף יד של השני, מנסים להכאיב לעצמנו כפי שהיא הכאיבה, רק כדי להרגיש שאנחנו חיים.
רק כדי להרגיש.
כשהיא נפטרה, לא בכינו. היא לא אהבה אותנו בוכים בלעדיה. היא תמיד העדיפה להכאיב לנו בעצמה. להכאיב ולבהות בנו בוכים מאושר שגרמה לנו. היא אהבה כשטוב לנו, היא אהבה אותנו.
כשהיא נפטרה, הבאנו פרחים. הריח של הפרחים הרגיש חזק מדי פתאום, אנחנו לא אהבנו אותו, אהבנו את ריח של גופה הרך. לפני שנפטרה, היה לה ריח משכר, ריח שמשך אותנו להתקרב אליה, להריח אותה, להסניף אותה, ולפעמים להסניף גם את המקום שבו ישבה שעות ארוכות. המקום ההוא, ליד החלון הפתוח, עם הנוף לגן.
כשהיא נפטרה, הריח שלה התעופף החוצה, דרך החלון הפתוח, ולא חזר. הייתה לנו תחושה שהיא לקחה איתה את חוש הריח שלנו. וגם את הראיה, כי הכל סביבנו הפך לחשוך ונטול צבע. ידענו שהיא תיקח מאיתנו גם את הנשימות האחרונות, אבל חיכינו שהיא תעשה את זה כשתחליט. בינתיים רק עמדנו שם, שומרים על גופתה. מחזיקים ידיים. מתרכזים בה, כמו שהיא אהבה, לא מורידים ממנה מבט, לומדים איך תווי פניה משתנים, הופכים למחודדים עוד יותר, שלווים וחסרי דאגות.
כשהיא נפטרה, רצינו למות יחד איתה, אבל היא אסרה עלינו לרצות משהו שהיא לא רצתה בעצמה.
עמדנו שם וחיכינו שתרצה. קיווינו שתרצה. התפללנו שתרצה. התחננו שתרצה!
ואז הבנו שהיא לא תרצה עוד. באותו הרגע הפסקנו לנשום.
