אפשר לומר שנרגעתי קצת, אבל זה יהיה מאד לא מדוייק.
אמנם המחשבה על הקורס באוניברסיטה משעשעת אותי מפעם לפעם, שלא לדבר על גורמת לי להזיות על נקודות זכות למורות בשנת שבתון, על שנת שבתון שלנו במוסדות אקדמאיים בחו"ל, על כתיבת מאמרים לצורך קבלת תואר פרופסור מן המניין (המאמר הראשון שלי יהיה בנושא "נקודת הג'י - האמת מאחורי המיתוס" והשני יהיה בנושא "כל מה שתוכלו לעשות עם שלפוחית שתן אחת"), אבל בכל זאת... נדמה שאני באבל כבד על הפרידה מהסיגריה של חיי (בנתיים אנחנו רק בפסק זמן).
אני תוהה מה גורם לי להתאבל כל כך על חתיכת נייר עם המון עלים+4000 רעלים שונים, שגורמים לבגדים שלי להריח כמו מאפרה, לשיער שלי להרגיש כמו יער שרוף ולזוויות הפה שלי להתכווץ בצורה בלתי מחמיאה בעליל.
אני קוראת ספר של גיא מרוז "מתחילים להפסיק לעשן", שמצד אחד גורם לי להתגלגל מצחוק ומצד שני, לרצות לבכות בקול כמו ילדה בת 3 שלקחו לה את המסטיק. מרוז טוען בתוקף שכל מי שמעשן טיפש, כי איזה אדם חכם יכניס לעצמו כל כך הרבה רעלים מרצונו החופשי ועוד ישלם על זה כסף. הוא צודק, המניאק. הוא מוסיף, שסיגריה ממכרת יותר מקוקאין והרואין. ממש מנחם אותי.
אז מה יש בה במניאקית הקטנה? כן, זה מתחיל בפוזה ונמשך בהנאה צרופה מכל נשימה, זה מעסיק את הידיים ואת הפה, זה מחמם, גורם לריכוז, מנחם, מרכך ואני מוותרת על זה מרצוני החופשי והשלם. האמנם? אז זהו שלא, יש בי צד שכל כך מתנגד לבחירה הזאת. כן, אני זאת שבוחרת, אבל על צווארי יש חרב מתהפכת של מה יעשו לי הסיגריות וכן, לא נעים להודות, הן הורגות ולרב באיטיות ובסבל. בכל 7 שניות מת מישהו בעולם בגלל נזקי הסיגריות. אבל בא לי להשאר טיפשה ומעשנת ואי אפשר וצריך לבחור ובאמת ובלי הנחות ובלי רק שלוק אחד ויש בי עצב עמוק, כאילו נפרדתי מאהובה שהייתי מטורפת עליה ואני צריכה ללכת בכל זאת.
אז ביי מתוקה שלי, בחיי שאהבתי אותך. עשית לי המון צרות, אם היינו נשארות יחד, ברור לי שהיית עושה הרבה יותר. זאת את וזה גם אני וזה בלתי אפשרי להמשיך כך. היחסים בינינו הם הרס עצמי. היי שלום יקרה שלי ומי יודע, אולי פעם, בעוד שנים, נוכל להפגש לאיזה קוויקי, שום דבר מחייב.
אוהבת אותך, עוזבת אותך,
בליסנה.
לפני 17 שנים. 1 בנובמבר 2006 בשעה 8:30
