הנוף בסוואנה שלי

אני כבר שנה פה בכלוב, ממש קורא, כותב. יש פה משהו מיוחד במקום הזה. הכל כזה הוא הא, מה קרה, דרמה, פחד, ריגוש, תדהמה, כאב, הנאה. הכל במנות גדושות נורא.
פחד של סאביות לפני יחסים עם אדונים. דרמות של אחרית דבר של קשרים שנסתיימו.
הכל נראה כל כך מסוכן, כל כך..... ללכת על קצה המעטפת. האמנם ?
למה זה בעצם בכלל ככה ?

אני רואה את הגננת, שנכנסה ליחסים בדסמים, איתי. היא, חדשה בעולם הזה. חורשת אתרים ברוסית, ולומדת ביסודיות את כל הסכנות, את כל הריגושים, את כל האפשרויות הגלומות בעולם הקסום הזה. היא באה ומביאה לי נושאי סשנים, שלא שמעתי עליהם מעולם, ואני שמעתי לא מעט. היא מלווה סיפורי בלוגים, קוראת את כל הבלוג, מהתחלה ביסודיות, החל מהתחלה, ובמחי ימים ספורים, עוברת על יחסים שנמשכו להם שנה שלמה. היא כבר בתחילת הבלוג, מזהה סימנים של מצוקה אצל הסאבית, שקורה לה משהו רע שם בקשר. אכן, בהמשך הבלוג, קורה בדיוק את שחזתה, בתחילתו.

היא עירנית הגננת, פקוחת עיניים, לוקחת אחריות על מה שקורה, על מה שטומן בחובו העתיד. אולי בוגרת בגישתה.

אני, לא מרגיש לחוץ, מה יהיה ? איך יהיה ? האם אלו יהיו יחסים בריאים בכלל. אני לא לבד כאן. יש לי קונטרה, טובה. אני לא מרגיש סכנות בכלל. זה פשוט טוב כזה. לא אגיד כמו בוונילי, כי זאלופון ופייה ישר יקפצו ויגידו, הוא הא. אבל וואללה, הכל מתנהל על מי מנוחות. אני חושב עדיין, שבבדסם יש סכנות גדולות, הרבה יותר מיחסים ווניליים, {לא עלינו}. אבל כמו שדאן קאפ כתב במאמר ההוא שלו באלפוני, בדסם מחייב בגרות נפשית. וואללה. ואז..... הכל טוב בכלל. בלי דרמות, בלי הוא הא, מה קרה.

אז מה בעצם שונה ? למה מסביב, ועד לא מזמן, גם אצלי, הכל היה אחרת בכלל.

וואללה, אין לי באמת תשובה.

ולכם ?