שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנה. שישי, 26 בינואר 2018, בשעה 22:40

התחלתי לכתוב פוסט כבד ורציני, חוצה לבבות, על החלום שלי להיות אמא ועל כמה שכואב לי להגיד שירדתי ממנו. רציתי לכתוב על האקט הלכאורה מינורי של לחזור לבלוע גלולות אחרי זמן רב, אבל אז הייתי צריכה לספר על הגוש בגרון שנבנה בתוכי שנייה לאחר הבליעה.. הפגנת חולשה היא לא הצד החזק שלי כרגע. כמו שעמדתי לצידו הערב קפואה ושקטה, לפני שנסע לשים אותי בבית ולהמשיך למסיבה. הראש שלי מסוחרר מרוב מחשבות, והוא הרגיש משהו. הוא שאל מה קורה איתי ומה עובר עליי ועל מה חושבת, אבל כמנהגי בקודש בכל הנוגע לאישיוז שיש לי איתו (שיודעת שלא ניתן לפתור בשיחה) פשוט מחייכת חיוך קטן, לא מישירה לעיניו מבט ליותר מ-2 שניות וממלמלת בקול הכי יציב שיש בי באותו רגע שהכל בסדר, I'm fine שזה בעצם הקוד הכי שקוף לאני הכי לא fine בעולם, אבל בוא נעמיד פנים שכן... כל פעם שזה קורה ברור לשנינו שאני משקרת. ועדיין.

אני אוהבת שהוא מאושר בדרך החיים שבחר, ובכלל שטוב לו. אני גאה בעצמי כשאני מסוגלת להטמיע עצמי במשבצת שהוא צריך ממני. אבל אז ישנם הרגעים שהבסיס שלי חזק ממני. הצורך בחיבור הזוגי, הצורך בשייכות.. גם אם יודעת שהוא לא מושלם, בעיניים שלי הוא לרוב עדיין השולט החזק, הדומיננטי המוביל, וזה ודאי מה שהוא עבורן, ההן. גם אם עבורי הוא הרבה מעבר. הן לא יכנסו למשבצת שלי, גם אם אני בעצמי לפעמים מתקשה להכנס לגמרי אליה.
מכעיס לי כשאני חלשה. שאני לא באמת מקבלת באהבה את קיומן. שאני לא באמת משלימה עם זה ששעה אחרי שנשק לי, השפתיים האלה יטעמו אחרת. אבל שותקת. כי זה לא יעזור לדבר על זה. אז אני לא מעיקה עליו עם הסרטים הקטנים שלי, והוא זוכה להנות מכל העולמות.

מה איתי? לא באמת מצפה לתשובה.
האושר שלי בידיים שלי.
לא טוב לך במקום מסויים? לכי.
את רוצה משהו? תשיגי אותו. בעצמך.

כבר כמה ימים שאני מרגישה שמשהו חסר לי, חסר ומציק שחסר וזה לא מניח.. אני מרגישה את התשובה על קצה הלשון ומפחדת להגיד בקול רם. להודות שזה מה שחסר לי, יהיה כואב מדיי. והדמעות בימים אלה קרובות מדיי לקצה. אז מדחיקה את זה עמוק פנימה. אני מודה שהחיזורים בעבודה מצד "אב הבית" מנעימים את ימיי שם. הוא לא הטיפוס שלי חיצונית (נמוך ורזה, גוף של ילד), הוא לא מתיישב לי עם הפטישים השרוטים שלי, וכדי לזיין.. ובכן, לא צריכה להתאמץ או להתפשר כדי להשיג זיון. לא לפני כמעט 40 קג ולא עכשיו. אז החיזורים זה כייף, החיבוק הצמוד בגשם בפינת העישון, כי הוא רואה כמה קר לי. כן. נעים. אחלה תשומת לב. אחלה ליטוף אגו. אבל.. בפנים משהו כבה לי.

אני מתחילה לספוג את המחיר של חוסר האיזון בין חווה ללילית. מיום ליום הבור מעמיק, מיום ליום אני מתאמצת למלא אותו ביותר אנשים, ביותר סקס, ביותר פינוקי לילית. אבל זה מתחיל להרגיש ריק. חייבת לאזן את זה. מישהו יציב, חזק, נחוש, שידע בחוכמתו כה רבה לתת לי בדיוק את הפינה ההיא שצריכה למלא.. הדבר הקטן הזה שחסר לי כמו אוויר לנשימה...

ואז יש את הבסיס.. אני מתחלפת, מאמינה שתמיד הייתי, אם כי  באופן מובהק בשנתיים האחרונות. הייתי מחליפה צדדים כל כמה ימים או שעות, ועכשיו אני תקועה על מוד שולטת כבר כמה חודשים. לא מצליחה לשחרר, לא מוצאת את הפינה ההיא שבה הייתי מנתקת הכל בתוכי ומתמסרת. כמהה לשוב לזמן מה לפינה ההיא, לשחרר את המושכות לידי אחר לזמן מה.  כטרף בידי השולט.. להיות לאחר. ללמוד לשחרר חזרה. 

מתגעגעת לפינה הנשלטת, לשחרר הכל החוצה.. להכנע. 

 

 

מקסימום​(שולט) - כמו שכתבת - האושר שלך בידיים שלך.
את כל הנתונים פרשת על הדף
אפילו חלק מהמסקנות.
כעת נותר ליישם. אל תוותרי. בהצלחה.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י