כתבתי פוסט שלם והעלמתי אותו מדפי ההסטוריה. אני מניחה שיש דברים שצריכים להשאר נסתרים, כמו שיש קרבות שיש לנהל שלא על גבי הפלטפורמה האינטרנטית. הצלחתי במו ידיי לאכול לעצמי את השבת בסרטים. ולא מהסוג ההוליוודי. האם זה השלב שאני אומרת לעצמי שאף גבר לא שווה את הסרטים האלה?
כותבת מוחקת כותבת מוחקת
בראש מנהלת קרבות עקובים מדם, צועקת משתוללת, כל מה שבעולם האמיתי בחיים לא אעשה. ואז מתוך הכעס באה לכתוב לו בוואטצפ ושניה לפני עוטף אותי עצב נוראי על התחושות האלה. מוחקת הכל ומרגישה את הלחץ הנוראי הזה בחזה.
אני לא אחזיק מעמד בתסריט הזה עוד זמן רב. אני מרגישה את התזוזות בתוכי.
תזוזות של עוד רגע ויהיה לי ככ לא נוח שאני אקום ואלך. בין אם בהפגנתיות או בקול ענות חלש. הוא יאבד אותי והוא לא יודע. האם הוא יכול לעשות משהו כדי שזה ישתנה? זה משנה? למה שמשהו ישתנה כשהוא מקבל את כל מה שהוא רוצה כי אני לא מסוגלת שלא להגיש לו את כל מה שרק נשמתי מאפשרת לי, על מגש כסף. מרצון, ממסירות, מנאמנות עיוורת ומוחלטת. הנשלטת שלו.
ופתאום זה מעקם לי את הלב. וזה כואב. אלוהים מה זה הכאב הזה. בכוחות מותשים פונה לזה שעוטף אותי כבר חודשים ארוכים, זה שאוסף אותי אליו כשאני מתפרקת, זה שמתמסר לי כשאני במלוא כוחותיי.. והוא, החמוד שלי, זה שלא זוכה למספיק קרדיט בבלוג הזה (וחבל), העמיד לי מראה מול הפנים.
שאלות לעצמך מול עצמך-
מה הוא נותן לך
איזה צרכים הוא מספק
מה זה עולה לך
האם זה שווה את זה
האם את חייבת לירוק דם בשביל להמשיך את הקשר
האם אפשר להיות פחות אכפתית ומסורה ולקבל אותו דבר
וזה גרם לי לחשוב. מה לעזאזל אני עושה?..
אני יכולה להשיג את מי שרק ארצה. למה אני מתעקשת על מישהו שלעולם לא יוכל להתיישב בתוך השבלונה שאני זקוקה שתתמלא..
ואז מחשבה אחרת נכנסת לה פנימה, לחזור לאתרי הכרויות? לתת לעולם לחזר אחריי קצת? לחזק לעצמי קצת את האגו. לעטוף עצמי במי שגורם לי להרגיש הכי טוב בעולם. כן.. שינוי, אני צריכה שינוי.