לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 3 שנים. 15 בפבר׳ 2018, 18:06

בחוות הרכיבה (1)

 

 

זיכרון נערות, מאת סוורין

 

הזיכרון שאני חושף כאן (לראשונה), מתחיל בבוקר אחד, בערך שבועיים לתוך השהייה שלי כמתנדב בחוות הרכיבה (מתנה מסבתי ליום הולדתי השש-עשרה).

 

*

 

 

אליענה רוכבת. הסוס נע תחתיה בתואם מושלם, מאט ומאיץ כרצונה. שערה החלק מוחזק בגומייה ובעצמו מזכיר זנב סוס אצילי (רק כשמתבוננים ברוכבת יפה מבינים מדוע תסרוקת כזו נקראת כך), ובכל פעם נופל לצד כתף אחרת. עוד קודם לכן שמתי לב שאליענה אינה מקפידה על לבוש רכיבה תקני. פרט לכובע הרכיבה, למגפיים ולשוט, שאר לבוש הרכיבה שלה אינו צפוי. פעם תגיע עם ג'ינס בלוי, פעם עם מכנסונים קצרים. היום, כנראה בגלל שזה היה יום שמשי במיוחד, הגיעה עם חצאית משובצת אדומה, קצת מעל גובה הברך.

 

את הסוסים אליענה אוהבת. אין בוקר שהיא לא מגיעה לרכב. בדרך כלל, בגלל שהיא כבר לא הייתה זקוקה להדרכה, הייתה מגיעה לפני שאר הרוכבים והרוכבות, ועוזבת אחריהם. כשהיא רוכבת, היא מרוכזת לגמרי ברכיבה, וכמעט אינה מפנה מבטה ימינה או שמאלה.

 

היא הייתה בערך שלוש שנים מבוגרת ממני, ועוררה אצלי תחושות סותרות ומבלבלות שאז לא ידעתי לנסח (היום, שנים רבות אחרי אותו קיץ, אני יודע לזהות בברור מה התרחש שם מבחינתי—תשוקה, אהבה, רצון לשאת חן, בלבול, אובדן כוח—אבל בתחילת גיל ההתבגרות, כל זה הרבה יותר עמום מן הסתם). בין היתר, הערצתי את הביטחון שלה ברכיבה. היא כנראה הגיעה לחווה מדי שנה, והייתה ללא ספק הרוכבת הטובה ביותר מבין הנערים והנערות ששהו שם באותו קיץ. יכולת הרכיבה הגבוהה שלה הביכה אותי עוד יותר, שכן מעמדי שלי כרוכב היה מפוקפק: למעשה עדיין פחדתי פחד מוות מסוסים. כשניסיתי לרכב על אחד מהם, ביקשתי לרדת מיד. הבהלה שלי, שעד כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להסתירה, עוררה שחוק רב אצל שאר הקבוצה.

 

הפיתרון שנמצא כדי לחזק את הביטחון שלי –כך הוסכם עם סבתי—היה לא לבודד אותי מהסוסים, אלא לדרוש ממני לעבוד במלאכות הזוטרות יותר הקשורות ברכיבה. כך מצאתי את עצמי קושר אוכפים, משרה מברשות סירוק במים ובסבון, תולה ארכובות, ומעמיס חציר באבוסים. במקום לחזק את הביטחון שלי, התוצאה היתה שהובכתי עוד יותר. בכל בוקר צפיתי ברוכבים האחרים--חלקם צעירים משמעותית ממני--צוברים ביטחון ומיומנות ברכיבה, ואילו אני נותרתי מאחור. השלמתי עם המצב, חיכיתי לסוף הקיץ ולשיבה הביתה, והסתפקתי בהגנבת מבטים לאליענה היפה.

 

מעמדי בקבוצה הגיע לשפל חדש, כשבוקר אחד מישהי מהרוכבות קראה לעברי:

 

"נער סוסים, בוא לכאן ועזור לי לרדת מהסוס."

 

כנראה שניגשתי בבהילות מסויימת, שכן השילוב של הציווי שלה והדחיפות בה הגעתי, עורר גיחוך אצל היתר, שמיד החלו לבקש גם הם בקשות שונות, כשבכל פעם הם מכנים אותי "נער סוסים". החיוכים הפכו לציחקוקים. אפילו אליענה, שבדרך כלל שמרה על ריחוק מהיתר, הישירה אלי מבט מלא פליאה. הסמקתי.

 

אליענה הבחינה, כמובן, שאני מתקשה לנתק ממנה את מבטי. לא שיכולתי לעשות הרבה בנידון: היא הייתה מהפנטת ביופייה, גם בגלל עיניה הירוקות, גם בגלל גוון עורה (חום-זית), וגם בגלל גיזרתה הגבעולית. היא שמה לב לכך שלפעמים עקבתי אחריה למגורים, ושבאספות השונות הייתי מתיישב תמיד במקום שאיפשר לי לראות אותה. על פי רוב היא התעלמה ממני לגמרי, למעט פעם אחת, בה הישירה אלי מבט חזרה. מובך, השפלתי עיני.

 

 

*

 

יום לפני הבוקר אותו התחלתי לתאר זה עתה, אליענה סיימה את הרכיבה שלה מאוחר משאר הרוכבים, שכבר עזבו. היא הותירה את אביזרי הרכיבה שלה במערום במרכז אזור האפסון עליו הייתי מופקד. אחרי שעזבה, פיזרתי את האביזרים שלה, כפי שנהגתי לעשות עם הציוד של כולם. אבל התעכבתי כשאחזתי במגלב שלה. ללא הסבר, נענה לדחף שלא הבנתי, קרבתי את המגלב לפי ונישקתי את הידית שאליענה אחזה קודם. צחוקה בקצה האורווה חשף את הבושה הגדולה: אליענה עדיין לא נטשה את האורווה כפי שסברתי. למרבה הביזיון, היא צפתה משועשעת בטקס המוזר שקיימתי. היא לא אמרה דבר, ועזבה.

 

     המבוכה שלי הייתה עצומה, וניסיתי לעזוב את החווה עוד באותו ערב, אבל שיחות עם סבתי ועם מנהל החווה, אדם בשם פיטר, מנעו ממני לעשות זאת (מובן שלא יכולתי לחשוף בפניהם את הטעם לרצוני לעזוב ).

 

 חזרתי למטלות יומי בחשש. ואכן, הייתה לי סיבה לדאוג, שכן למחרת (כלומר בבוקר שהתחלתי לתאר), כשאליענה סיימה את הרכיבה, היא פנתה אלי באגביות ואמרה:

 

"נער סוסים, המגפיים שלי מלוכלכות, ודורשות ניקוי וטיפול."

 

היא לא המתינה שאשיב לה, אלא בעטה ממנה את מגפיה, הותירה אותם על רצפת הקש, ויצאה. הייתי המום. מגפי רכיבה לא היו חלק מהמטלות שלי. כל רוכב טיפל במגפיו. והנה, אליענה כלאחר יד ציפתה ממני שאחסוך ממנה חובה לא נעימה זו, וזאת אפילו לא כבקשה.

 

לא, לא חשבתי לסרב. כמובן. ההזדמנות לגעת במגף שקודם לכן עטף את שוקה וקרסולה של אליענה הייתה נדירה, ולא התכוונתי לוותר עליה (היום אני יודע לומר שבאותו רגע כבר הייתי לגמרי מאוהב בה).

 

אליענה כנראה צפתה שכך יהיה. מה שאולי היא לא ידעה, הוא שאחרי צחצוח יסודי של המגפיים וניקויים גם עם משחה מיוחדת, הרשיתי לעצמי (כמובן רק אחרי שווידאתי שהפעם אני באמת לבדי באורווה), לרחרח את פנים המגף. לא הבנתי מה אני עושה, גם כשנישקתי את ידית המגלב יום קודם, לא היה ברור לי מה גורם לי כמעט לסגוד לחפץ שאליענה נגעה בו קודם. (היום, כמובן, ברור לי לגמרי מהן הנטיות שאז לא ידעתי אפילו לתת להן שם, ושאליענה, באותו קיץ, בעצם הולידה מתוכי.) מה שהיה ברור כבדולח הוא גל האושר שהציף אותי כשהרחתי את פנים המגף באופן הזה.

 

    לא ידעתי שאליענה ניסתה בעצם לבחון את תגובותיי לדרישות שלה, את נטייתי לציית לה. ביומיים הקרובים היא פעלה באותו אופן בדיוק, מותירה את מגפיה בין שאר חפציה מבלי לומר דבר, ומניחה לי להכין לה אותם לרכיבה הבאה. כשהגשתי לה אותם, היא בחנה אותם ואותי, אולם לא אמרה דבר. אבל היא גם לא הודתה לי.

 

 

*

 

 

ביום השלישי קרה משהו שונה, שבעצם העביר את היחסים בין אליענה לביני לפסים שונים. אם קודם לכן אפשר היה (בדוחק) לחשוב שאליענה פשוט מתנהגת בחוצפה ושאני משתף פעולה עם זה, הרי שאחרי אותו בוקר, זו כבר לא הייתה אפשרות.

 

אליענה התקרבה אלי עדיין רכובה על סוסה. היא שוב לבשה  את אותה חצאית משובצת אדמדמה שהבליטה את השיזוף העמוק של ירכה. היא הושיטה אלי את ידה, שהייתה נתונה בכפפת הרכיבה שלה, מצפה שאסייע לה לרדת מהחיה המפחידה. צייתתי, כמובן, ואליענה הובילה את הסוס למקומו, בזמן שאני פניתי להשלים את טאטוא רחבת אזור האפסון. כשהיא חזרה, היא התיישבה על אחת מערמות החציר והצביעה בקצה המגלב על אחד ממגפיה.

 

לא הבנתי. חשבתי שהיא מצפה שאחלוץ את מגפה עבורה. היססתי, ומייד כרעתי על ברך אחת וניסיתי למשוך את המגף. צקצוק שפתיה הסגיר שטעיתי לכוונתה. שוב, לא הבנתי, והתבוננתי בפניה המלאכיים (שאף פעם לא היו כה קרובים אלי קודם) במבט שואל. אליענה לא אמרה דבר, והמשיכה להתבונן בי. תוך שניות מספר, הארה! רצתי לארגז כלי הצחצוח שלי, והבאתי את כולו אל מולה. כרעתי מול הפייה הקסומה הזו, והפעם על שתי הברכיים. אליענה נעמדה, הציבה את כף רגלה על ארגז הכלים, ובאופן זה יכולתי להתחיל בצחצוח נמרץ של מגפה.

 

עבדתי במהירות ובקפדנות, מחליף מברשות על פי צורך. רק פעם אחת העזתי להרים את מבטי מהמגף, מעלה אל עיניה של אליענה. היה במבטה תמהיל של סקרנות והנאה – ואדגיש, אף לא טיפת רוע. זו בעצם הפעם הראשונה בה ראיתי אותה מחייכת, חושפת שיניים צחורות.

 

"עכשיו את המגף השני", היא אמרה.

 

התאמצתי. מאוד. אגל זיעה ממצחי אפילו נשר על המגף, ונמהל במשחת הנעליים. כשחשבתי שסיימתי, אליענה הטתה את כף רגלה, כך שסוליית המגף פנתה כלפיה. הבטתי בה, והיא נראתה עצובה:

 

"לא, זה לא לגמרי נקי. נסה שוב"

 

היא התכוונה לחריצי סוליית מגפה, שם הצטבר עפר ישן. לא היה ברור לי מדוע חשוב לה כל כך שגם הסוליה, חלק שממילא יתלכלך מיד שוב, יהיה נקי גם הוא. אבל אכזבתה כאבה לי – ממש כך. שלפתי מארגז הצחצוח מברשת קשה יותר, ורכנתי אל עבר מגפה תוך ניסיון לסלק כל פרור שרק יכולתי. כשסיימתי אליענה שוב היטתה את הסוליה מעלה, ושוב, באותה נימה ספק עצובה ספק מתפנקת אמרה:

 

"הבט, עפר עיקש עדיין דבק בסוליה. נקה אותו עבורי."

 

 

לראשונה הבחנתי בתקינות המוזרה של שפתה. "הבט", "עפר עיקש", "דבק", "עבורי". מי מדברת כך? זו כאילו שפה שנלמדה מספרים. גם הנימה בה אמרה את הדברים: לא פקודה, אלא מעין בקשה, מנעה כל אפשרות לסרב לה.

 

ניסיתי שוב, הפעם עם מטלית רטובה. שוב, אליענה לא הייתה מרוצה:

 

 

"נקה שוב עבורי. זה עדיין מלוכלך"

 

 

תשאלו מה היה הרווח שלי מכל זה? ובכן, כפי שאמרתי, זו הייתה אהבה ראשונה, ולא ממש יכולתי לסרב לדבר שהיא אמרה. אבל היה בכל זה משהו נשגב פחות: בכל פעם שהתבוננתי למעלה ואליענה הפנתה את סוליית המגף לבדיקה, נחשף בפני עוד יותר מעלה ירכה החום, הנושק לחצאית.

 

 

    המבט המהופנט שלי לאזור הזה לא חמק ממנה, שלפתע, כאילו הצעה חדשה לפיתרון בעיה ישנה עלה בדעתה, אמרה:

 

 

"אולי יש לך מברשת עדינה יותר שתתאים למלאכה?"

 

המילה "מלאכה" הותירה אותי יבש לשון. מי אומרת "מלאכה"? אני מציין את המלים, משום שנראה לי שבכל ניסוח אחר הייתי פשוט קם והולך. החוצפה כאן עברה כל גבול. אבל הדיבור הרך, היופי, הציפייה לשרות, היו מגנט שמנע ממני ויתור על כל קמצוץ זמן עם הנסיכה הזו.

 

פשפשתי בתוך ארגז הכלים שלי ולא מצאתי דבר שיתאים "למלאכה". התבוננתי סביב, ולא ראיתי מאומה פרט למזוודה האישית שלי, שתמיד הייתה איתי. בייאוש ויתרתי והשפלתי מבט, מובס. אליענה פנתה לצאת, מאוכזבת. לפתע, הברקה!

 

"רגע" קראתי, ורצתי למזוודה שלי. תוך שניות הגעתי לתיק כלי הרחצה. שלפתי את מברשת השיניים שלי, והנפתי אותה מעלה בגאווה, מראה אותה לאליענה, כאילו שאני מציג שרביט מלכים.

 

אליענה הביטה במברשת, אחר כך התבוננה בי, הבינה וחייכה. היא חזרה לארגז הכלים, והניחה שוב את עקב מגפה על הארגז, רוכנת קדימה ונשענת על מרפק שנתמך בברכה, הפעם תוך הפניית חרטום מגפה כלפי מעלה. באופן זה, ניתן היה להגיע לסוליה רק מלמטה.

 

פוחד לאכזב אותה שוב, לא היססתי, וזחלתי אל מתחת לסולית מגפה, עם פני כלפי מעלה ומברשת השיניים בידי. בזווית הזו יכולתי לכוון את המברשת כדי להגיע לכל פרור בוץ שנותר בחריצי סוליית המגף. בגלל הזווית המיוחדת בה שכבתי, הפרורים הללו נשרו על פני יחד עם פעולת ההברשה. יתרונה של זווית זו היה שלמרבה שמחתי, היא אפשרה לי לראות את חיוכה של אליענה. חיוך מלא, קורן, מעודד, שהאיר אלי מאחורי סוליית מגפה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נזמית לופתת - תגיד, האם היתה זו אירן? שקראה לך ראשונה 'נער סוסים'?
לפני 3 שנים
סווריןן - כן. איך ידעת? את ממש מחוננת... :-)
את מחזירה אותי לחלק הראשון ששיתפתי מכל זה... אז ממש לא חשבתי שאתאר את אירן, או בכלל אגיע ל'חי' ול'צומח'...
לפני 3 שנים
נזמית לופתת - לקח לי קצת זמן, כך שמחוננת זו כנראה היסחפות (פראית), לחבר בין דיכוי הביטחון שעברת בפומבי וההשפלות שעברת מידי יום במופגן בידי שאר ילדי האליטות המנוולים. אולם רק מפני שהפסקת לתאר אותן והמשכת מתאר רק את המקרים הפרטיים, כך שזו לגמרי אחריותך ;)
אמור לי בבקשה, ציינת שעלות חופשת הקיץ במקום כזה בשנות השמונים היתה גבוהה, האם סבתך שילמה על כך *שהתנדבת* כנער אורוות? ומדוע אם כן, נהגת לקחת את מזוודת איתך לאורוות? האם היית הראשון להשכים?
לא בלתי סביר בעיניי שלמעמדך החברתי היתה תרומה רבה בכך שהמשכת לקחת חלק בהתעללות מלאת הרבדים הזו, עושה רושם שהאמפתיה שאליענה גילתה כלפיך בין לבין, ובכן... כמהת אליה בכל מאודך.
וכך מילד דחוי, בעל ביטחון עצמי מדורדר, אשר נקרא בכינויים רבים ומשונים, הערצה עיוורת לאליענה תוך מסכת התעללויות, לפתע פתאום ניערת את ראשך, פרשת כנפיים וניהלת כיתת פסיכודרמה ביד רמה... אתה משהו, אתה.
לפני 3 שנים
סווריןן - תודה לך.
כן, היו הקנטות כל הזמן, אבל זה לא היה קשור למעמד כלכלי. אני מגיע ממשפחה עשירה, ולא הייתי בחווה על תקן נתמך. העובדה שהועסקתי בנקיונות באורוות הייתה קשורה לחרדות שלי מהסוסים ומהקשיים שלי עם רכיבה, לא למצבי הכלכלי. עם זאת, ברור שקשיי הרכיבה שלי הציבו אותי בקטגוריה חברתית נפרדת, גם מבחינת בני גילי, וגם מול הנערים המבוגרים יותר שהיו שם.
המזוודה הייתה איתי לא בגלל שישנתי שם... פשוט, ערב אחד גיליתי שמישהו חשב שיהיה נורא מצחיק להשתין לתוכה... אז אחרי שניקיתי ויבשתי אותה, סחבתי אותה איתי בבקרים...

תודה שאת חושבת שאני משהו... :-)

בפרק הבא שאעלה-31-תקראי על הרגע שבו ההקנטות הללו פסקו...
לפני 3 שנים
נזמית לופתת - השתין בתוכה 😔 זו אינה הקנטה, זו התעללות ממש.
לא היה לי ספק באשר למעמדך הכלכלי, היה זה ההסדר שפיטר ערך עם סבתך שלכד את תשומת ליבי, עסקה טובה בסה"כ עבורו.
מצפה בכיליון עיניים ל-31. מה שאני לא מצפה לו זה הפרק של התלונה במשטרה: משהו אומר לי ששם מסתיים סיפורך.
באמת שאין בעד מה.
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י