בחוות הרכיבה (2)
לא ישנתי טוב באותו לילה. התהפכתי מצד לצד, והתעוררתי כל מספר דקות. סחרחרת מחשבות שנעה בין בושה תהומית, חרדה—גם שמשהו מכל זה יתגלה, וגם חרדה מהותית יותר, הקשורה במה, בעצם, כל זה אומר עלי—ועונג חריף. היום עונג כזה היה מקבל אצלי ביטוי מיני – אבל לא אז. ההשפלה עצמה, גם כשצחצחתי את מגפי הרכיבה של אליענה, וגם ההשפלות הקשות הרבה יותר שבאו בהמשך אותו קיץ, לא גירו אותי. לא שלא נמשכתי אליה. ברור שכן. התשוקה לגעת בה בערה בי כל הזמן. אבל המזיגה בין גירוי לבין השפלה שהתפתחה אצלי בשנים שיבואו, לא התרחשה עדיין. פשוט, אהבתי אותה. רציתי אותה בכל מובן. רציתי להוכיח לה שאין דבר שלא אעשה עבורה. כנראה שאי שם הבנתי שמה שיכולתי להעניק לה לא היה המראה החיצוני שלי, או כישורי השיחה העילגים שלי, וודאי לא כישורי כרוכב. מה שיכולתי להצטיין בו היה נתינה ללא גבול, ציות במקום בו אחרים חוששים ועוצרים.
למחרת לא התרחש שום דבר מיוחד. אליענה הגיעה לרכב, כרגיל, אבל לא דיברה אלי או הביטה לכיווני כשרכבה. כשסיימה, היא הגיעה לרחבה, ניערה ממנה את מגפיה, אבל פסעה מיד למלתחה. פחדתי שמה שארע אתמול חיסל את הסיכוי שלי לבלות במחיצתה רגע נוסף. מה אם זה יסתיים כך? מה אם לא אתקרב אליה שוב לעולם? טרוד בחששות אלו, פיזרתי את ציוד הרכיבה שלה, ופניתי לנקות את מגפיה. רחש מאזור המלתחה גרם לי לשאת את מבטי ולראות שאליענה ניצבת מחוץ לדלת המלתחה. היא הביטה לכיווני ונדה לי בראשה, לאמור, "בוא". מיהרתי להגיע.
"בוא לחדרי בחמש"
שוב, זו לא הייתה פקודה או דרישה, אבל גם לא בקשה. היא אמרה זאת כאילו היא מתארת את העולם: כך וכך יקרה. לראשונה שמתי לב לשמץ מבטא זר בקולה, לא אנגלית אבל שפה אחרת, מה שהסביר את העברית שלה. לא "בוא לחדר שלי בחמש" אלא "בוא לחדרי בחמש". עברית של אולפן. עברית בתולית, שהעמיקה את הכישוף שהיה בדיבור שלה (כבר באותם ימים ראשונים, מצאתי את עצמי ממלמל בחזרתיות כמו תוכי מלים ושברי משפטים שהיא אמרה: "מלאכה" "חדרי" "עפר עיקש").
העברתי את שעות היום ב"מלאכות" הרגילות (ניסיתי להשתמש בניסוחים שלה), אבל מחשבותיי הפליגו לאפשרויות המזומנות לי אחר הצהריים. ראיתי את עצמי משלב אצבעות עם אליענה, שנינו פוסעים לטיול בין-ערביים של אוהבים, פניה סמוכים לשלי לנשיקה של שקיעה, ישיבה מחובקת על ספסל...
התקלחתי בצהריים, אבל מרוב התרגשות, דפיקות לב, וזיעה, התקלחתי שוב בארבע. יצאתי לכיוון מגורי הבנות, והגעתי לבקתה של אליענה, "לחדרה" – בגלל שעקבתי אחריה כבר מספר שבועות, ידעתי שלאליענה יש בקתה מבודדת יחסית ומרווחת יותר מכולנו (לא הפליא אותי שהיא זוכה ליחס מיוחד מפיטר, הבעלים של החווה).
נאלצתי לדפוק מספר פעמים על הדלת עד שהיא פתחה לי. היא לא אמרה דבר. בניגוד ללבוש החגיגי שלי—חולצת כפתורים מגוהצת ומכנסי פשתן שאמי ארזה עבורי לאירועים מיוחדים שאולי יהיו בחווה—אליענה לבשה מכנסי התעמלות כחולים קצרים, חולצת טי לבנה, ונעלה סניקרס לבנים.
לא, היא לא תכננה שנצא לטיול רומנטי בשניים. זה כבר היה ברור. היא הסתובבה ופסעה פנימה אל עבר שולחן כתיבה שעמד באמצע החדר, עליו היו פזורים ספרים, מחברת וכלי כתיבה, והתיישבה על הכיסא המשרדי שהיה סמוך לשולחן. ספל קפה מהביל היה מונח על השולחן, והיא גמעה ממנו בזמן שהבטתי סביבי.
החדר היה מרווח: מטה, מטבחון, וחיבור למקלחת ושירותים. על הקירות היו ציורי חיות – סוסים, כלבים, חתולים. עוד על הקירות היו שני מדפי ספרים, מראה מאורכת ומכשיר טלפון תלוי. וילונות סגלגלים השתפלו מצידי שני החלונות. המיטה—כבדה, כפרית, רחבה—הייתה עמוסה בכריות. היה בחדר שטיח סמוך למיטה, ורצפת העץ יצרה תחושה של חדר חמים.
אליענה המתינה שאסיים להתבונן מסביבי ואז, במחי משפט אחד, ריסקה את חלומות הבוקר שלי:
"יש לנקות את החדר."
השפלתי מבט. אליענה לא האיצה בי. היא הבינה שציפיתי למשהו אחר. בלעתי רוק, ולבסוף הישרתי מבט אליה.
"האם תעשה זאת בשבילי?"
הנהנתי.
"תגיד לי. חשוב לי שתגיד לי"
"מה בדיוק?"
"שתנקה את החדר בשבילי"
התבוננתי בה. היא לא העמידה פנים: זה באמת היה חשוב לה שאומר את המלים הללו.
"אנקה את החדר" הרגשתי כמו בובה על חוט שהיא מפעילה.
"בשבילי."
"בשבילך."
ואז:
"בכל מאודך?" שאלה – שוב, מי מדברת כך? מין מלים שמחלחלות לתוך הקרביים, ומסעירות את הדם.
"כן, בכל מאודי" אמרתי.
"יופי" חייכה, "תתחיל".
אליענה פנתה לספריה ומאותו רגע התעלמה ממני, מקדישה את עצמה למטלת הכתיבה בה עסקה קודם לכן. הרשיתי לעצמי להביט עוד רגע בחזיון הסטודנטיאלי הזה – נערה יושבת בשיכול רגליים, מסכמת חומר ולוגמת קפה. לפני שעה דמיינתי את עצמי חופן את השיער המבריק הזה וזוכה ממנה לחיוך אוהב. במקום זאת פניתי לחפש את כלי הניקוי, ופניתי לנקות את החדר.
לא יכולתי להבין כיצד אהבה, תשוקה ועבדות נמהלו יחד באופן הזה. היה ברור לי שעלי להוכיח את נחיצותי לאליענה, שאיני שואל או מבקש הסברים. שאני שם רק כדי לבצע את משאלותיה, ובאופן המדויק בו היא רוצה שאעשה זאת. לא ניסיתי לגונן על חולצתי החגיגית, או על מכנסי – גם כשהניקיון דרש לזחול עם ראש המטאטא אל מתחת למיטה. הבנתי שהיסודיות בניקיון – להקפיד לנקות את כל "הלכלוך העיקש" כלשונה—היא דרך להמשיך ולהיות בחדר זה, וברגע שאסיים, אאלץ לעזוב.
במקביל, נמנעתי מלהיות מורגש. פחדתי שנוכחותי תטריד אותה, ושהיא תסלק אותי. ניסיתי לעבוד בשקט מוחלט, ולהיות שקוף עד כמה שאפשר. נזהרתי שלא להתקרב לאזור בו אליענה עצמה ישבה, ותרתי אחר הזדמנות מתאימה לנקותו מבלי להיות מורגש. לבסוף, ניצלתי רגע בו היא קמה לשוחח בטלפון, ועטתי במהירות על השולחן ועל הרצפה שתחתיו.
הטלפון היה ממוקם על הקיר ליד הדלת, והשיחה כולה התנהלה בצרפתית. כך למדתי מהו מקור מבטא הזר של אליענה, כי הצרפתית השוטפת שלה הייתה בברור שפת האם שלה (שמתי לב שחלק מהספרים על השולחן ועל המדפים גם כן היו בצרפתית). לא הבנתי כמעט דבר, אבל המעט שהבנתי—צרופי המלים mon cherri ו- Jean Paul עליהן חזרה—העבירו מספיק. לא רק שאין שמץ סיכוי שאליענה מרגישה כלפי קמצוץ ממה שאני חש כלפיה, היא בעצם מאוהבת במישהו אחר, איזה ז'אן פול (בטח אלוף רכיבה תמיר) שממתין לה בצרפת. על כל מצוקתי, לא יכולתי שלא להבחין בנימה האחרת לגמרי של קולה: במקום המעשיות הכמעט אדישה בה פנתה אלי, קולה היה לבבי, עליז, ומשופע בפרצי צחוק מתגלגלים. השיחה הסתיימה ב-kiss, kiss מצידה, והיא חזרה לשולחן, אותו כבר הספקתי לסיים לנקות.
בגלל שהשלמתי את הניקיון, החזרתי את כלי הניקוי אל הארונית שמתחת לכיור. הייתי מיואש. לא הבנתי מה מקומי בעולמה. המניע שלי הרי ברור גם לי וגם לה: אני אוהב אותה. אבל אם יש לה את ז'אן פול, מה היא רוצה ממני? נעמדתי ליד הדלת, לא בדיוק יודע אם לצאת או להישאר. אליענה הרימה את מבטה, וכאילו שמה לב לקיומי, שנשכח ממנה בשעה האחרונה. נדרכתי ונמתחתי כשמבטה נח עליה, כאילו הייתי זקיף.
היא התבוננה סביבה, קמה, ופסעה סביב החדר. לא יכולתי לפענח את הבעת פניה. היא עברה למטבחון, ומשם לחדר האמבטיה.
"אוי" שמעתי אותה אומרת.
מיהרתי לחדר האמבטיה.
"מה קרה?" שאלתי בחשש.
"הבט בתחתית השרותים."
הצצתי בתחתית האסלה אך לא ראיתי דבר (אפילו הקפדתי להבריש היטב את רצפת האסלה קודם לכן).
"לא שם, טיפשון, שם!" אמרה והצביעה בחרטום נעל ההתעמלות שלה על בסיס השרותים – החלק המרחף שמעל הרצפה.
נשכבתי על הגב, מתעלם מהנזק לחולצה ולמכנסיים, וזחלתי אל מתחת למושב, בוחן את תחתיתו מלמטה.
"לא ידעתי שצריך לנקות זאת" ניסיתי להסביר, "זה הרי לא חלק שרואים". הייתי בטוח בצדקתי.
אליענה לא השיבה מייד. היא כרעה והביטה בי מקרוב, ואמרה:
"אבל הבטחת לי שתנקה בכל מאודך."
לא ידעתי מה להשיב. לא היה כעס בקולה, רק אכזבה. לא ידעתי מה להשיב. כך קפאנו לרגע, אני עם ראשי מתחת לאסלה, והיא מסתכלת בי במרחק נגיעה – קרובה כמעט כמו בהזיות שלי (אבל ... אוי להבדל!). הבנתי שאני בפרשת דרכים, שאני עלול להפסיד את הכל.
מצוקה לפעמים מולידה הברקה, וכך קרה גם אצלי. הסיבה לייאוש שלי—אהבתה של אליענה לז'אן פול—פתאום הפכה מקור לתקווה: הטעם לכך שאלילה כזו מקדישה לי תשומת לב בכלל, קשורה למשהו שהיא לא מקבלת מז'אן פול, והיא כן רוצה לקבל ממני. מהו אותו דבר? אם אכשל בזיהויו של אותו משהו, אושלך החוצה עם האשפה תוך שניות. אבל אם אקלע לצורך של אליענה, היא תשאיר אותי במחיצתה, ואז אולי, יום אחד, מי יודע?
התבוננתי בה, מנסה להתעלם מיופייה, ולנחש מה הבעתה מלמדת. לא היה שם שחוק, או בוז. היא הביטה בי בסבלנות מהולה בסקרנות. היא רצתה לראות מה אעשה. היא לא ידעה כיצד אפעל, וגם לא כיוונה אותי למשהו. היא רצתה לגלות משהו שלא היא ולא אני יודעים.
שלחתי את לשוני אל החרסינה הקרה, וליקקתי את הלכלוך שדבר בה. פעם, ועוד פעם. הבטתי באליענה, בודק. משהו בעיניה הצטעף. היא לא חייכה, אבל היה נדמה לי שדייקתי.
"עכשיו אתה מנקה בכל מאודך" היא אמרה, בעוד אני חוזר ללקק בקדחתנות את בסיס האסלה.